לשואלת הצדיקה שלום רב.

כתוב במסכת שבת דף קנ"א עמוד שני:

תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא, וּמָצוּי לְךָ, וְעוֹדְךָ בְּיָדֶךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ עַד [אֲשֶׁר] (שֶׁ)לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה: אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ: אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ

הרי שיש מחלוקת בין חכמי הגמרא האם בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג ותהיה זכות וחובה או שמא לא. גם הפוסקים נחלקו בזה, הרמב"ם סובר שעולם כמנהגו נוהג, והרמב"ן חולק עליו.

אמנם צריך לבאר כמה נקודות, ראשית גם בימי המשיח המצוות עדיין נוהגות בדיוק כמו היום, ורק בעולם הבא שאין בו גופים, אין מצוות. ואם הם נוהגות הרי שיש להם משמעות וצורך גם בעת ההיא.

בנוסף, רש"י ועוד מפרשים ביארו מאמר זה באופן שולי יותר, והוא שרק מצוות צדקה אינה נוהגת, כי כולם יהיו עשירים בימים האלו, אבל לגבי שאר המצוות אין כל הבדל.

אבל יש מפרשים שביארו כמו ששמעת מחברה שלך, שלפי הדעה הראשונה יצר הרע בטל בימות המשיח, ויחזור העולם להיות כמו קודם חטא אדם הראשון, וממילא האדם לא ימשך לחטוא ולכן אין כל כך על מה לקבל שכר בימים הללו.

וכאן את נכנסת לדאגה… מה יהיה איתנו בלי אפשרות לאסוף זכויות? הלא לא אספתי מספיק במעט שנותי, וגם רובם היו מתוך הרגל!

אבל אני לא רואה כלל סיבה לדאגה, האם אדם וחוה היו מודאגים? הלא לשם מטרה זו נברא האדם, להיות שיכלי יותר מאשר גשמי, וכל המציאות שאנו מכירים היא אחרי שהאדם חטא ועירב בדעתו את הרע, ומשם כל הרע שבעולם, כולל הרע המוחלט שקפץ עלינו בשבועות האחרונים של חיות אדם על שתים, גם זה תוצאה שלא היתה מתאפשרת בעולם המקורי שברא אלוקינו.

וכעת בואי ונחשוב איך יראה העולם כאשר נזכה לימות המשיח. ארץ ישראל תהיה בשלטון יהודי, אף אחד לא יהיה איום בטחוני, לא בתוך הארץ ולא מחוצה לה, ילדים יוכלו לטייל בכל מקום באמצע הלילה. לא יהיו עניים, לכולם יהיה כסף לכל מה שהם צריכים, לכל אחד יהיו 2800 עבדים! אפילו עם אחד יהיה לנו כבר הרבה יותר קל, ומה עם עשרות? מאות? אלפים? אבל אל תדאגי, הם לא יהיו ערבים, הם יהיו נחמדים יותר…

ומה עם הרוחניות? ירושלים תהיה העיר המרכזית ביותר בעולם, בליבה יתנשא לתפארה בית אלוקינו, שמה נזכה להשראת השכינה בקביעות, לעבודת הקרבנות, לנבואה, לכבוד התורה, כבוד חכמים, שמחה ואושר על פני כולם, ומה חסר?

אמנם נכון, לא יהיה יצר הרע וממילא יהיו פחות זכויות (לפי חלק מהדעות כנ"ל), אבל הלא הקב"ה יודע שרצינו להמשיך לעבוד אותו כל ימינו, על אף הקושי, והוא זה שהחליט שהמבחן נגמר, והגיעו ימים של רוגע, האם בגלל זה יגרע חלקנו? הלא אנחנו עומדים הכן לעשות רצונו! ומה תאמרי על אדם שנגזר עליו לחיות מעט שנים? האם אין לו סיכוי לזכות? ודאי שיש לו, לפי מה שהשיג בזמן שנקצב לו.

ומה שאת נושאת עיניך לבעלי תשובה שעושים מעשיהם מתוך בחירה, יתכן שיש להם עדיפות מסויימת עליך, אבל אל תשכחי כמה נקודות: בדרך כלל ההרגשה הזו זמנית, בתקופה הראשונה, אבל גם אצלם יכולה להגיע תקופה של שגרה והרגל. ומה אז? ומה עם הילדים שלהם שנולדים לתוך העולם החרדי? הלא לפחות בעבורם הם חייבים ללמוד לצאת מההרגל. ומה עם הדברים שקשה להם דוקא בגלל שהם בעלי תשובה, ולך אין את הקשיים האלו?

הכלל הוא, שלכל אדם יש סכנה לשקוע בשגרה וחוסר חיוניות בעבודת ה', וכל אחד יכול להחיות את המעשים שהוא כבר עושה, או להשקיע ולפתח כיוונים ותחומים שקרובים לליבו, ושם תתבטא אהבת ה' ודביקותו בו.

וגם עד אז, כמובן שיש חשיבות ומשמעות גדולה גם למעשים שאנו עושים מתוך הרגל, הלא זוהי הברירה הטבעית, לעשות משום שצריך לעשות, ורק אחרי זה מתקדמים לעשיה משום שרוצים לעשות, אבל אי אפשר לבסס את היהדות כולה על כח החידוש של בעלי התשובה, האם הקב"ה רוצה שאנשים ירדו מהדרך כדי שבהמשך הם או ילדיהם (או חלק מהם…) יחזרו בתשובה עם כל כח החידוש? וחוזר חלילה, ודאי שלא. התורה נועדה לעם כולו, גם לדור עשירי ברצף, רק שהאתגר הוא למצוא את החידוש כדי להדר את המעשים שלי, אבל זה לא תנאי הכרחי.

לסיום, קחי את שנותייך הנפלאות שזכית לעבוד את בוראך, תעריכי אותן, תחליטי מה את רוצה לשפר (לאט ובזהירות), ותתכונני לעתיד טוב יותר, העתיד שקיוו לו נביאינו וחכמינו, ואולי אנחנו נזכה למה שאפילו הרמב"ם רק חלם עליו! צפי לישועת ישראל, להרמת קרן ישראל, לשקיעת הרוע שבעולם, לשילומת רשעים, ותאמיני שזה הטוב ביותר בשבילנו.

אסיים בתפילה שנזכה ליישר את מעשינו לשם שמיים, ונדע מהו רצון הבורא מאיתנו בכל עת.

בהערכה, נועם.