בס"ד

שואלת יקרה,

ראשית אני מתנצלת על הזמן שלקח לי לענות לך. תחילת שנה ובין החגים זה זמן עמוס בהרבה התחלות חדשות, ולצערי, לא התפניתי לשבת וליישב את דעתי ולכתוב לך כראוי.

עכשיו שאני מוסיפה גם את השורות האלה שנכתבו לאחר הטבח בשמחת תורה, את בוודאי מבינה גם למה לקח לי זמן לסיים את מה שהתחלתי בחגים… השם ירחם עלינו ויבשר לנו בשורות טובות במהרה!

שואלת יקרה, השאלה שלך מעסיקה גם אותי, ואם אדייק אומר לך שהשאלה שלך מטרידה מיליונים בעולם (ולא רק אימהות חרדיות לילדים צעירים) ששואלים את עצמם מה עושים עם המכשירים "החכמים" שחדרו לנו אל תוך החיים ואנו נאלצים היום להתמודד עם גולם שקם על יוצרו. אשתדל לענות לך ברמה האנושית ולא ברמה המוסרית דתית. אני מבינה מדברייך שטיעונים כאלה לא רלוונטיים מפני שניסית וזה לא עזר… האמת היא שכל טיעון שאומר לך, לא יעזור אלא אם כן תקבלי אותו את בעצמך כנכון ומתיישב על ליבך.

אתחיל דווקא בתמונה מפורסמת שהתפרסמה בעולם לפני כמה שנים טובות. מישהו צילם את המחשב האישי הנייד במתחם העבודה שבו היה עובד מארק צוקרברג היזם והמפתח של חלק מהמדיה החברתית הרווחת היום. בתמונה רואים דבק סלוטייפ פשוט שצוקרברג הדביק על הרמקול ועל המצלמה כדי שלא יזלוג למערכת בטעות מידע על עצמו מפני שצוקרברג יודע שדרך המידע הזה הגולם שעליו הוא עובד (מחשב נייד) יכול לנהל אותו ולהשפיע עליו. אם את יודעת מהי תרומתו של צוקרברג לעולם, את בוודאי מבינה שהוא הבין גם כמה מניפולטיבית ופולשנית יכולה להיות עבור אדם מן השורה החשיפה והשהות במרחבי האינטרנט. המכשירים האלה מתוכנתים ככה שנישאב אליהם, ואנחנו יכולים לחשוב שאנחנו חזקים בהתמודדות מולם אבל כמו שאת יודעת בעצמך זה לא כזה פשוט.

אז מה עושים?

אני חולקת איתך את התובנות האישיות שלי ביחס להתמודדות עם המכשיר הזה, תובנות שהצטברו עם השנים. התובנות והעצות המעשיות הנלוות להן לקוחות מהעולם הפרטי שלי ואני מזמינה אותך לקחת מה שמתאים לך, לבצע התאמות לצרכים שלך או פשוט לדלג על מה שלא רלוונטי.

אז העצה הכללית בפשטות היא שקודם מחליטים לצאת ממצב של חוסר אונים מול הגלישה תרתי משמע והזליגה הלא מבוקרת שמכרסמת בכל חלקה טובה ו… קובעים גבולות גזרה ונלחמים. אני בטח נשמעת לך חדורת רוח צבאית וזה אכן נכון.

א. קובעים גבולות אישיים / משפחתיים

עצם קביעת הגבול וההחלטה להתמודד היא צעד חשוב ומשמעותי. שמעתי פעם מאישה חכמה שבחיים עצם ההתמודדות מחזקת את "האני", בלי בהכרח שיהיה לזה קשר להישגים ספציפיים או להצלחה. התמודדות פירושה – אני לוקחת אחריות על החיים שלי, ומפסיקה לתת לכוחות אחרים שליטה על ניהול החיים שלי. אז באמת צעד ראשון, תציבי גבולות לעצמך וגם לילדים בתיאום עם בעלך. למשל, מחליטים שכל המכשירים בבית טעונים סיסמא שרק אבא ואמא יודעים וניתן להשתמש בהם רק בהרשאתכם. אני ממליצה לך בחום רב – אם אצלכם בבית ילדים צופים בסרטים אז כדאי לקבוע חוק כזה שלילדים אפשרי לצפות רק דרך מחשב נייד ולא דרך טלפונים ניידים. לצורך העניין כדאי מאד שמכשירי טלפון ניידים של ההורים יהיו חסומים לגישה לילדים, ויוכרזו כאישיים לשימוש פרטי של ההורים בלבד. ההמלצה הזו נועדה להגביל את הזמינות ואפשרויות הצפייה ואת זמן הצפייה אבל יש לה עוד המון יתרונות (מקווה שאצליח למנות בפנייך כמה שיותר בתשובה שלי…). אחד מהם הוא בריאותי – מנהל מחלקת עיניים בבית חולים אמר לי באופן אישי שהוא רואה הרבה בעיות עם העיניים אצל ילדים שמשתמשים בטלפונים ניידים (עוד נקודה למחשבה).

עוד גבול חשוב שראוי להחליט עליו במשותף עם בעלך זה הגבול בזמן השימוש ואפילו במקום. אם תחליטי, למשל, שבשעות הפעילות של הילדים בין 16:00 ל- 19:00 הטלפון מושתק ונח לו בארון מחוץ לטווח הראיה שלכם כשאתם בבית (ונדבר בהמשך מה עושים בזמן הזה) או מושתק בתיק כשאתם יוצאים ואת צריכה להשתמש בו. למה זה כזה חשוב לשים גבול בזמן? – אני מבינה ממך שבתור אמא חכמה ורגישה את מוטרדת מהעיסוק המוגזם של ילדים במסכים, ובצדק רב! במילים אחרות, המכשירים שנועדו לשמש אותנו, נעשו מכשירי צפיה (ויש אומרים בהייה, תוסיפי פה חיוך קטן) שנעשתה צורת בילוי וזו כבר בעיה וזה גם נעשה סיפור אחר (קוראים לזה התמכרות התנהגותית וזה עלול להיות דבר שקשה לשנות אותו). אני לא אחדש שלך כשאומר לך שיש עדויות מבוססות על מחקרים אמינים שמראות קשר ישיר בין צפיה ממושכת במסכים לבין קשיים בקשב וריכוז. בקיצור שליטה בזמן הצפייה היא קריטית, ועדיין לא דיברנו על איכות התכנים…

עוד בנושא ההגבלה בזמנים, אמנם אני מדברת על הגבלה של הילדים אבל את בוודאי מבינה שזה כולל אותך ואת בעלך. זה הרי לא יתרום מאומה אם תגבילי את ילדייך בזמני צפייה ותחריגי את עצמך מההגבלה הזו באופן גורף. תחשבי רגע על איך את נראית בעיניהם כשאת שקועה כולך בטלפון הנייד… זה מסר מאוד חזק לילדים שמראה להם מה חשוב לך באמת, למרות שאת ואני יודעות שזה לא המסר האמיתי שלך. ברור לשתינו שהילדים חשובים יותר מכל דבר אחר, אבל מה לעשות שהמסר שעובר דרך העיניים שלהם חזק הרבה יותר מכל דיבור שנאמר. חוץ מזה, ברמה המעשית, את הרי יודעת שברגע שתשלפי את המסך הקטן שלך תמצאי את עצמך מוקפת בכמה ראשים קטנים וחמודים שיסתקרנו גם לראות מה אמא רואה… בקיצור אין מנוס מעבודת מידות.

עוד גבול חשוב שראוי לייצר זה הפרדה בין זמן עבודה לזמן בית. לפני עידן האינטרנט זו היתה הפרדה שנעשתה בטבעיות וכולנו גם כיבדנו אותה והתנהלנו לפיה. היום עירבוביא שלטת בעולם. אפשר לקבל הודעות מהעבודה ברבע לשבע בבוקר וגם בעשר בלילה. אני חושבת שזה לא בריא. לא לנו ולא למעסיקים שלנו. אנחנו זקוקים לזמן שבו נוכל להתמסר למשפחה ובלי ההתמסרות הזו החיים עלולים להיות עגומים. אני חושבת שבאותה המידה ראוי לנו להתמסר לעבודה שלנו ולמחויבות המקצועית שכרוכה בה אבל גם היא ראויה לגבולות. כשאין הפרדה כזו, עלולה להיות לפעמים תחושה של עומס מצטבר, אין מנוחה מהעבודה והשחיקה עולה. ממליצה לך בחום להגיב למיילים החל משעה מסוימת בשעות הערב אם את חייבת ולא תוך כדי אחר הצהריים. חוץ מזה, כשאת פנויה לעבודה בזמן שאת אמורה להיות עם הילדים, אז האנשים הכי חשובים לנו מאבדים מחשיבותם שהרי הם צריכים להתחרות על ראש סדר העדיפויות שלנו. נדבר על זה עוד בהרחבה, אבל אני מניחה את זה גם כאן: אל מי את רוצה להיות פנויה להקשיב?

אני חותמת את סעיף א שהוא ברובו מכיל עצות של סור מרע בתובנה שהכרזת מלחמה ויציאה להתקפה הם ההגנה הטובה ביותר. באמת, אני חוזרת שוב על הרעיון של ההתמודדות – עצם זה שתשבו את ובעלך ותקבלו החלטות ותורידו אותן לשטח, זה יהיה דבר גדול שיתן לך הרגשה טובה, ואל תהיי תבוסתנית! אל תאמרי לעצמך שאין סיכוי, תתחילי ממשהו ותהיי חזקה. הילדים יתנגדו, אני כמעט יכולה להתחייב על זה שהם יבדקו אותך, ינסו לקפל אותך, אבל זו תהיה הזדמנות טובה גם בשבילך להראות להם אמא איכפתית ומסורה שעומדת על העקרונות שלה לטובת המשפחה שלה.

עכשיו נעבור לסעיף "עשה טוב"

ב. ממלאים את הזמן בחוויות מלאות תוכן ומשמעות

על מנת להיות במצב הזה של "עשה טוב" כדאי לעשות תחקיר שטח פנימי קטן כדי להבין על איזה צורך עונים המסכים למיניהם (אגב, "מסכים" זה שם קוד מבחינתי לכל שוטטות שאיננה עניינית ותועלתית. אינני מבדילה בין סדרה שצופים בה או התקשקשות בקבוצת וואצאפ וכיוב'). לשמחתי את אישה נבונה וכבר עשית את התחקיר הזה, ואני רק מציפה אותו. כתבת שאת צופה בסדרה כאשר "מרגיש לי קצת לנקות ככה את הראש זה עוזר לי קצת לפעמים במצבי דיכאון שקורים במיוחד לאחרונה להסיח את הדעת מזה.." במילים אחרות את מודעת לכך שאת פונה למסכים כדי להסיח את הדעת בשני מצבים: ניקוי ראש ומצבי דיכאון. כמה את חכמה…! את מבינה מצוין את הצרכים שלך!

האמת היא שעל כולנו עוברים זמנים שאנו חייבים בהם ניקוי ראש והסחת דעת ממוקד הכאב. זה ממש נורמלי. הדברים נכונים בתקופות של שגרה ועכשיו בתוך שגרת החירום שנכפתה עלינו זה נכון שבעתיים. אני אוסיף ואחדד את הדברים. אפשר לומר שבזמנים של עייפות, שעמום, מתח, לחץ, ריקנות ודכדכוך אנו מחפשים אמצעים שונים להפגת מתח, להיסח דעת, אפילו אפשר לומר שמחפשים עניין והתחדשות. כן, כן, עד כמה שזה נשמע אולי תלוש בשמיעה ראשונה. ואם אנו מבינים את הצורך הזה אז אפשר לתרגם אותו בצורה חיובית. זו קריאת בקשה פנימית של הנפש שלנו למילוי עצמי איכותי באופן שאכן יספק רווחה נפשית בריאה לאורך זמן. אני בטוחה שאת מודעת לאפשרויות השונות: לצאת לאוויר הצח לטיול עם הילדים. לקרוא ספר מרתק ובוודאי שלהקריא לילדים סיפור (תנסי סיפור בהמשכים, הם מאד אוהבים), להכין עוגיות הכי פשוטות עם הילדים ולתת דרור ליצירתיות שלהם תוך כדי, להתפרקד על הספה עם עיניים פתוחות ואוזניים פנויות לילדים שלך ולשאר בני הבית (זה יכול להיות חידוש של ממש בדורנו. תנסי פעם להיות בשקט 10 דקות רצופות ורק להקשיב לקולות שיש בבית. תרגיל מדהים באמת), לקבוע פגישה עם חברה לשיחה טובה ואולי פשוט ללכת לישון כשאת מזהה שאת עייפה?

בקיצור הבנת את הרעיון… כמו עם אוכל, הגוף מאותת על רעב, אפשר להשתיק אותו ב"ג'אנק פוד" מהיר, זמין ורעיל ואפשר לעצור רגע, ולהעניק לעצמנו מזון פשוט ומחיה. זה בדיוק אותו הדבר.

אני מחזירה אותך למה שכתבתי בהתחלה, עצם ההתמודדות מחזקת את ה"אני". ה"אני" הזה בשפה פשוטה זה כוחות הנפש שלנו, זה החוסן שלנו להתמודד ולא לדעוך. למה אני כותבת לך את זה? – מפני שכל בחירה הכי קטנה שלך לשים את המכשיר בצד ולהיות בעמדה פנימית של בחירה ועשייה חיובית, מטעינה אותך ומחזקת את כוחות הנפש שלך. את מבינה מה זה אומר? – זה לא רק ניקוי ראש והיסח הדעת מדיכאון, זה הרבה יותר מזה. זו בנייה והעצמה שלך! כל בחירה הכי קטנה שבה את מחליטה להיות בוחרת ונוקטת בפעולה חיובית משפיעה עלייך מיידית לטובה ונותנת לך כוחות לבחור טוב יותר גם בהזדמנות הבאה. חבל שאין לי הרבה זמן לספר לך על מחקרים רבים שנעשו בתחום, כולם עם אותה מסקנה – ברגע שאת פועלת, יוצרת, יוזמת ועושה את כבר במקום אחר לגמרי (גם אם את לא מצליחה להגיע להצלחות המסחררות שאולי את מצפה להן, ותגדירי את בעצמך את ההצלחות המסחררות שלך ובעזרת השם גם תגיעי אליהן).

אז אם נסכם את הדברים – את מחליטה שאת מחזירה לעצמך את השליטה. את נחושה ואחראית. את בוחרת איך דברים יראו וישפיעו על חייך ועל חיי בני ביתך. את לא קורבן חסר אונים של החיים. הגולם הזה שנקרא סמארטפון לא מנהל אותך.

עצם ההתמודדת – מחזקת!

בהצלחה רבה אישה יקרה,

ליבי איתך, שירה ק.