דלג לתוכן
היי. לא יודעת אם תצליחו להבין, אבל אנסה בכל זאת..
ילדתי לפני 3 וחצי חודשים בן ראשון ב״ה. בריא ושלם.
מאותו היום – חיי הפכו לכלום ושום דבר. לאיזה מקום חשוך עם המון כאב גדול.
אני אוהבת את הילד, אכפת לי ממנו ודואגת לו מאוד. העניין הוא שמרגישה שאין בי רצון לגדל אותו, אין לי כוחות לזה. מרגישה שזה כל כך גדול עליי. החיים עצמם מרגישים לי הכי קשים שיש ואין לי כוחות לחיות.
מרגישה הרבה פעמים שאני לא רוצה לחיות יותר, לא רוצה להרוס לקטן הזה את החיים ועדיף לו רחוק ממני. אפילו מרגישה בזמן האחרון שהוא ממש לא רוצה בי.
מנסה כמה שפחות לטפל בו (אמא שלי איתו הרבה מהיום)
מרגישה שיש לי קושי נפשי מאוד גדול בעצם קיומו בחיי. יש בי רגשות אשם ענקיים על הדברים שאני מרגישה בנוגע אליו. כל כך לא מגיע לו, הוא ילד מאוד טוב ומתוק.
מרגישה שלא ראויה להיות אמא וזה פשוט לא מגיע לי.
הקשר עם בעלי הולך ונעלם לו.. אנחנו רבים המון ואני אומרת דברים שמעולם לא אמרתי. כאילו אין בי שליטה על זה. אני פוגעת בו המון. אני מצטערת על זה מאוד אבל אני מרגישה שאני טובעת בים של כאב עצום. אני בוכה המון ומאוד בקלות. מרגישה מאוד לבד במקומות החשוכים שלי. בעלי אדם טוב, הוא מנסה לעזור ולתמוך אבל זה פשוט לא זה.. אני מרגישה איך הזוגיות שלנו מתה לאיטה וזה יותר ויותר כואב.
אפילו עברנו ממש עכשיו לגור ביישוב של הוריי כדי שתהיה לי עזרה עם הילד אבל זה לא זה.
הבכי שלו זה אחד המקומות הקשים ביותר עבורי, ברגע שהוא מתחיל לבכות – משהו קורה לי. אני מרגישה שאני נבלעת איזה מקום עמוק ומרגישה מחנק. הבכי שלו מציף בי רגש קשה ולא יודעת מה הוא. אני לא מסוגלת לשמוע אותו בוכה.
שום דבר כבר לא עושה לי טוב, מרגישה עצבות וכאב גדול. אני לא יודעת מהו.. פשוט כאב ענק בלב.
מה לא בסדר איתי? למנ אני לא מצליחה להיות מאושרת מהתינוק הקטן הזה שלא עשה רע לאף אחד, למה אני לא מצליחה לרצות בו? אני יודעת שאלה דברים איומים. בבקשה בלי לשפוט אותי, אני באמת לא יודעת למה אלה הרגשות שלי. הלוואי וזה היה אחרת.
מרגישה שאיבדתי את הכל. את עצמי, את השמחה, את בעלי, את החירות שלי.. את הכל.
המשפחה כמו בעלי מנסים מאוד לתמוך להיות שם, אבל מרגישה שהם רק מעיקים עליי ושאני רוצה רק להיעלם רחוק מכולם. בלי לשמוע אף אחד.
אם הצלחתם להבין אפילו מעט שבמעט מה לא בסדר פה, אני כל כך זקוקה לעיצה או לאיזשהו כיוון לאנשהו.
אני אבודה מאוד.
