שואלת יקרה!
איזו שאלה יפה שאלת.
קיפלת במילותיך הספורות סיפור חיים שלם של קושי והתמודדות אמיצה ומדהימה.
את מתמודדת עם פוסט טראומה מתמשכת, ולא מוותרת, אלא מטפלת בעצמך כפי שהנפש שלך מבקשת. ויחד עם זאת ועם כל המאמצים שאת משקיעה בלחיות ולהתמודד את כל כך רוצה לכבד גם את אישך, שירגיש מחובר ושותף, ושהזוגיות שלכם תמשיך לפרוח באופן שמתאים לך וגם לו.
תפסה אותי המילה "כמיהה", שהשתמשת בה בשאלתך, שיש בך כמיהה לשתף את בעלך שיהיה חלק ממה שאת עוברת, וזה דבר כל כך טבעי וטהור, את אישה יקרה, שרוצה את החיבור והקשר הקרוב עם בעלך וכמהה באמת למה שאת ראויה לו כפי רצון הבורא.
זה כל כך לא מובן מאליו! יש לך ובך כוחות מיוחדים ומעוררי השראה.
גם לבעלך כפי שעולה מהתיאור שלך, יש רצון יקר להיות שותף, להשפיע עליך טוב, גם אם הדרך בה הוא פועל כעת אינה מדוייקת לך, מתחת להכל פועם בו הרצון להגן עליך ולהיטיב לך.
ועם הכוחות האלו, יחד עם הרצון היקר של בעלך, אני בטוחה שלמרות האתגרים שלך וגם של בעלך, כפי שציינת, תצליחו למצוא את הדרך זה אל ליבו של זו.
והשאלה המתבקשת היא כיצד?
בתחילה הייתי רוצה להתייחס למושג "מובחנות", שהרחבה עליו תוכלי למצוא בתשובה
המופלאה של רבקי, שנקראת: "האם בזוגיות בריאה אנחנו אמורים להזדקק אחד לשני?"
בקצרה, "המושג מתייחס ליכולת להיות בקשיבות מלאה פנימה, לרגשות, לצרכים ולערכים שלי ובו זמנית להשאר בקשרים עמוקים ומשמעותיים עם אדם אחר" (ציטוט).
ביחסים יש ציר בעל שני קצוות, בקצה האחד, קיימת סימביוזה מלאה. כלומר, תלות מלאה של האחד בשני. מה שהאחד עושה משפיע עלי לגמרי לטוב ולרע, אני נבלעת בשני. בקצה השני קיימת אוטונומיה מלאה – נפרדות מוחלטת. אין חיבור והשפעה של האחד על השני.
ובתווך, קיימת המובחנות, שהיא היכולת לעצור, להתבונן פנימה לתוך עצמי, לזהות את צרכי ורצונותי, לעשות הפרדה ביני לאחר, ויחד עם זאת להישאר במפגש ובקשר עם האחר מתוך כבוד ונאמנות לצרכים של כל אחד.
אישה שיש לה יכולת של מובחנות, בסיטואציה מאתגרת תישאר קשובה לעצמה, תזהה את רגישותה ורצונותיה, בלי התעלמות מעצמה או מהעומד מולה, ותתווך זאת בנעימות וברגישות מתוך הבנה ששניהם יחד שותפים במסע.
התיווך כלפי חוץ יציג את צרכיה בשפת ה"אני", השפה הפנימית: מה קורה לי בסיטואציה הזו, ולמה אני זקוקה על מנת לצלוח את הגל הנוכחי, ואינה פונה בלשון האשמה של "אתה".
כלומר, המובחנות מסייעת לנו להבין שיש לכל אחד מבני הזוג צרכים שונים ויכולות אחרים. וזה טבעי ומובן שלא תמיד מצליחים להיות מכווננים במאת האחוזים אחד לצרכי השני, ולא תמיד מצליחים להבין עד הסוף אחד את השני, ועדיין יש יכולת לחיות היטב בשיתוף פעולה בכבוד ובקירבה.
לאחר שהבנו את המושג מובחנות, נחזור אל פנייתך. על פי מה שתיארת בשאלתך ציינת כי במשך השנים, בתהליך ארוך ונפלא, למדת להיות מודעת לצרכיך ולרגשותיך, את כבר לא בסימביוזה עם אחרים, ואת מנסה לתווך את מה שנכון לך לבעלך, אך, משהו בתיווך לא נקלט אצלו כפי שהיית רוצה, וגורם לך להתקרב יותר לקצה הציר הרחוק של המובחנות – אל האוטונומיה והנפרדות, בלי להגיע לחיבור והשפעה מיטיבה אחד על השניה מתוך כבוד לצרכים האחד של השניה.
וכאן נכנס לתמונה משתנה חשוב נוסף, ההבנה של ההבדל בין האישה – הנקבה, לאיש – הזכר.
הצורך בהקשבה ובשיתוף שונה מאד בין האיש לאישה.
האישה זקוקה להקשבה עמוקה ונקיה. יש לה צורך לפרוק את כל מה שיושב בפנים, בלי שישפטו אותה וידחו אותה, או יתנו לה פתרונות. ההקשבה הנקיה הזו היא ממש מרפא עמוק עבור האישה. מים חיים כפשוטו, והיא מייחלת לכך.
לעומת זאת, פעמים רבות, אמנות ההקשבה הזו, היא לא אינטואיטיבית לגבר. הוא מיד קופץ להציע פתרונות, לנסות לכוון, לשלוט ולעשות. וקיים בו פחד שאם האישה תדבר ותדבר היא תוצף והוא יוצף יחד איתה, והמצב רק יורע יותר, מכיוון שכביכול אין עשיה והתקדמות לקראת פתרון.
הבשורה הטובה היא שניתן ללמוד וללמד את ההקשבה המרפאת הזאת.
מרים קליין, מייסדת שיטת "הקוטביות הבריאה" לטיפול זוגי, משתמשת במשפט מפתח, שבו היא אומרת: "גבר לא צריך דווקא להבין, גבר צריך להצליח".
בדבריה, מתכוונת מרים, שהגבר, מכוון להשפיע על האישה שלו, ורצונו להיטיב לה. וברגע שהוא מרגיש שהוא מצליח להשפיע עליה לטובה הוא מתמלא בתחושת סיפוק שהגיע ליעדו וגרם לאשתו טוב.
וכאן, בנקודה זו, מתחיל תפקידך.
איך את יכולה לגרום לו לתחושת הצלחה, ואיך את מכוונת אותו להשפיע עליך טוב בצורה המתאימה והמדוייקת לך, כפי ייעודו וכפי רצונו הטהור?
הסוד נעוץ בהבנה בהירה שלך במה שאת זקוקה לו, בנאמנות וכבוד לעצמך, יחד עם בקשה בהירה, קצרה וברורה שלך.
לא בהסברים ארוכים ומייגעים, במטרה שיבין אותך לעומק, כל אלו הם נסיונות לשנות אותו ולהשפיע עליו במקום שהוא ישפיע עליך, ונסיונות אלו נידונים לכשלון מראש.
אלא, בבקשה ברורה פשוטה ותחומה, שברור ממנה מה את מבקשת ממנו: איזו הקשבה, לכמה זמן, ואילו תגובות היית רוצה – "אם יתאים לך, אני צריכה שתקשיב לי רבע שעה, בהקשבה נקיה ופשוטה, בלי להציע לי פתרונות, ובלי לשפוט אותי. רק להיות שם עבורי בהנהון ובמילים שמאשרות אותי".
בלי שאת מצטדקת ובלי שאת מרבה בהסברים, אלא רק מה זה יגרום לך להרגיש: "הקשבה כזאת גורמת לי להרגיש רצויה, אהובה, מרגיעה אותי ומרפאת אותי"
כשהאיש שלך לומד מה עושה לך טוב, וחווה את זה, הרצון להשפיע עליך עוד מהדבר הזה גדלה. כי הרי כך הוא מצליח להגיע ליעד שלו – להשפיע עליך טוב! הוא זה שגרם לך להרגיש אהובה ורצויה ותורם לריפוי שלך!
ובסיום ההקשבה שלו – ההודיה שלך חשובה מאד: "תודה שהקשבת לי באופן כל כך מכבד ולא שיפוטי, זה היה לי משמעותי מאד, הרגשתי כמה התכוונת להיטיב לי".
כשהאיש שלך שומע את זה, ועד כמה הוא היה משמעותי, וכמה הבחנת בכוונות הטובות שלו, הוא מתחזק, והוא רוצה לתת לך עוד מהדבר הזה שהיה עבורך כל כך מיטיב. וכך מתחיל הריפוי ביניכם.
לסיכום: נאמנות לעצמך, בקשה ברורה שלך שמתארת למה את זקוקה ממנו, בתוספת הרגש שזה יגרום לך להרגיש, ובסיום הודיה על מה שהאיש שלך הביא לך ואיך הוא גרם לך להרגיש.
מברכת אותך שהמסע הארוך שאת עושה במסירות יוביל אותך למקומות נפלאים,
שתראי פירות מופלאים מעמלך,
ושבורא עולם ששואף להשפיע אך טוב לכולם, יברכך שוב בברכת-
"שמח תשמח רעים אהובים" ותזכו לשמוח שוב אחד בשני באמת.
בידידות,
גיטי
דלג לתוכן
