שלום לך,

המצב שאתה מתאר משותף להרבה משפחות שמתמודדות עם המתח המובנה של הגדרת גבולות ועם בני נוער שנחשפים לתכנים ולרעיונות שאינם תואמים את הקו החינוכי של הבית.

אתה מתאר את האכזבה שלך ואת הפער בין השאיפות שהיו לך לבין מה שקורה בפועל, ואני מבין ומזדהה עם התחושות.

יחד עם זאת, אתנצל אם בדברים שבהמשך ארשה לעצמי לנסות אולי לראות את המצב ברמת חומרה פחותה מזו שאתה חש.

חשוב לי להקדים נקודה שאולי היא החשובה מכולן -אסור להתנהל מתוך פחד.

הורים רבים מסתובבים בחרדה שהילד שלהם ירד מהדרך ולכן נזהרים לא להעיר, לוותר ולזרום עם כל דבר שיעלה על ליבו של הילד.

התנהלות מתוך פחד הופכת לעיתים קרובות להיות נבואה שמגשימה את עצמה.

ההורים צריכים לשקול את המצב בצורה מפוכחת, להציב גבולות גזרה ברורים וריאליים ואז לעמוד עליהם ללא מורא.

נדרש שיקול דעת גדול על מנת להציב את הגבולות במקום הנכון, וגם בזה אפשר ומותר לטעות ולתקן.

וכעת לגופם של דברים.

כפי שאתה עצמך כתבת בדבריך, חינוך לא יכול להתבסס על ה"אין" אלא חייב להתבסס על ה"יש".

מקובלנו שאת החושך לא מגרשים באבנים אלא מדליקים אור וממילא החושך נמוג.

תראו איך אתם ממלאים את הבית שלכם בתכנים חיוביים שילדים יכולים להתחבר אליהם.

המטרה היא לגרום לכך שמרכז הכובד של הילדים יהיה הבית ולא מה שמחוץ לבית.

דאגה לצרכיהם של הילדים, שמירה על שיח פתוח ולהשתדל שלילדים יהיה נוח וטוב בבית יחד אתכם. להקשיב לילדים ולהבין אותם,

ועם זאת להישאר היד הבוטחת והיציבה כך שהילדים ירגישו שיש מי שמנווט את הספינה ושהם בידיים טובות שאפשר לסמוך עליהן.

ילדים ירצו להיות חלק מבית כזה, לשתף פעולה ולהתחבר להורים, והם גם יקבלו (גם אם לא תמיד זה נראה כך) כאשר מציבים להם גבולות.

ההתנהלות מול המשפחה המורחבת היא עניין עדין. אם התכנים שילדיך נחשפים אליהם אצל המשפחה הם ברמת חומרה גבוהה אז אולי אין מנוס וחייבים למנוע חשיפה כזו,

ואם אין ברירה אז גם את עצם המפגש.

אבל בדרך כלל לא מדובר בחשיפה חמורה כל כך, ובמקרה כזה ילדים הם מספיק נבונים כדי להבין שלא כל מה שעושים בחוץ עושים בבית.

לא צריך להיבהל ממינון מוגבל של חשיפה ולא לחשוש יותר מדי שהיא תדרדר אותם לתהום, אם הבית מהווה את מרכז הכובד בחיי הילדים.

אין כמעט דרך היום למנוע לחלוטין חשיפה מדי פעם לתכנים שאינם תואמים לחינוך שלכם,

ועלינו לבנות את החינוך בדרך שתחזיק מעמד ברוח מצויה שכזו. בינינו, לרבים מהאברכים החשובים וראשי הישיבות היום הייתה סבתא או דודה שאצלה הם ראו טלוויזיה…

דברת על ההתעסקות של הבנות הקטנות באיפור, וזה מביא אותי לשאלה מעט רגישה.

אתה מתאר את הקושי שלך מול מצבים מסוימים, אך היכן אשתך עומדת בנושאים הללו? האם גם היא רואה בהם בעיה?

בנות קטנות בגילאי 5-7 מבקשות בדרך כלל לחקות את אמא שלהן. נשים שונות מייחסות חשיבות שונה למראה החיצוני ויתכן שאשתך מקפידה להראות טוב בכל מצב, והבנות בסך הכל מחקות אותה.

לגיטימי שזה מפריע לך, אבל לא מדובר בהתנהגות חריגה שצריכה להדאיג.

אילו היית יודע בוודאות שהבנות תגדלנה בעז"ה להיות בנות ישראל כשרות, צנועות, חכמות ומוצלחות, אלא שיהיה חשוב להן המראה החיצוני והן תשתמשנה באיפור ובאודם – האם היית מוטרד?

כנראה הרבה פחות. אני מציע לך לחשוב כך, לתת אמון בבנותיך מתוך ביטחון שהן תלכנה בדרך טובה, ובעז"ה זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה לצד החיובי.

איך מתמודדים עם אכזבות? שאלה גדולה… הלוואי והייתה לי נוסחה.

הרבה דברים בחיים לא הולכים כפי שהיינו רוצים, אך פעמים רבות מסתבר שלא תמיד אנחנו יודעים מה באמת נכון עבורנו, מה יביא אותנו למקומות טובים יותר ומה יוציא מאתנו את החוזקות והטוב שבנו.

יש מנהיג לבירה ואנחנו פועלים ומשתדלים לעשות הכי טוב במסגרת המציאות ולא במסגרת החלום שהיה לנו. במקרה שלך, וכפי שכתבתי לעיל,

אני מרשה לעצמי להטיל ספק בחומרת המצב שאתה מתאר, הן מצד החשיפה בבית קרובי המשפחה והן מצד התנהגות הבנות.

אבל בהקשר החינוכי יש משמעות גדולה יותר לתחושת האכזבה שלך.

אם תסתובב בתחושת חמיצות, מרירות וביקורת, אתה עלול לאבד את הרלוונטיות שלך בעיני הילדים.

הילדים יפנימו שדרכם אינה דרכך ועלולים לקחת את זה למקומות רחוקים עוד יותר.

גם אם היית מעדיף שדברים ייראו אחרת, נכון שתתאמץ להשכין שלום בנפשך עם המצב ולראות את הצדדים החיוביים (ובטוחני שיש רבים כאלה).

תעמיס את העגלה המשפחתית שלך במטען ותאמין בילדים שלך שיבחרו בטוב. לא קל לעשות את ה"סוויץ'" המחשבתי הזה,

אך הוא עשוי להשיב לך את שלוות הנפש ולהשאיר את הילדים קרובים אליך.

אני מקווה שהמחשבות ששיתפתי יהיו לתועלת.

בברכה,

גרשון