שואלת יקרה,

קוראת אותך , את הכנות הנושבת בין המילים ואת התביעה העצמית להסיר את מחיצות ההתיפיייפות ומתרשמת מאד.

לכאורה שתי שאלות "מבהילות" שדורשות התבוננות אינטלקטואלית ודיון מעמיק, (שאפשר גם להתמקד בהן) אך מולן אני מנסה להרגיש אותך.

מה הקו המחבר אצלך בין שתי השאלות ששאלת?

נראה לי שהתשובה אולי תוכל להועיל לך. כי אני שומעת בתוכן כאב על תחושת ריקנות. ריקנות שמכאיבה ומהדהדת את היום יום הבנאלי , לכאורה, של כולנו.

ולמה אני מתעכבת על זה?

כי מותר לנו, כן, לפעמים להרגיש חסרי משמעות, חסרי אנרגיה, שחוקים ועייפים שלא מתפעלים מהגדרות של "עבודת השם" בעולם אפור עמוס מטלות.

זה בסדר אם אנחנו לא מצליחים לראות את  המלאכים  הלבנים שמשוטטים בין מכונת הכביסה לערימות הכלים בכיור, כמו שהבטיחו לנו פעם.

זה בסדר.  ולא תמיד זה "כיף" ואלוקי.

גם אם נתאמץ להכניס משמעות רוחנית כמו שלימדו אותנו ש"רחמנא ליבא בעי" וכו וכו

זה בסדר שנרגיש חומריים וארציים. גשמיים ונמוכים.

ואם "עבודת השם" לא ממלאת אותך בסיפוק אדיר זה מובן לחלוטין.

לכן ראשית, אולי שווה לאתגר את התפיסה הזאת כי אולי הלחץ למצוא משמעות  היא כשלעצמה מתישה ומרוקנת. כך  "עבודת השם"  הופכת להיות טכנית. עבדות לעוד "וי" ברשימה שהמצאנו לעצמנו שכך צריך להיות- וזו עבדות!  עבדות  מיותרת למושג שבעצם מבטא חיים.

חיים מלאים ועשירים מלאים צחוק ובכי, כאב וחרטה, אושר ויצירה!!!

ואולי מכאן נובעת תחושת הנתק והריחוק שיש לך כי  את צודקת לגמרי! הניתוק הזה הוא באמת לא טבעי.

עבודת השם היא  לא חלק נפרד מהחיים. הם החיים עצמם."עבודת השם" היא לא במקום החיים עצמם.

אם הקב"ה  היה רוצה עוד מצוות הוא היה בורא מלאכים שיעשו הרבה יותר מצוות ובצורה הרבה פחות עקומה ממה שאנחנו מצליחים לעשות.

אבל הוא ברא אותנו: בדיוק ככה, כמו שאנחנו, מרגישים. חווים. ולא רובוטים מתוכנתים.

וזה מוביל אותי לשאלה השניה: למה לא למות? למה לסבול?

השאלה, כמו שציינת, וכך אני מקווה, לא באה לבטא נטיות אובדניות. אלא באמת  מייצגת הבנה פשוטה והגיונית: אם אנחנו לא מצליחים למצוא את הניצוץ והשליחות, אם אנחנו מרגישים מיותרים בעולמו של הקב"ה  אז באמת בשביל מה????

אבל אם אמרנו  שהקב"ה  לא "צריך" עובדי השם. אז  הוא לא משאיר אותנו לחיות פה בשבילו.

אלא בשבילנו!!!

כי אנחנו צריכים לעשות דרך פה, בעולם.

לאחד- הדרך חלקה וסלולה- בלי בעיות פרנסה/ רפואה/ זוגיות/ ילדים…

לאחר- הדרך רצופה מהמורות. הכל מהכל.

אין ספק- הוא סובל.

לכל אחד והמסלול שלו.

אבל, כאן האבל הגדול: הנשמה היא לא שלנו. היא פיקדון. יקר!!!!

ואנחנו נצטרך להחזיר אותה כמה שיותר מתוקנת.

לחיים יש ערך פנימי עצום, גם כשכואב וגם כשלא מבינים כלום. החיים הם פיקדון,  הם לא מוצר שאפשר להחזיר לחנות כשלא הולך.

ולכן גם אם לחולה מאד רע. ולפעמים הוא מרגיש שטוב מותו מחייו ( והוא לא טועה….)  הרשות ליטול את חייו אינה נתונה לו. כי ההגדרה שאנחנו נותנים לטוב ולרע  היא שלנו.  בכלים של עולם הזה. ובעיניים של עולם הזה זה רע.

בעיניים של עולם הבא? זה סיפור אחר לגמרי. אולי זה טוב??? אולי זו הדרך האידאלית להביא את הנשמה על תיקונה? הקב"ה לא משאיר אנשים חולים כי הוא לא סובל אותם. הפוך. הוא משאיר אותם כי יש להם עדיין תפקיד.

הנסתרות להשם אלוקינו.

לבינתיים, פה. בעולם הזה אנחנו בדרך. ואת הדרך שלנו אנחנו צריכים לעבור.

המטרה: נשגבת מאיתנו.

אנחנו אחראים על הדרך בלבד.

למצוא בדרך הזאת עולם מופלא רוחני ועשיר שמלא בתוכן- אפשר.  וכדאי. ואפילו מומלץ. זה עושה רק טוב לנפש.

אבל זה לא חייב לקרות כל הזמן.  מותר לקחת נשימה בין לבין, למצוא את הדברים שעושים לנו טוב וממלאים אותנו , גם אם הם לא עונים להגדרה  נטו בלבד של "עבודת השם" מזוקקת.  דברים קטנים שנותנים לנו משמעות וכוח.

פעולות קטנות שאיתם נוכל להיות בעלי משמעות אור ותקווה לאחרים.

הם אלו שעושים  את הדרך הזאת פה בעולם לכדאית ואפילו מהנה.  ( תתפלאי, גם לחולים שסובלים מאד….)

אז אולי, במקום לחפש את השמיים בכל ערימת כביסה, המטרה היא פשוט להסכים להיות כאן, על הארץ. להוריד מעצמך את משא הציפיות לפגוש מלאכים, ופשוט לפגוש את עצמך בדיוק כמו שאת, עייפה או פגועה, אבל חיה. הפיקדון הזה שבידייך לא מבקש שלמות הוא מבקש נוכחות.

כי בסופו של דבר, שתי השאלות המבהילות שלך מתחברות לשורש אחד: החיפוש אחר הצידוק לקיום. אבל התשובה היהודית העמוקה ביותר היא שהצידוק כבר קיים בעצם העובדה שנבראת.

בנוכחות שלך, שלי, של כולנו.

שלנו כבני אדם שמסכימים לצעוד בתוך הנסתר. כי  המשמעות היא  לא הפרס שמחכה בסוף המסלול ( יש כמובן!)  אלא היא הצעד הבא שאנחנו בוחרים לעשות, כאן ועכשיו, מתוך חמלה לדרך שלנו.

אז  קחי נשימה עמוקה. הדרך עוד ארוכה, ומותר לך ללכת בה לאט.  ואפילו  לצעוד בה מאושרת.

בברכה

שפרה י.