שלום לך, איש יקר.
הדברים שכתבת יצאו מעומק הלב ונכנסו אל הלב. קראתי את מכתבך כמה פעמים ובכל פעם הרגשתי יותר את כובד המשא שאתה נושא על כתפיך, משא שהוא גם נפשי, גם היסטורי וגם רוחני, תודעתי. השילוב הזה, של עבר רווי כאב יחד עם השגות רוחניות גבוהות ויוצאות דופן, יוצר מתח שמעטים מסוגלים להבין, ובוודאי שמעטים מסוגלים להכיל.
כשמתבוננים במצבך דרך המשקפיים של עולם הרוח, נראה שאתה אדם רגיש ובעל נפש רוחנית וברגעים מסוימים בחייך אתה נמצא בלב הסערה של מה שנקרא "אורות מרובים בכלים מועטים". בעומק תורת הקבלה והחסידות מוסבר כי האור האלוקי הוא אינסופי ועוצמתי, ישנם אנשים שחווים עוצמות רוחניות במגוון דרכים אך כדי שהאור יוכל להתקיים בתוך אדם, הוא זקוק ל"כלים" כלומר, לכוחות נפש יציבים, גוף בריא ומציאות חיים מאוזנת שיוכלו להכיל אותו.
כאשר אדם זוכה להשגות גבוהות ולגילויים שמעבר להשגת אנוש רגילה, אך הכלים שלו (הנפש שחוותה פגיעה והיעדר ליווי) נותרו דקים ועדינים, נוצר מצב של "שבירת הכלים". האור הגדול פשוט מכביד על הנפש עד שהיא חשה שהיא קורסת תחת הנטל, וההשגה הופכת ממקור של חיות למשא של ייאוש.
ניכר שעברת מסע ארוך של הישרדות, שבו האמונה והדבקות הפכו עבורך לא רק למקלט, אלא למנוע צמיחה אדיר. תמשיך לשמר את האמונה הפשוטה שלך גם שאתה לא מרגיש כעת את חשיבותה, אך בתוך התיאור שלך, בולטת מאוד נקודה כואבת לא פחות מההשגות עצמן: הבדידות התהומית שבה אתה פועל. כשמתבוננים בבדידות הזו של "מטפס ההרים", עולה התחושה שגם אם הטיפוס היה הירואי, הנפש האנושית לא נועדה לשאת גילויים כאלו לבדה. כשאין חבר, קהילה או איש מקצוע שצועד לצידך, המשא הרוחני הופך למשקולת שמאיימת לרסק את הכלי. הבדידות הזו היא לעיתים המחסום שמונע מהאור להפוך לחיים של ממש בתוך המציאות היומיומית, והיא זו שמותירה אותך בתחושת מחנק.
במקביל לכך, חשוב לתת את הדעת על הקשר שבין טראומות העבר להשגות ההווה. ציינת שעברת קשיים גדולים בילדות, ולעיתים, כאשר הנפש חווה פגיעות קשות בגיל צעיר, היא מפתחת "מנגנוני המראה" אל מחוזות רוחניים גבוהים מאוד כדי לשרוד את המציאות הכואבת. ייתכן שהתחושה שהכל תלוי בי או עוצמת ההתגלויות, יושבות על תשתית של טראומה שמבקשת מענה ומשמעות. לעיתים המחשבות הללו הן דרכה של הנפש לנסות לתקן את מה שנשבר בעבר הרחוק, אך המחיר שהן גובות ממך כעת הוא כבד מנשוא.
לאור זאת, נראה שהמפתח לשינוי טמון במציאת הליווי הנכון – מציאת "איש אשר רוח בו". כתבת שלא מצאת מענה אצל רבנים מסוימים, וזה מוביל לנקודה בו אתה זקוק לדמות רבנית שתכבד את מקומך ותכיר את העולם הנפשי. כמו"כ חשוב להגיע לליווי מקצועי, אך כזה שיוכל להכיל ולהכיר בעולמות שאתה מביא איתך. אתה צריך מטפל שלא יבטל את השגותיך כדמיון, אלא יכבד את המציאות הרוחנית שלך ובו זמנית יעזור לך לקרקע אותה; אדם שיודע לרקוד על הגשר שבין הפסיכולוגיה העמוקה לעולם הרוח, מבלי להיבהל מהעומקים הללו.
מתוך כך, העבודה הרוחנית הגבוהה ביותר שלך כרגע היא חמלה על הנפש שלך וחזרה אל הפשטות והמרפא. כלי עזר משמעותי מאוד במצב כזה הוא שמירה על סדר יום גדוש ומשמעותי. כשהנפש נמצאת בהצפה רוחנית או רגשית, היא נוטה לשקוע בתוך ה"אני" ובמחשבות אינסופיות על המצב. סדר יום ברור, הכולל עשייה בפועל, עוזר להעביר את המוקד מהתעסקות פנימית מייסרת אל השאלה "מה צריכים אותי בעולם עכשיו?". העשייה היומיומית הפשוטה – עבודה, חסד, או כל מחויבות אחרת – פועלת כמשקולת מייצבת ששומרת עליך מלהתפזר אל מחוזות של ייאוש.
כדי להוריד עוד ממפלס העומס, כדאי לשקול שיתוף הדרגתי – במקום להישאר בתוך ה"חשאיות" המכבידה, למצוא אדם אחד, מטפל או איש נפש שמבין את השפה הרוחנית שלך, שאיתו תוכל להתחיל לחלוק את המשא. כחלק מהתהליך הזה, אני ממליץ בחום לחפש מטפל מוסמך שמשלב בעבודתו את שיטת הטיפול בשיטת EMDR. זוהי שיטה ממוקדת ויעילה מאוד לעיבוד חוויות קשות מהעבר, שעוזרת לנפש לשחרר את ה"תקיעות" של הכאב הישן במערכת העצבית. טיפול כזה יכול להפחית משמעותית את תחושת הנטל והאחריות העודפת, ולאפשר לך "קרקוע" (Grounding) – דאגה לגוף ולצרכים פשוטים, מתוך הבנה שהאנושיות שלך היא לא סתירה לרוחניות, אלא התנאי לקיומה.
השבר שאתה חווה עכשיו הוא קריאה של הנפש שלך לריפוי. אל תנסה להמשיך לסחוב את כל העולם לבד. העולם לא יתמוטט אם תניח את המשא לרגע ותיתן למישהו אחר להחזיק לך את היד. בורא עולם אוהב אותך לא בגלל המדרגות שהגעת אליהן, אלא פשוט כי אתה בנו, והוא רוצה במנוחתך.
מאחל לך ימים רגועים של עבודת השם מתוך שלוות הנפש ושמחה פנימית.
בברכה
אברימי. פ