לאם היקרה והדואגת,

שלום וברכה!

ראשית כל, אני רוצה להביע את הערכתי על עצם הפניה, על כך שאת לא מתייאשת, וכן ממשיכה לחפש, לשאול, לבדוק ולדאוג. המסירות הזו, האכפתיות והלב החם – הם בסיס חשוב מאוד להווה ולעתיד, עבור הבן היקר, לא פחות ואולי הרבה יותר מאיתור מסגרת טובה.

בעיה או סימפטום?

לפני שאכתוב על הישיבה עצמה – אני חייב להתייחס בקצרה לנושא האייפון. יש הרבה שיראו בכך בעיה מהותית, יתכן וכך רואים זאת צוות הישיבה.

אני מאמין שאין זה לב הבעיה אלא הסימפטום.

כשבחור חש חוסר חיבור חברתי ואי שייכות, האייפון מהווה מפלט כמעט הכרחי עבורו.

כשיהיה לו טוב יותר בחוץ, יש סיכוי שיחליט להניח לזה, ולא לשלם את המחיר הכרוך בהחזקתו.

לכן כעת לדעתי לא צריך למקד את השיח והאנרגיה בנקודה הזו, אלא באיתור המקום המתאים לו.

בתוך מסגרת יש תמונה

דבר נוסף, לפני שמחפשים מסגרת – אני תמיד אומר להורים; האם התבוננתם בתמונה? האם נתתם לה מקום?

לפעמים בתוך הלחץ שלנו לפתור את הבעיה הבוערת, אנחנו מפספסים את הלב, את רגשותיו ורצונותיו, את הילד עצמו!

וזה כמובן יוצר מעגל קסמים כואב; הוא מתנתק והולך, ואנחנו כושלים גם באיתור הפתרון לבעיה הרצויה.

אני כותב זאת בזהירות, כי יתכן וזה מובן מאליו אצלכם, אבל ראיתי מקרים רבים שלא כן, ולכן אני מציין זאת.

חשוב שהבן שלכם ירגיש שהוא אהוב, שהוא רצוי והוא בסדר גם כעת, והאהבה שלכם לא 'תלויה בדבר'.

גם אם הוא לא מוצא ישיבה, עדיין הוא אהוב.כמובן שזה מובן מאליו מבחינתכם כהורים (אני מניח ומקווה), אבל עדיין – חשוב להביא זאת לידי ביטוי כלפיו.

זה אומר שגם בתקופה רגישה כזו שבה הוא עלול לצבור תחושת 'אני לא בסדר' – חשוב רגע לקחת אותו הצידה, לצאת לבילוי משותף, משחק, מסעדה, טיול, בריכה או מה שרלוונטי אצלכם בבית.

שירגיש שאתם גם ובעיקר ההורים שלו גם כעת, ולא רק 'אלה שמחפשים רק לדחוף אותי לישיבה כרגע'.

מסביב לתמונה יש מסגרת

כעת, אחרי ששמנו את הפוקוס על הבחור עצמו, חשוב להגיע גם למסגרת ולאיתורה.

אבל לא "כי בחור צריך מסגרת", אלא כי זה כנראה פתרון טוב יותר לרוב בעיותיו.

הוא עצמו צריך לחוש את זה, ולהיות חלק מהדיונים. להביע באמת את הרצון שלו, בשקיפות, בפתיחות.

הוא רוצה ישיבה? מאיזה סוג? מה הוא רוצה לעשות בה?

כשהוא שותף לדיונים הללו, יהיה קל יותר לאתר מקום מתאים יחד איתו, וכשהוא ילך לשם – זו תהיה בחירה שלו ורצון אמיתי שלו, וממילא המוטיבציות שלו להצליח בו תהיינה בהתאם.

תכנון המוסד שלכם 

אני חושב שאחרי שתעשו את העבודה הזו עם הבן ועם עצמכם, תהיו בהירים יותר לגבי אופי המוסד שאתם רוצים.

האם מותר במוסד הזה פלאפון? האם הוא רוצה מקום פנימייתי? לבוש? רישיון? סדרים? משטר?

אם תלכו למוסד שאוסר סמארטפונים, ותסמכו על זה ש"בעזרת השם הוא יעזוב את המכשיר ברגע שייכנס לישיבה" – זה סיכון.

זה קצת כמו "קשה לי לעשות הליכות, אז אקנה מכשיר הליכה ואז אתחיל ללכת כל יום". מכירים?

אני לא אומר שזה לא אפשרי, אבל זה כרוך בסיכוי סביר שהמכשיר יהפוך למתקן לתליית כביסה.

לכן מה שנכון לעשות זה 'לתכנן' את הישיבה שאתם רוצים.

להגדיר מה יש ומה אין בה בצורה ברורה, אבל לא אתם לבד, אלא בשיחה יחד עם הבן. שיהיה שותף להגדרת המוסד הזה.

שיתחיל באמת לרצות אותו.

כשתהיה לכם ישיבה כזו, עם הגדרה ברורה לכל הפרמטרים – תוכלו להתקדם לאיתור אמיתי.

אשלח לך בפרטי הפנייה לייעוץ מתאים בעניין מציאת ישיבה.

מילה לסיום

לפעמים בשטף החיים, אנחנו מנסים לפתור בעיה אחת, לוחצים לכיוונה ויוצרים בעיות אחרות.

תזכרו שבריאות הנפש של הבן, השמחה שלו, החיות שלו, הקשר שלו עם הקב"ה – לא תלויים רק בנוכחות במוסד בשלב זה של החיים.

איתור ישיבה כאמור לעיל זה מומלץ וחשוב, אבל גם אם לא ימצא משהו מתאים או בכלל, חשוב שלא יפתח תחושת כשלון מהלך, תסכול עצמי וחוסר שביעות רצון.

הוא לא בחר את תנאי חייו ואת נקודת הפתיחה שלהם, אלא קיבל אותם ממי שאמר והיה עולם, וידע בדיוק מהם האתגרים שעליו לעבור.

לכן אם הוא ימצא או לא ימצא ישיבה מתאימה כיום, לא אמור להשליך על היחס השוטף כלפיו, ועל תחושתו הכללית כיום.

אני מדגיש זאת דווקא מהרגישות והאכפתיות הניבטות מהשאלה שלך, אני רואה שיהיה קשב לדברים.

עלו והצליחו עד מאוד!

ישראל כ.