דלג לתוכן
אני בת 18
בתור התחלה אני רוצה לציין שאני ב"ה מוכשרת בהמון תחומים, מצליחה בלימודים, יש לי משפחה נהדרת, חברות טובות.
וחוץ מקשיים כאלה 'רגילים' שכולם עוברים, אני לא מתמודדת עם שום קושי חוץ מזה שאני רוצה לשאול עליו…
מכיתה ז' אני סובלת מדימוי גוף נמוך ממש, עוד לא דיברתי עליו עם אף אחד(6 שנים)(!)
קשה לי עם מצלמות ומראות, אני ממש לא סובלת את המראה שלי וקשה לי עם זה מאוד מאוד מאוד
אני מרגישה שאולי קשה קצת להבין אותי ככה ע"י המילים הכתובות בלי לשמוע את הדמעות ואת הטון השבור:(
אני לא יפה, ולא מידי רזה גם כי לא שמנה,אבל הגזרה לדעתי לא מחמיאה בכלל ושאנשים שומעים שאני עוד פעם באמצע איזה דיאטה אז הם לא מבינים מה עובר עלי ..
וכמובן שאני עונה להם בטון קליל 'שזה בשביל הבריאות…'
בחורף אני עוד מסתדרת, בלולינות אני כל הזמן עם מעלי או איזה ז'קט ואז 'יורד' לי הקטע של הגוף.
אבל הפרצוף נשאר…
יכול ממש לרדת לי המצב רוח כל פעם שאני רואה את עצמי במראה
שזה אומר-לפחות פעמיים ביום, בנטילת יידים בסמינר אני הולכת באופן אוטומטי לכיור בלי המראה…
ברחוב אני כבר יודעת איפה יש חלונות ראווה שמשקפות את דמותי ופשוט לא מסתכלת
כל הזמן רצות לי מחשבות בגוף שכנראה מי שלא אוהב אותי, לא אוהב אותי בגלל המראה שלי…
אני מפחדת מה יהי בשידוכים, אני חושבת שיש לי את כל הנתונים ממש לקבל את השפיץ של הישיבה,
אבל אין סיכוי…איזה אמא תעביר את התמונה שלי":(
אני מפחדת מהחברות החדשות שאני צריכה להכיר שנה הבאה כי הדבר הראשון שהם רואות זה את המראה שלי
מה גם שכל המחשבות האלו והשים שעברו גרמו לי להיות חסרת ביטחון לכל מה שנוגע להכירות חדשות
שמתחילות מחיצוניות עד שמגלים את הפנימיות
עוד משו- אני מרגישה שקשה לי לאהוב את בני משפחתי שבעצם דומים לי:(
וגם החברות שאני יודעת שאוהבות אותי, כל הזמן אני לא בטוחה בזה לגמרי, כי איך הם יכולות?
כל מפגש עם חברות זה סיפור שלם מה ללבוש… אם בכלל לצאת בסוף כי אין לי מה ללבוש
אני מקנאהההה בחברות היפות והרזות בכיתה,
לפני הסיום אני רוצה להבהיר שב"ה אני אף פעם לא הרעבתי את עצמי או הכאבתי או משו כדי לטפל בזה,
תמיד כל המאמצים שעשיתי בטווח הנורמה פלוס
ועוד משו- אני ב"ה מאמינה ויודעת שהכל מוכתב מלמעלה והנשמה שלי חתמה על כל חיי וכו' וכו'
אבל בקשיים רגשיים כאלו מסתבר שזה לא מספיק לי,
אני צריכה להאבק כל פעם מחדש על מצב רוח טוב ועל ביטחון עצמי
וקשה לי קשה לי קשה לי
סליחה על הבלאגן שכתבתי את הדברים
פשוט שפכתי בספונטניות…
כל שורה זה כאב של שנים, חודשים, יום, יום.
מקווה שיהיה לכם עצות והארות
תודה
תגובה אחת
אני יכולה לענות לך כמי שהיתה בסיטואציה מאוד דומה והזדהתה עם כמעט כל מה שכתבת.
קודם כל זה קשה, שורף וכואב. אני מכירה את התחושה שאת מנסה להעלם מרוב בושה ומרגישה לא ראויה לאהבה ולתשומת לב.
אני יכולה לספר לך שהתחושות הללו לא נעלמו, הן עדיין מבצבצות. מצד שני התחתנתי ראשונה מכל השכבה ועם בחור נפלא ביותר שמעריך אותי וחושב שאני באמת יפיפיה (ואני משתדלת מאוד לא להרוס לו)
מה' אישה לאיש! זה פלא איך לכל אדם יש נשיאת חן טבעית שונה ואיך הקב"ה נותן לאיש טעם וחן באישתו.
צריך להודות לה' שמי ששומר על הקדושה שלו נשאר תמים ושמח בחלקו, יוצא שהמרוויח הראשי זה הוא עצמו ואישתו!