שלום לך שואל יקר ואהוב!
ראשית ברצוני להתנצל על התארכות הזמן עד שהגבתי, דע לך שלא היה לי קל,
זה ממש בוקס בבטן לקרוא את המילים שלך, את הקריעה…
מצד אחד, ישיבה טובה, רצון אמת להיות שקוע בלימוד עם הבנה וחיות בלימוד. ירא שמים מאוד, פלאפון כשר, תפילות בדיוק כמו בישיבה (אני מקנא בך בחלק הזה), מדקדק בהלכה ומחובר למוסר… זה מדהים ומוכיח את הקשר החם והדבקות שיש לך בקב"ה.
מצד שני, הרגשה רעה, דימוי נמוך, הרגשה רעה לא ברורה, נפילות, תועבה, פריצות מסעירה ומטריפה, נפילות מוזרות, התמוטטות מצער, שבי, משהו חולני…
זה ממש ממש כואב, קורע, ומייאש. מגיל כל כך קטן, והאם אי פעם משהו ישתנה?!
כתבת מילים עוצמתיות מאוד שמעבירות בי רעד, ואשריך שתפסת את האומץ לשבת ולכתוב ולבקש.
ברשותך אחלק את תשובתי ל3 חלקים. הבנת המצב, מאחורי הקלעים של זה, הקשר הזוגי, ואז אכתוב משהו מעשי.
- הבנת המצב:
בסוף המכתב שלך סיימת עם המילה "חולני". אני רוצה לחזק את זה ולומר שבחושיך החדים אתה כבר מתחיל להבין שאולי יצאת מציר של 'חטאים ועברות' ואתה במקום של 'חולי'. כמו שאדם חולה מאוד ללא הכרה לא יכול לקיים מצוות כי הוא מאוד חולה, וכמו שמי שלוקה בנפשו לא יכול פיזית לקיים חלק מהמצוות, כך יש אנשים שיש להם 'חולי' נפשי שהופך דברים לכמעט בלתי אפשריים. לדוגמה: מי שיש לו קלפטומניה – מחלת הגניבה, אני ממש לא מעודד אותו להמשיך לגנוב אבל דרך הטיפול שלו היא לא במישור של מוסר וישתונן כליותיו… אלא בדרך של למצוא רפואה לחולי שלו.
תבין שכשאתה מתאר משהו שמתחיל בגיל 5, ואולי קודם לכן, בשום פנים ואופן אין לבוא בתלונות ליד הקטן והתמים הזה ולהאשים אותו במשהו. לא! הילד בן ה- 5 לא אשם בכלום. וגם לא אותו ילד כשהוא המשיך לגדול ללא כל יכולת לעשות משהו בנידון והפך להיות בן 13… ואז 18… ו25… ו30… אתה עדיין אותו ילד בן 5 עם הרבה ידע תורני הלכתי ומוסרי אך מעט מאוד ממשה שצריך כדי להחלים ולעשות משהו מדוייק בקשר לנטיה 'חולנית'. חולי זה לא הקטגוריה, זה הלימוד זכות. וכמו המשפט ששמעתי פעם והתחברתי, "צריך להתפלל על זה לא בסלח לנו אלא ברפאנו…"
- מאחורי הקלעים
יש לך אינטליגנציה רגשית מפותחת, ובאותו מכתב שאתה מדבר על הנפילות בתאווה אתה גם מדבר על דימוי עצמי נמוך, דימוי גופני נמוך, ואיך שבחברה 'המונית' של 3 אנשים אתה כבר מתמלא פחד חשש בושה פנימית והרגשה רעה לא ברורה. לרוב יש קשר בין הדברים.
לכל בן אדם יש צורך בסיסי אמיתי לחיות חיים טובים ובריאים, חיי חברה, חיי שייכות וחיבור, וכשזה תקין הצרכים הרגשיים מנטליים שלנו מתמלאים. אבל, כשיש כשל במערכת הרגשית, הנפש משדרת אותות מצוקה חריפים, והנפש חייבת תוכנית פעולה דחופה כדי לשרוד. יש אנשים שמצאו את הסמים או האלכוהול כפיתרון לבעיה הרגשית, הם ניזונים פיזית מחומרים משני תודעה ואז כביכול בורחים מהמועקה הרגשית, זה כמו להוריד את השאלטר על מה שמרגישים רע. זה פיתרון די אפקטיבי לבעיה, כי מיד על המקום יש לך משכך כאבים שמכהה ומאלחש את הכאב. מה הבעיה? שהפתרון עצמו הופך לבעיה… תופעות לוואי חמורות, התמכרות לחומר מזיק, ומעל הכל – הבעיה עצמה לא באמת נפתרה אלא רק הסימפטום של הכאב התעמעם לזמן קצר. כמו אותו שיכור שגילה שכל הצד הימני של המכנס שלו קרוע. מה עשה? שתה עוד בקבוק וודקה. כעת הוא לא רואה כלום קרוע. רק כדי למצוא בבוקר שלמחרת שגם הצד השמאלי קרוע…
לא כולם צורכים חומרים פיזיים משני תודעה, יש כאלה שמנגנון האל-חוש שלהם מתבסס על אוכל, מתוק, ספורט אתגרי, משחקי מחשב, הימורים, קניות, ועוד רשימה של דברים שעשויים לעורר את המוח להפריש כל מיני חומרים (דופמין ושאר הורמונים) והחומרים הללו נותנים תחושה של היי ועונג ובריחה מכל ההרגשה הרעה, והרבה פעמים הצורך הנואש לצרוך 'תועבה' זה תוצאה ישירה של 'להרגיש רע'.
אני לא בטוח שזה המקרה שלך. אני לא מכיר אותך, ודרך מכתב אחד לא עושים אבחון מקצועי, אבל מתוך הכתיבה שלך עולה הפיצוצים הפנימיים הללו, המשיכה הלא מוסברת למשהו שאתה אפילו לא רוצה. שים לב לתיאור "ופתאום באיזה שטות של רגע מתעורר בי משהו ובום אני נכנס רואה ולא רואה כי גם כשאני נכנס אני ממש שומר על העיניים ורק מציץ כזה ומסתכל בלי להעמיק אחרת זה מבעיר מבעיר אותי בצורה קיצונית אז אני מסתכל כזה בקטנה ולא מסתכל עד שאני סוגר את החלון ונופל ממוטט מצער". מישהו שהוא בעל תאווה ונהנה לאכול סטייקים לא מתנהג בצורה שהוא עושה ביס ואז פולט את הביס וחוזר ללעוס את מה שפלט, ובסוף בולע איכשהו ונופל ממוטט מצער… סורי אבל זה ממש לא תיאור של מישהו בעל תאווה ורודף תענוגות שנהנה ממנעמי החיים! זה תיאור של נואשות למצוא בדל של חיים מאיזה מקום שכביכול מתיימר לספק משהו אבל שוב ושוב ושוב מאכזב.
ואם זה הכיוון, אז עבודת ה' שצריך לעשות כאן היא לא בשאלה האם לחטוא או לא לחטוא, אלא איך מתנהלים בצורה בריאה ותקינה מבחינת רגשית, מבחינת הנפש, עבודת נפש על פחד, על בושה, על המקום שלי בעולם, עבודה עצמית לתיקון הדימוי העצמי… זוהי עבודה קשה מאוד, עבודת חיים שלעולם לא נגמרת, אבל אם זה הכיוון אז זה מה שהילד בן ה5 צריך להתחיל לעשות, ייתכן שיש דברים שמגיל 5 לא צמחו בקצב של שאר הגוף.
- זוגיות:
אתה נשמע לי אדם נוח, וחביב, ואהוב, אחד שדואג שלכולם יהיה טוב לפני שהוא דואג לעצמו. ואין ספק שזה מרכיב חשוב בחיי זוגיות טובים, ונראה שאשתך רואה בך את המעלות הללו ומעריכה ושמחה בך. אבל… פער. פער שמעורר תסכול. אכזבה. השפלה. בדידות.
בהרגשה האישית זה מרגיש שהיא לא רואה אותי, לא מחוברת אלי, לא מבינה את הצרכים שלי, מה איכפת לה פשוט להיות נחמדה ולתת לי קצת… למה היא לא מאוהבת כמו שאשה יכולה (הסרט תועבה שראיתי אתמול לא בדיוק עוזר להנמכת ציפיות מאשתי) ואז יש ציפיות חדשות, אולי היום היא כן? אולי אם סידרתי את כל המטבח וכל הבית אז כן? אולי אם אקנה לה מתנה גדולה אז כן? אולי בחופש אז כן? ואז יש אכזבות חדשות. והמוח יודע שהיא בנויה אחרת והיא לא שונאת אותי ויש לה את הדרך שלה להביע אהבה שזה ממש שונה מהדרך שלי, והלב שותת דם. לא מסוגל יותר עם הבדידות.
יש המון המון מה להרחיב על זוגיות, ואין היריעה יכולה להכיל, אומר לך כעת רק 2 עקרונות.
העיקרון הראשון: ה' נותן לנו את האשה בהגדרה של 'עזר כנגדו'. משהו שהרבה פעמים הוא כנגדנו! אבל בשביל לעזור לנו לצמוח ולהתפתח בעבודה העצמית ובעבודת ה'. תראה איך הקושי והמצוקה שלך דוחפים אותה כרגע לצאת מאזור הנוחות ולצמוח במקומות רגשיים שאולי נזנחו מגיל 5… בסוף חלק מהתיקון שלך עובר דרך זה שהאשה היא 'עזר כנגדו', באנגלית יש ביטוי 'הפכים נמשכים'. יש משהו בנפש שלנו שמחפש בבת הזוג את ההפך כי הנפש יודעת שזה טוב לנו. למשל בעל שהוא בטבעו חם מזג יחפש לבנות קו עם מישהי שהיא אדישה וקרה. למה? כי הנפש מבינה שזה ייתן איזון כשלהו. אני לא מכיר אותך ולא את אשתך, אבל יש מקום לבחון אצלכם מהם ההפכים ואיך הנפש רואה בהפכים הללו דווקא את ה'השלמה'.
העיקרון השני: יש משהו בתנועה של בן זוג אחד שגורר דינמיקה לבן הזוג השני. אמשיל לך משל. תחשוב שהאשה תמיד רוצה לסדר את המגירות. עכשיו גם אתה רוצה מגירות מסודרות אז לכאורה זה רצון משותף לשניכם, אבל אם היא באובססיביות תבקש לסדר את המגירות כל לילה למשך שעה וחצי, תוך זמן קצר אתה תפתח אנטי לסדר הזה, תרגיש שהוא חונק אותך ואוכף אותך לסדר, ואז משהו בך מתחיל לרצות קצת אי-סדר קצת חופשיות, שחרור מהעול הזה של חייבים מגירה מסודרת. והיא מזהה שמשהו מתרופף אצלך בהתמדה על סידורי המגירות והיא לוחצת יותר, ואתה נלחץ, והיא לוחצת, ואתה מתלחץ, ובלית ברירה שוב ושוב ושוב מסדר, והיא אומרת ש50 דקות זה לא מספיק, אם אפשר עוד איזה שעה שעתיים, והכי גרוע זה בחופש, אז היא רוצה לסדר את המגירות גם בבוקר, כי יש לנו זמן ואתה לא בעבודה אז מה איכפת לך? ואתה משתגע! רק רוצה קצת שקט שלווה ואינטימיות ולא כל היום לסדר מגירות!!!!!!!!!!!!!
מה הייתי מייעץ לאשתך המתוסכלת שרק רוצה לסדר מגירות ואתה פתאום נהפכת כמעט לאויב הסדר במגירות? הייתי אומר לה להרפות. לשחרר. לתת לך לבד להגיע למקום הפנימי שלך שאהב לסדר מגירה, ומשם בעדינות, הכי לאט, לתת לך לשקם את האהבה העצמית שלך לסדר, ואז תוכלו כזוג להנות מחויה 'קטנה' של סידור המגירה יחד. אבל לאשתך יהיה מאוד קשה להקשיב לעצה שלי, כי אחרי 72 שעות שהיא משחררת, היא עלולה להתפוצץ ולומר זהו כבר חיכיתי מלא זמן, ובזמן הזה יכולנו לסדר את המגירות 4.5 שעות… האם היא בכלל מסוגלת לשחרר באמת?
עבודה זוגית גדולה ומרכזית. אבל אני מורה כיוון, צריך להמשיך לפתח את זה.
מה למעיישה?
- אתה איש טוב ואהוב, לב טוב ורצון אמת להתקרב לה' ולהיות יהודי עובד ה'. אל תתבלבל בזה, ואל תחשוב לרגע שה' אוהב אותך פחות מהמקסימום!
- יש נפילות, צריך להתפלל על זה ברפאינו, אבל גם לזוז מאזור הנוחות ולהתחיל לעבוד עבודה בנושא. עם רב נבון (חייב נבון), עם איש מקצוע פיקח, או כל מה שבאמת יגרום לך לתקן את המקום הפנימי שמעורר את כל הסמבטוחה.
- יש לך זוגיות, אבל כמו כל זוג יש כאן עבודת תיקון, שנועדה לכם מששת ימי בראשית, וכמו שהנפש שלך מצאה אותה הנפש שלה גם מצאה אותך, ושניכם צריכים לעבוד על זה כל אחד לחוד וגם כולם ביחד. תחשבו על מסלול מסודר. וגם אם היא לא זזה, אל תחכה, תתחיל אתה לתקן את הצד שלך והשאר בהכרח יקרה.
- תמצא חבר, מישהו שאתה יכול לדבר איתו בפתיחות על עבודת ה' החדשה שלך, מישהו שאתה יכול לחשוף לו הכל, כמובן מישהו שיעזור לך להיבנות וישמור עליך ותוכל לתת בו אמון, והוא יהיה לך לסעד בדרך הלא פשוטה של השטייגען הזה. מה לך בוש? כי לכך נבראת!
בדרך כלל הפורמט באקשיבה זה שאני כותב תשובה ובזה מסתיים התפקיד. במקרה שלך אני מעט חורג, ואני מזמין אותך לכתוב לי במייל. תכתוב לי אם יש לך שאלות, האם יש משהו שאתה מבקש שאסביר בו יותר, האם הדברים מתיישבים לך או שאתה חווה התנגדות להם, ואשמח לכתוב לך עוד ולדייק את המענה האישי אליך, שואל יקר אליך התחברתי למרות שאינני מכירך.
בכבוד ובברכה
יואל – yoel052@hotm
דלג לתוכן
