יקירי, מכתבך נגע לליבי והלכתי 'איתו' לא מעט זמן. ניסיתי לדמיין אותך ולחתור להבין באמת מה הכי נוגע ומטריד אותך מבין כל השורות הללו, העמוסות בתחושות, במחשבות וברגשות מציפים.

הכתיבה כשלעצמה היא ברכה. היא מאפשרת, משחררת, יוצרת קצת סדר במחשבות רבות ורוחשות, ומאפשרת הצצה מבחוץ למי שאתה מאפשר לו. תודה על הזכות וההזדמנות שנתת לי להיות זה שאתה מאמין בו ומצפה לתמיכתו, בתקווה שאכן הדברים יעזרו ויישאו פרי בע"ה.

ומכיון שאתה וורבלי ומודע כל כך, הבה ננסה לנתח ולהבין ביחד במבט חיצוני, מהו ה"תורף" של מכתבך, ומשם להתקדם הלאה.

פתחת בהצגת עצמך דרך "מה שנראה מבחוץ", אותו כינית "מעטפת טובה". ממשפחה טובה, ישיבה טובה, חברים טובים, אך שיקפת פער קיים ושאלת איך יתכן שעדיין אתה מרגיש כל כך רע מבפנים, כאשר המצוקה אינה מוסברת על ידי נסיבות חיצוניות.

הצגת גם 'משבר מודעות'. אתה מבין את הבעיה, מודע למנגנונים, מבין אולי אפילו את המקור בילדות, אבל שום דבר לא משתנה. לאורך המכתב אתה חוזר על כך שלא חסר לך ידע והסברים ואפילו יודע מראש מה המשיב עשוי לכתוב לך כתגובה, אך אתה מציג פער מתסכל בין "להבין את זה" ל"לחוות את זה". יודע, אך לא מרגיש.

אתה מתאר מחזור חיים קבוע הכולל דפוס של התחלה טובה עם מוטיבציה, לימוד, תפילה ושמחה שיש בך ואז- פספוס קטן, פער שנוצר, תחושת חוסר הצלחה שמובילים לביקורת עצמית, אשמה, בריחות, ורגשות של עצב וייאוש. מה שמוסיף ומייצר אצלך עוד הימנעויות ועוד ביקורת ומכניס אותך ל'לופ' משתק ומייסר.

דומני שהמשפט הזה שלך שמאתר "לופ אינסופי של תחושות שליליות של חוסר קבלה עצמית בסיסית" הוא אחד המשפטים החשובים ביותר שמסבירים את הכאב העמוק שבך. המכתב לא עוסק בעיניי בתלונות על חוסר הצלחה או כישלון כזה או אחר, אלא כואב מאוד את העובדה שאין לך מקום בטוח בתוך עצמך. הכישלון רק מפעיל את הפצע של חוסר הקבלה העצמית.

שאלת מליון הדולר שלך "למה אני לא מצליח להרגיש את מה שאני יודע" כוללת בתוכה את רוב השאלות העצומות והקיומיות הללו: איך בונים בפועל ערך עצמי? איך מרגישים אהובים? איך מפסיקים ביקורת עצמית? איך בונים חוסן ושלווה פנימית?

הקול המבקר שבך הוא "האויב שבפנים", ובחלק ממכתבך היטבת לדובב אותו. הוא זה שאומר לך לפעמים שאתה 'מבזבז את החיים', 'עצלן', 'כישלון' ושאתה 'לא מממש את עצמך'. הקונפליקט הוא בין הקול המבקר הזה לבין החלק בך שמאמין בטוב שבו.

ניכר שאתה לא סובל רק מהתוצאה ומהמצב, אלא בעיקר מהתחושה של "יכולתי להיות הרבה יותר". חי בתחושה של "אני יודע מי אני אמור להיות ואני לא שם". משם נולדת הבושה, הביקורת וההלקאה העצמית.

אתה מציין כי אתה מבין גם את השורשים לכך, המקור בילדות, מה שמראה שאתה נמצא בשלב מתקדם יחסית של חקירה עצמית אישית, אך זה גם מגלה שהבנת המקור לא בהכרח מרפאת תמיד ובאופן הזה.

אתה מעלה השערה מרתקת ומציב שאלה, האם אני מתקשה לחיות בשגרה? אולי אני זקוק תמיד לעוצמות וריגוש? לשמחה גדולה, לתחושה של קרבת ה' והתקדמות, להתלהבות, או להפך לרגשות עזים של אשמה, דיכאון ושנאה עצמית? העיקר להרגיש משהו חזק ולא לשאת "חיים רגילים". בדיוק כפי שבכתיבה ובציור אתה פועל מתוך השראה. כלומר, יתכן והדפוס הזה רחב אף יותר אצלך.

לקראת סוף המכתב (מקום שבו עולים לא פעם דברים משמעותיים) אתה מעלה בזהירות השערה נוספת מתוכך: "אולי אני מחפש להיות מיוחד?" אולי המנגנון שדוחף אותי לקצה ולריגוש כך כדי שארגיש מיוחד, יוצא דופן, קרבן או גיבור?

אתה פונה אלי ומבקש שלא אגיד לך "שענית לעצמך" ובמילים אחרות אומר לי: אני לא צריך עוד תיאוריה, אני צריך דרך לצאת מזה.

ואני באמת ובתמים חושב שהצורך המשמעותי שלך כרגע הוא לא בעוד מידע ותיאוריות, אלא ב"כלים", מעשיים, שפוגשים את החיים שלך ואותך, שמייצרים לאט לאט תהליך והתקדמות ויכולת מתפתחת לתת לעצמך להרגיש ולהיות.

כשאתה כותב על חודשים של חושך, על שנאה עצמית, על תחושה שהמצב מחמיר, חשוב לי לומר לך כי לא כל דבר צריך להתמודד איתו לבד. לפעמים גם אדם חכם ואינטליגנטי מגיע לנקודה שבה הוא כבר מבין את עצמו היטב, אבל עדיין זקוק למרחב מקצועי שיעזור לו לחוות אחרת את עצמו.

זה לא סימן לכישלון. זה סימן לכך שהנפש מבקשת ליווי במסע שהיא לא מצליחה להשלים לבד.

כדי להפוך משהו מתיאוריה לחוויית חיים וליצור תהליך אנו זקוקים לפעמים למישהו מבחוץ: מטפל, חבר או בן משפחה, רצוי עם יכולות ונסיון מקצועי, שיכול ללוות אותנו, להביט מבחוץ, לשיים ולהגדיר דברים, להסתכל עליהם מזווית נוספת ולעזור לך להתקדם. כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", חכם ומוכשר ככל שיהיה.

אתה לא נשמע כמו אדם שויתר על עצמו. להיפך, אתה נשמע כמו אדם שנלחם כבר שנים על עצמו, ורק מתחיל להתעייף מהמלחמה.

נדמה שאתה עסוק כבר שנים בשאלה איך לגרום לעצמך להרגיש טוב. אבל תוך כדי הקריאה עלתה בי שאלה אחרת: למה כל כך קשה לך להרגיש טוב כלפי עצמך דווקא ברגעים שאתה לא עומד בציפיות של עצמך?

הרי אם היה חבר טוב מגיע אליך ומספר חל שבמשך שבועיים הוא לא קם בזמן, לא למד כמו שרצה ואיבד כיוון כנראה שלא היית אומר לו שהוא אפס ושהוא מקרה אבוד שמבזבז את חייו.

אז למה כלפיך כן?

נדמה לי שהקושי המרכזי שלך אינו מחוסר ערך עצמי. כלומר, אתה יודע לומר על עצמך דברים טובים, לזהות בך את הרצונות הטובים, את השאיפות.

הקושי הוא שברגע של נפילה הערך העצמי שלך מפסיק להיות ערך עצמי והופך להיות ערך מותנה.

כאילו יש בך קול שאומר שכל עוד שאתה מצליח אתה ראוי, כל עוד שאתה עומד בציפיות אתה טוב ושווה. ואם נפלת? אז כנראה שכל הטוב הזה היה אשליה.

לא הנפילה עצמה מפילה אותך לתוך ה"לופ", אלא הפרשנות שלך מפילה אותך. יום אחד שלא קמת הופך להוכחה שמשהו מקולקל בך, תקופה קשה הופכת להוכחה שאתה תקוע ומבזבז את החיים. וכשכשלון קטן הופך למשפט שדה לאישיות שלך- קשה מאוד לקום. לא כי אתה עצלן, אלא כי כל נסיון לקום מחייב אותך להיפגש שוב עם הקטגור הכי מחמיר של עצמך- אתה.

התיאור שלך לחיים בין הקצוות- או אש ולהבות או חושך גדול, רצף שבין התלהבות לייאוש הוא עוד אחד מהאתגרים שלך- ללמוד לחיות באמצע. היכולת להכיל מורכבות, הן בעולם והן בחלקים הפנימיים שנמצאים בנו, היא מהמלאכות הקשות (והמורכבות) שבמקדש.

להשיג איזון ולהצליח לחיות גם בימים רגילים ו"אפורים". להיות אדם טוב בלי התרגשות מיוחדת, להתקדם גם בלי מוזה, לקום גם בלי חשק ולהרגיש בעל ערך גם ללא הצליחה יוצאת דופן. רוב החיים בנויים משגרה ולא מפסגות או תהומות.  הנפש צריכה ללמוד לפעמים כי שגרה איננה כישלון, היא החיים עצמם.

נראה שאתה משוכנע שהבעיה היא שאתה לא מצליח להיות האדם שאתה רוצה להיות. אבל אולי הבעיה האמיתית היא שעדיין לא למדת איך לאהוב את עצמך גם בימים שבהם אינך האדם שאתה רוצה להיות. ומשם פעמים רבות מתחיל השינוי האמיתי.

אולי אפשר ללמוד משהו גם מעולם הטבע.

בשנות ה90 הקימו המדענים את פרויקט "ביוספרה 2". עולם סגור שנועד לדמות מערכת חיים מושלמת. היו שם מים, אדמה, אור ותנאי גידול מצוינים. העצים צמחו במהירות מרשימה, אך החוקרים גילו תופעה מפתיעה: חלק מהעצים היו חלשים יחסית ואף קרסו. אחת ההשערות הייתה שבגלל שלא הייתה כמעט רוח, הם לא פיתחו את אותן רקמות חיזוק שהעצים מפתחים בטבע כאשר הם מתמודדים עם לחץ והתנגדות.

מסתבר כי העץ לא מתחזק למרות הרוח, הוא מתחזק באמצעות הרוח.

הלחץ אינו רק מכשול בדרך לצמיחה אלא במידה מסוימת הוא חלק ממנגנון הצמיחה עצמו.

אבל כאן חשוב להוסיף נקודה משמעותית עבורך:

הבעיה שלך אינה שיש לך יותר מדי רוח. מהדברים שכתבת נשמע שלפעמים אתה הופך כל משב רוח קטן לסופת הוריקן. נפילה אחת הופכת להוכחה שהכול אבוד, יום חלש הופך לפסק דין על כל האישיות.

צמיחה תקינה אינה דורשת חיים בלי רוח, אבל גם אינה דורשת סערות בלתי פוסקות. היא דורשת איזון בריא ומציאות חיים של שגרה.

עץ בריא אינו נמדד בכך שאינו מתכופף לעולם, אלא בכך שהוא יודע להתכופף, להחזיק מעמד, ולחזור לעמוד זקוף. ואולי זה חלק מהמסע שלך: לא ללמוד איך לחיות בלי נפילות, אלא איך להפסיק להפוך כל נפילה להוכחה שאתה עצמך נפל.

בסכמה תרפיה ובגישות נוספות בעולם הנפש לא מדברים על "אני" אחד, אלא על ריבוי חלקים. כי כולנו מורכבים מהרבה חלקי "אני" שפעילים בנו.

יש בך חלק שואף.

יש בך חלק פגוע.

יש בך חלק מפוחד.

יש בך חלק כועס.

יש בך חלק מבקר.

יש בך חלק שמאמין.

יש בך חלק שמיואש.

ויש גם חלק בריא ובוגר שמסוגל לראות את כולם במבט על.

לפעמים אנחנו טועים לחשוב שהחלק המבקר הוא ה"אמת."

שהקול שצועק הכי חזק הוא מי שאנחנו בעצם. אבל גם הוא רק חלק.

חלק אחד מתוך מערכת שלמה.

וכשקול מסוים משתלט, אנחנו מפסיקים להרגיש שיש בתוכי חלק שמרגיש כישלון ומתחילים להרגיש: "אני כישלון." זה הבדל עצום.

שאלת אותי "יש דבר כזה רגש שגוי?"

בעיניי זו אחת השאלות החשובות ביותר בכל מה שכתבת. (האמת? כל מה שכתבת בסוגריים…)

והתשובה היא:  לא. רגשות אינם שגויים, אבל הפרשנות שלהם יכולה להיות שגויה. הפעולות שנעשות בעקבותיהם יכולות להזיק והאמונות שמתלבשות עליהם יכולות להיות לא מדויקות.

אבל הרגש עצמו בא לספר משהו.

רגש הוא שליח.

גם כשהוא שליח לא נעים.

האשמה מספרת שמשהו חשוב לך. הפחד מספר שמשהו נתפס כמסוכן. העצב מספר על אובדן.

הכעס מספר על גבול שנפגע. הבושה מספרת על חשש מדחייה.

הבעיה מתחילה כשבמקום להקשיב לשליח אנחנו הופכים להיות השליח.

במקום לשאול מה הרגש מנסה לומר לי? אנחנו מתחילים להאמין לו.

אחד השיעורים שהנפש מנסה ללמד אותך הוא להפסיק להתווכח עם הרגשות ולהתחיל להקשיב להם. לא להאמין לכל מה שהם אומרים, אבל גם לא להילחם בעצם קיומם. לראות בהם "נורת חיווי" שתפקידה להתריע על משהו לשימת ליבך, אבל מרגע שהתייחס אל הנורה-רגש הזה, תפקידו הסתיים והוא נכבה.

אין צורך להלחם ברגש. רק לתת לו מקום, ללמוד להכיל אותו לשהות איתו בלי פחד. באופן הזה, אם לא תלחם בו, הוא הוא יעבור לבד כמו גל או ענן מעליך.

כנראה שהמשימה שלך אינה ללמוד "שאתה טוב". את זה אולי אתה כבר יודע.

המשימה שלך היא ללמוד שגם החלקים הכושלים, המפוחדים, המבולבלים והפצועים שבתוכך הם חלק ממך ולא הוכחה נגדך. שאתה נורמלי לגמרי מורכב מחלקים רבים ושונים בך.

וכשזה קורה, האדם מפסיק להילחם בעצמו ויכול להתחיל סוף סוף לעזור לעצמו.

אם שרדת עד פה, אני רוצה להציע לך לבחירתך מספר תרגילים מעשיים כ"שיעורי בית":

תרגיל ראשון:

בסוף כל יום לרשום לעצמך שלושה דברים רגילים שעשית היום. לא הישגים, לא הצלחות. רגילים. למשל: קמתי בבוקר, אכלתי בחדר אוכל, למדתי חצי שעה. ואז לשאול את עצמך: למה גם זה בעל ערך? המטרה היא לחנך מחדש את המח לחיות עם השגרה ולראות ערך גם ב"אפור" ולא רק כשיש זיקוקים.

תרגיל שני: ניהול החלקים שבי. (עבודה על זיהוי מצבים (Modes) והפרדתם מהזהות).

במשך השבוע, בכל פעם שאתה שם לב למצוקה, תעצור לדקה ותרשום:

מה קרה?

לדוגמה: לא קמתי לשחרית.

מה הקול אומר לי עכשיו?

"אתה אפס", "שוב הרסת הכל", "אין לך סיכוי"

איזה חלק בי מדבר עכשיו? (אפשר לתת שמות(

המבקר התובעני: אתה חייב, אסור לטעות, אתה מבזבז חיים.

הילד הפגיע: אני מפחד, אני מאוכזב, אני מרגיש לא מספיק טוב.

הנמנע/הבורח: עזוב אותך, אל תתמודד תחזור לישון.

ומה היה אומר המבוגר הבריא?

הימנע מלחפש סיסמאות כמו "אתה מושלם", אלא משפט מנומק כמו למשל: "נכון, לא קמת וזה מאכזב, אבל זה לא אומר שום דבר על הערך שלך. בוא נחשוב מה הצעד האפקטיבי הבא."

תוכל להזכיר לעצמך: "יש בי חלק שמרגיש עכשיו כישלון, אבל אני יותר גדול מהחלק הזה". לא לשכנע את המבקר שהוא טועה, לא להילחם בילד הפגיע, אלא לחזק שוב ושוב את "המבוגר הבריא", את אותם החלקים הבריאים שמסוגלים להכיל את שניהם מבלי להזדהות איתם.

זהו המעבר בפועל מ"אני כישלון" ל"יש בי כרגע חלק שמרגיש כישלון"- שינוי קטן בשפה שפעמים רבות הופך להיות התחלה של מהפכה בנפש.

בהצלחה. אתה אור גדול!

אבי [email protected]