שלום לך,

כמה יפה לקבל שאלה שאיננה נובעת ממצוקה אישית של הפונה אלא פשוט מרצונו לעזור לחבר. מחמם את הלב.

טבע העולם הוא שאדם שחי בין אנשים, לומד עם הזמן את הקודים החברתיים של הסביבה. הוא לומד מתי נכון לדבר ומתי לשתוק, מתי לצחוק ומתי לזעוף, מתי להקפיד ומתי להבליג, מתי לשתף ומתי להתכנס. גם הרגלים אחרים שאתה מדבר עליהם, כמו הרגלי ניקיון והגיינה, הינם תוצאה של למידה מצטברת. גם אם בבית בו גדל מתקיימים הרגלים אחרים, הרי שלאחר תקופה מסויימת בישיבה ניתן היה לצפות שהחבר יסגל לעצמו דפוסי התנהגות מקובלים.

אבל משום מה הדבר לא קרה. המציאות נתונה: הבחור חי לפי כללים משלו, כללים שאינם תואמים לנורמות המקובלות. למה? זו כבר שאלה מורכבת יותר.

קשה מאד לרדת למעמקי נפש האדם ולהסביר התנהגויות אנושיות במבנה פשוט של סיבה ותוצאה. הדבר נכון גם עבור איש מקצוע מנוסה שנפגש פעמים רבות עם האדם, וקל וחומר שאין לי יומרה לנסות להסביר מדוע חברך מתבצר בהרגלים שלו, אולם אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שכמו תופעות רבות אחרות מדובר בשילוב של נטייה טבעית יחד עם הבניה חברתית.

יש אדם שמטבעו הוא יותר מסוגר ומכונס ופחות נוטה להזדהות עם ציפיות החברה ולהתאים את עצמו אליהם. לפעמים מדובר בנטיה קלה ולפעמים במשהו עמוק יותר עד כדי הפרעה של ממש המכונה "תסמונת אספרגר" המאופיינת בקשיי תקשורת סביבתית ובמיומנויות חברתיות לקויות. יש גם אנשים שעברו אירועים קשים שגרמו להם להפוך מסוגרים ומנותקים. מכל מקום אין לכם הרבה מה לעשות מהבחינה הזו. אינכם יודעים את הסיבה, וגם אילו הייתם יודעים הרי שבמקרים כאלה קשה מאד בדרך כלל לתקן את הגורמים למצב. מכיוון שלהערכתך הבחור גם לא ישתף פעולה עם ניסיון עזרה כזה, הרי שלא מדובר בכיוון מבטיח במיוחד.

אולם לצד הנטייה הטבעית הזו נבנית לעיתים רבות גם הבניה חברתית. כאשר אדם נוטה לא לתקשר עם סביבתו, האנשים סביבו מפסיקים לצפות ממנו להבין את החברה ולהשתלב בה, ומנתקים גם הם את הקשר אתו. שני הגורמים הללו, הנטייה הטבעית יחד עם התגובה החברתית מזינים אחד את השני ויוצרים לפעמים מעגל קסמים שלילי כאשר האדם מתרחק מהחברה, האנשים שסביבו נמנעים מליצור אתו קשר, מה שמגביה עוד את החומה שהוא בונה סביבו, חומה שתקשה עוד יותר על הסובבים לקבל אותו, וכך הלאה וכך הלאה. לפעמים הנטייה הטבעית משחקת תפקיד משמעותי יותר ולפעמים דווקא ההבניה החברתית, וקשה לדעת מה דומיננטי יותר, אבל לצורך העניין זה גם לא משנה.

מה אתם, החברים המסורים יכולים לעשות? מה שיש בידכם לעשות הוא לא לשתף פעולה עם מגמת הניתוק של חברכם, לא להכיר בבונקר שהוא מתבצר בו, לא לזרום במורד אל עבר אזור הנוחות של "לא רוצה – לא צריך". התפקיד שלכם הוא להתעקש ולהמשיך להתייחס אליו כמו אל כל אחד אחר. לא להפסיק לדבר אתו, לא לחדול מלשתף אותו בהווי שלכם, להזמין אותו לקחת חלק בכל מה שאתם עושים, ולא להיות חלק מכדור השלג הזה. למרות התגובות הלא נעימות שלו, המשיכו לנהוג בו בידידות, בחיבה ובכבוד. לשתף, לכלול, לדבר אתו, לנהוג בו כמו שנוהגים בכל אחד אחר. כאשר אתה מתלבט כיצד להתייחס אליו, תנסה לחשוב איך היית מתייחס לכל חבר אחר, ותפעל כך גם לגביו. רצונו של אדם זהו כבודו ואם הוא מסרב בתוקף או לא משתף פעולה, אין לכם אלא לכבד את רצונו, אבל לא להמנע מלנסות.

אימוץ גישה טבעית כזו תקל גם עליכם החברים. במקום לחשוש, להיזהר וללכת על ביצים, תנהגו בטבעיות באותה דרך בה אתם נוהגים כלפי כל אחד אחר. זה לא קל כאשר אין שיתוף פעולה מהצד השני ואולי אפילו תגובות פוגעות, אבל כל פיסת קשר שתווצר בעקבות הידידות, החיבה והקירבה שלכם, עשויה להעלות את חברכם טפח נוסף ולשפר את איכות חייו.

יש נקודות בחייו של אדם בו הוא עומד על פרשת דרכים. דרך אחת מובילה למטה, לבדידות, לעצבות ולכישלון ואילו הדרך השניה לאופטימיות ולהצלחה. לפעמים כל שנדרש הוא החבר הנכון, בעל התבונה, הלב המרגיש והאכפתיות כדי להטות את אותו אדם לדרך המלך.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת להיות אתו באותו חדר.

בהצלחה,

גרשון

<[email protected]