יקרה,

קראתי את הדברים שלך בכאב גדול. את מתארת פגיעה רגשית משמעותית מאד, שעברת בתקופה שהאישיות הרכה עדיין מתעצבת ומחפשת אישור , במקום לקבל כלים לחיים, ביטחון ועידוד, נותרת עם חוויה של ערעור והרס.

אז קודם כל, עצם זה שאת מצליחה להתבונן על הדברים בצורה כזו, לראות את ההקשר האפשרי בין מה שהיה אז לבין מה שקורה לך היום, זה כבר צעד של עוצמה. את יודעת לזהות דפוסים, להבין מה קורה לך. יש בך מודעות עצמית מרשימה, וחלק בריא שמבקש ריפוי. והעובדה שהצלחת להשתקם, לעמוד על הרגליים, ואפילו לבטא את היכולות והכשרונות שלך בדרכים שונות, אומרת הרבה על האישיות שלך. יש בך חוסן ויכולת לקום מן השברים. אין ספק שיש בך כוחות בלתי רגילים. ואליהם אני אפנה את תשובתי.

את שואלת אם נכון לכתוב את הסיפור שלך כתחליף לטיפול רגשי.

התשובה בגדול היא: לא לגמרי, אבל כתיבה יכולה להיות התחלה טיפולית משמעותית.

עצם זה שכתיבה היא כלי טיפולי, לא עושה אותה לתחליף מלא לטיפול. כפי שציור או מוזיקה לבדם לא יכולים להחליף טיפול באמנות או במוזיקה. טיפול רגשי טוב נותן משהו שכתיבה לבד לא יכולה לתת: קשר אנושי מיטיב, עדות של אדם אחר, יכולת לנרמל את מה שאת חווה, הסתכלות אובייקטיבית, מן הצד, על האירועים, והחשוב ביותר – תיקון הדרגתי של אמון, במסגרת בטוחה של אחד על אחד, 'בתנאי מעבדה', עם אדם שמשקף לך מה קורה לך מול קרבה, מה מאיים עליך בקשר עין, איך את מגיבה לתחושת סכנה, ואיך את מגדירה מחדש גבולות של קשר קרוב בלי להיפגע.

גם אם את ב"ה מצליחה ומתקדמת, את עדיין נושאת פגיעה בחלק הכי חשוב ואינטימי – בקשרים קרובים. זהו חלק סופר משמעותי, כי קשרים הם לא 'עוד תחום' בחיים. הם נוגעים כמעט לכל מה שמרכיב את החוויה האנושית: חברות, משפחה, זוגיות בעתיד, אמון, גבולות, שייכות, היכולת להישען, וגם היכולת לקבל טוב בלי להיבהל ממנו.

את נפגעת בתוך קשר – והריפוי יצטרך להתרחש בתוך קשר. אחרת את תמשיכי את מגמת ההסתגרות והנטייה לטפל בדברים קשים בינך לבין עצמך. מהבחינה הזו הכתיבה לא תספיק כדי לרפא את כל מה שנפגע בקשר, ואם היא תישאר המקום היחיד שאת פוגשת את הכאב – היא עלולה לחזק את ההרגל שלך להתמודד לבד.

ונקודה חשובה נוספת: סיפור מצריך 'נרטיב', אמירה סיפורית שעוברת לאורכו. למשל 'למרות הפגיעה שחוויתי, מצאתי את הכוחות בתוכי', או 'היחס שקיבלתי לא מגדיר אותי', וכד'. יתכן שהיא תתבהר לך במהלך הכתיבה, אבל יתכן גם שלא – ואת עלולה להישאב חזרה אל הפגיעות וחוסר האונים, בלי יכולת לחלץ את עצמך.

אבל זה לא אומר שאם טיפול לא אפשרי לך כרגע את תקועה. יש לך יכולת מדהימה של ביטוי דרך כתיבה, והיא מחזיקה פוטנציאל תרפי גבוה מאד. הכתיבה קודם כל נותנת תחושה של 'אני חברה של עצמי', היא מפרה את הבדידות הקשה ומחזירה לעצמנו שיקוף והדהוד אמפתיים. כתיבה מחזירה את התחושה שאת לא רק מי שהדברים קרו לה, אלא גם מי שמספרת את הסיפור שלה בעצמה. היא מאפשרת לעשות סדר בדברים, להיזכר בהם ולתעד אותם, כך שהם יהיו ה'עדים' שלך. הם יחזיקו בשבילך את הצד שלך בסיפור.

כתיבה באופן כללי נותנת תחושה שיש לי קול, ושהוא חשוב. גם אם הדברים נשארים ביני לבין עצמי. התהליך של העיבוד, הניסוח, הבחירה במילים והיכולת להפוך כאב עמום למשפטים ברורים – כבר יחזירו לך תחושה של שליטה ובעלות על הסיפור שלך.

במובן הזה, הכתיבה היא לא רק פורקן. היא פעולה של השבת כח. היא אומרת: היה לך קול גם אז, גם אם לא שמעו אותו. ויש לך קול גם היום. כך את מתחילה לפנות לעצמך מקום.

הכתיבה יכולה להיות גשר, לעזור לך להיות במגע עם חלקים מודחקים, לשחרר עומס, והחשוב – לעזור לך להגיע למצב שפחות תירתעי מטיפול רגשי ותאזרי את האומץ הדרוש לצעד החיוני הזה.

אז איך לכתוב כדי שהכתיבה אכן תהיה עבורך דרך לשחרר ולא תציף אותך?

• כתיבה אכן עשויה להציף – אבל בזמן שאת מרגישה מוצפת היא מאפשרת זרימה שחרור וונטילציה שמשככת את הגל. חשוב לכתוב במנות קטנות, 20-15 דקות בכל פעם לכל היותר. כשאת עוצרת אחרי טווח זמן, את מחזירה לעצמך חווית שליטה, ומוודאת שהדברים לא יאתגרו את יכולת ההחזקה העצמית שלך.

אם את מרגישה הצפה, חשוב לתעד לעצמך: מה עורר זאת? מה הרגשתי בגוף? מה עזר לי להירגע? כך את בונה מפה שתעזור לך להתארגן נכונה לקראת אירועים דומים.

• כדאי גם ליצור עוגנים בסוף כל פעם שאת כותבת (לאו דוקא באירועי הצפה): "אני כאן. אני כבר לא ילדה קטנה. היום יש לי בחירה. אני יכולה לעצור כאן. אני יכולה להגן על עצמי מפגיעה." התזכורת הזו חשובה – היא מאפשרת לך מעבר מן העבר הכאוב להווה הבטוח.
• אל תתחילי מהזכרונות הכי קשים. תתחילי מהשוליים: מה החזיק אותי אז? למה הייתי זקוקה? מה אני מבינה היום? מי הייתי אז מעבר למה שארע לי? מי אני היום מעבר לפגיעה שעברתי? וכן הלאה.

כך עד שאת מרגישה שהקרקע מספיק בטוחה לגעת באירועים עצמם.

• כאמור, סיפור הוא לא רק רצף של אירועים. סיפור צריך גם נקודת מבט. הוא צריך את האני הבוגר שלך, שמביט אחורה ואומר: מה אני מבינה היום? מה לא היה באשמתי? מה למדתי על עצמי? מה אני רוצה להשיב לעצמי עכשו? ואיפה בסיפור הזה יש גם כח ולא רק כאב?

חזרי אל השאלות האלו מפעם לפעם, והעמיקי בהן עד שהדברים יתבהרו לך ויתנו לך כיוון.

מלבד אלו, מציעה לך כאן כמה משימות כתיבה קטנות וממוקדות, שיאפשרו לך להיכנס אל הזכרונות לא רק מתוך העמדה של הילדה שנפגעה, אלא גם מנקודת מבט בוגרת ומעובדת יותר.

• כתבי לילדה שהיית מכתב מן האני הבוגר שלך. התבונני עליה דרך כל מה שאת יודעת היום. מעין כתב הגנה לילדה שהיית. ואם יש ביכולתך, כתבי לחברה 'מכתב שלא נשלח', כדי להנכיח את החלק שלך בסיפור.
• מניפולציות רגשיות לא פעם מערערת את תחושת המציאות ואת היכולת לסמוך על התחושות האותנטיות של עצמנו. מה שעשוי לעזור לך הוא לכתוב: 1. מה קרה בפועל. 2. מה חשבתי או הרגשתי אז. 3. מה אני מבינה היום כאדם בוגר. זהו כלי שמחזיר בהירות ומפריד עובדות מפרשנויות.
• את כותבת על תחושת פיצול – פער בין התחושה ש'אני רגילה ומוצלחת' לבין 'משהו בי חסום', כביכול את חלוקה בין שני רבדים של האישיות. פיצול משאיר את הפגיעה באזור הבטוח שלה, מפריד בין אז לבין היום. זהו מנגנון הגנה יעיל. כך החלק הפגוע נשאר מאחור, ומאפשר לך להתקדם הלאה.

כדי ליצור תנועה של ריפוי, כדאי ליצור דיאלוג בין שני החלקים – החלק המצליח והחלק הפגוע והחסום. שהחלק של היום יוכל להכיר בכאב בלי להיבהל ממנו, והחלק הפגוע יוכל להרגיש שהוא מובן ומוכל.

כתבי לעצמך בשמו של כל אחד מהם, מה הוא רוצה, ממה הוא חושש, על מה הוא מנסה לשמור, למה הוא זקוק מהחלק האחר (למשל, "אני זקוק שתכיר בי, שלא תשכח כמה אני פגיע…"; "אני רוצה שתאפשר לי להתקדם…") הדיאלוג הזה מאפשר תנועה פנימית והתחלה של שינוי.

כדאי שבהמשך יהיה לפחות אדם אחד שתוכלי לשתף בחלק מן הדברים שאת כותבת לעצמך. חברה, מדריכה, דמות שיכולה להחזיק אתך את החוויה. לא צריך לחשוף הכל בבת אחת; מספיק שיתוף קטן, פסקה אחת או מחשבה אחת, כדי להתחיל לחוות שמישהי יכולה להיות שם בשבילך. כך את משדרת לנפש שלך שקשר לא חייב להיות מסוכן. שאת יכולה לחוות קשרים מיטיבים, מחזיקים ומרפאים.

ועם הזמן, כשתרגישי שאת מוכנה, חשוב מאד מאד שתפני לטיפול רגשי מקצועי. טיפול טוב יכול לאפשר לך לפגוש את הכאב בקצב שלך, ולבנות מחדש אמון בעצמך ובאחרים.

מאחלת לך חיים של רגיעה ושמחה; שתוכלי להרגיש ראויה לקבל טוב ולהרגיש טוב.

אורית