שלום לך,

לפני כ- 250 שנה הייתה קבוצה בקהילה היהודית בברלין, שכולה שמרה כמובן תורה ומצוות באותם הימים, שהייתה לה ביקורת על כמה מאפיינים של החברה היהודית. הם התאגדו ופעלו להביא לשינוי בנושאים הללו, ואת הרעיונות שלהם אפשר למצוא בכתב העת שהוציאו לאור החל משנת תקמ"ב – "המאסף".

מדובר בתקופה בה ניתנו ליהודים יותר זכויות מבעבר, הם התחילו לצאת מגבולות הגטו, נחשפו לחברה שסביבם, מצאו בה מאפיינים שנראו להם נכונים וישרים, וסברו שעל החברה היהודית לאמץ אותם. מי שיעיין בגיליונות הראשונים של המאסף ימצא שהאנשים הללו לא בקשו לשנות דבר מעיקרי היהדות, לא הלכה ולא מנהג אלא בעיקר להעלות את רמת החינוך כדי להעניק הזדמנות טובה יותר לפרנסה, להעלות את רמת ידיעת ההיסטוריה והשפה העברית, ללמד גם מדעים כלליים, ולהפוך את היהודים לאזרחים שיהיו ראויים לשוויון זכויות. הם מצהירים בפירוש כי יש להמשיך ללמד בעיקר תורה ש"ס ופוסקים ולחנך ליראת שמיים ומידות טובות, וכל שהם מבקשים הוא ללמד נושאים אחרים בשעות הפנויות מלימוד תורה.

האם אפשר להתווכח עם דברים ישרים ונכוחים כאלה? איזה נזק יכול להגרם?

למעשה, פחות מ-20 לאחר מכן כבר שלח מייסד בית הספר הנזכר מכתב לכומר המקומי ובו הוא מציע לבוא יחד עם עוד משפחות רבות לכנסייה ולהמיר יחד את דתם. מספר היהודים שהתנצרו עלה באחוזים מבהילים, כולל ארבעה מילדיו של משה מנדלסון, יהודי תלמיד חכם, משכיל ושומר מצוות, שהיה אביה הרוחני של אותה קבוצה. במהלך השנים שלאחר מכן הלכו והתבססו ההשכלה והרפורמה שסחפו קהילות שלמות שנטשו את דרך היהדות. תהליך דומה התרחש במהלך המאה ה-19 במזרח אירופה.

המסקנה של רבים מגדולי ישראל הייתה שאי אפשר להכיל את הכפילות הזו, להיות חלק מהעולם הכללי ועם זאת להישאר יהודי נאמן, ותובנה זו היא העומדת מאחורי האסטרטגיה החרדית של התבדלות והסתגרות. ההבנה היא שכח המשיכה של העולם הכללי חזק מאד ומי שנלכד בכח המשיכה הזה עתיד להתקרב לעולם הזה עד כדי התמזגות בו ואיבוד הייחודיות היהודית שלו. זה גם מה שעומד מאחורי הגישה החרדית היום בנושאים הקשורים לחינוך, ליציאה לעבודה, לשירות צבאי ולעוד מאפיינים רבים של החברה החרדית. כמה שפחות קשר עם העולם שבחוץ, כמה שיותר הסתגרות והתבדלות.

אבל לאסטרטגיה הזו יש מחירים: קשיי פרנסה, חוסר סיפוק של רבים שאינם מתאימים לשבת בכולל וללמוד, קושי מוסרי כאשר אחרים משלמים מחיר כבד בשירותם הצבאי, ועוד. מחיר נוסף היא המציאות בה ההתבדלות הזו הביאה למצב בו כמעט שיש פה שני עמים אשר לא ישמעו איש שפת רעהו.

האתגרים הללו הביאו לכך שהחברה החרדית עוברת שינויים. כך ביחס ללימודים כלליים, כך ביחס לרמת החיים, ביחס לשימוש בטכנולוגיה, ביחס למדינה ולמוסדותיה, ועוד ועוד. דברים משתנים. החברה החרדית גם גדלה ומכילה היום הרבה יותר גוונים. בשטח יש דרישה למוסדות שמלמדים ליבה וליחידות צבאיות בהן ניתן לשמור על אורח חיים חרדי, וקיים רצון להרגיש חלק מהמדינה. זו מציאות, והתהליך הזה מצמיח יוזמות שמלבישות את המגמה הזו בעור וגידים.

אתה שואל מה נשתנה? כיצד מה שהיה אסור ודחוי אתמול, הופך לנורמה מקובלת? אבל האמת היא שכל הזמן יש שינויים.

ניקח לדוגמה את חינוך הבנות בסמינרים החרדיים. היום לומדים שם אנגלית, לימודי חול ברמה גבוהה כולל תעודת בגרות (או תעודה שמקבילה לה), בנות לומדות לימודים גבוהים ויוצאות לעבוד בתעשייה לצד הציבור הכללי (פעמים רבות לצד גברים חילוניים) , ומגיעות הביתה לילדים מותשות לאחר יום עבודה ארןך. המודל הזה לא היה קיים לפני 50 שנה, וסביר שאילו היו מספרים לגדולי ישראל באותה תקופה על מה שיקרה הם היו כנראה מזדעזעים. אך דור דור ודורשיו, דור דור ודרישותיו, והתופעות הללו הפכו לנורמה בגיבוי, או לפחות בהסכמה שבשתיקה, מצד ההנהגה מתוך הבנה של הצרכים. אם להשתמש בביטוי שלך – השרץ של אתמול הפך להיות כשר לבוא בקהל היום.

מה צריכה להיות התגובה לתופעות הללו? אפשרות אחת היא לנעוץ את העקבים בקרקע ולהכריז "אנחנו לא זזים מילימטר, ומי שיזוז מפקיע את עצמו מהמחנה שלנו". מצביא במלחמה עשוי לראות שאין לו יכולת להגן על כל השטח, והוא מחליט להתכנס בשטח קטן יותר שלדעתו הוא בר הגנה. אינני מזלזל בגישה כזו, ויש בה היגיון רב מכיוון שהסחף חזק וגישה של ויתורים עלולה להסתיים לא טוב. מאידך, יש גישה שמנסה להכיל את התהליך הזה, לאפשר "פתחי אוורור" בחומת ההתבדלות, ולנסות למזער את הנזקים הפוטנציאליים שלו. אינני יכול לדבר על הגישות הללו במונחים של "נכון" או "לא נכון". טבעי שיש גישות שונות ואנשים הולכים אחר נטיית ליבם.

היחס ליוזמות חדשות תלוי גם בדרך בה אנו מבינים את המטרה שלהן. לפעמים היוזמות הללו מגיעות ממקום כן ואמיתי של רצון רק לעדכן באופן נקודתי נקודות הדורשים שינוי, אך לפעמים הן מגיעות מצד גורמים המבקשים בעצם להחליף את "מערכת ההפעלה" החרדית, לשנות את ערכיה ולשלול את ליבת אסטרטגית ההתבדלות שלה. ואת הצעדים שהם מובילים הם רואים רק כראש חץ במלחמה נגד ערכי הליבה החרדיים, וכהתקדמות איטית לקראת המטרה האמיתית שלהם.

כיצד נדע להבחין ביניהם? אינני בוחן כליות ולב, אך מצאתי שני קריטריונים שעשויים לתת אינדיקציה. הראשונה היא "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה". מי שפועל בשיתוף פעולה הדוק עם גורמים שבאופן מוצהר שוללים את אורח החיים החרדי, חשוד בעיני שבמודע או שלא במודע הוא מתחבר לאג'נדה הרחבה יותר שלהם.

אינדיקציה שנייה היא שמי שפועל לתקן לא תוקף את הקיים אלא פועל לצד הקיים. הוא מאפשר תהליכים אך לא מנסה לגרור את כולם לשם. אני בטוח שיש עוד סימנים שאפשר לתת כדי להבדיל בין בעלי כוונות טובות לבין אלה המבקשים לעקור את אורח החיים החרדי.

המתח בין הרצון לשמר לבין הצורך בשינוי הוא אתגר גדול. מי שמצפה לתשובה ברורה או לתהליך מוגדר שייתן תשובות לשאלה הזו, עתיד להתבדות. נדיר שההנהגה מובילה שינוי. בדרך כלל הצורך והשינוי מתחילים מהשטח, וההנהגה לעיתים מעודדת, לפעמים מעניקה הסכמה שבשתיקה ולפעמים נאבקת בשינוי. מדובר בתהליך איטי ומורכב, לא תמיד חד משמעי ולעיתים הוא פועל כמטוטלת שנעה הלוך ושוב עד שהיא מתקבעת.

ולשאלתך: האם התיבה נפרצה? בוודאי. האם הרוחות הנושבות בחוץ מערערות את החומה? בהחלט.

השאלה היא מה עושים עם זה. הדברים מסורים לתלמידי חכמים, מנהיגי ציבור, שמעורבים בדעת עם הבריות. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. יש מי שמאמין שאפשר לבנות חומה נוספת, סביב שטח קטן יותר ולהבטיח שהיא לא תיפרץ, ויש מי שמחפש לעדכן מעט את האסטרטגיה כך שיותר אנשים יוכלו לעמוד בפני הרוחות החזקות. קשה להכריע בין הגישות וגם בין גדולי ישראל חלוקות הדעות. ומי יודע? אולי טוב שחלק יאמרו כך וחלק יאמרו כך וייצרו מתח בריא בין שני הצדדים הללו.

הארכתי שלא כדרכי מכיוון שגם אותי מטרידות השאלות הללו. שיתפתי במחשבות שלי בעניין ואני מקווה שהם יעזרו לך ולו במעט.

בברכה,

גרשון