שלום לך שואלת יקרה ואמיצה,

כשקראתי את שאלתך חשתי התפעלות והערכה רבה. את אשה מנוסה, בעלת נסיון חיים עשיר ומשפחה עניפה ב”ה. את אשה, רעייה, אם וסבתא. קשת התפקידים הללו מייצרת הרבה תבונה ואחריות השזורים בשאלתך, ובפניה אלינו ממקום של מודעות ונכונות להיוועץ.

נשמע שהשנים האחרונות היו מורכבות ודרשו ממך כוחות רבים- המחלה של בעלך, תהליך ההחלמה הממושך. כל מה שמוזכר במילים מעטות ומקפל בתוכו ימים שלמים של דאגה, מתח, ואולי גם פחד וחרדה. כל זה לגמרי מובן. מחלה של אדם קרוב משפיעה בראש ובראשונה עליו ומשם ישירות על בן המשפחה הקרוב ביותר-בן הזוג. בתקופות קשות, כשאנו נדרשים לתפקד ולדאוג לאחר ולהחזיק את המשפחה, אנו מצליחים לגייס כוחות, לפעמים רבים יותר מכפי שיש לנו בזמני שגרה. העיסוק האינטנסיבי בעזרה ובטיפול באחר מתוך אחריות וחמלה, מצמיחים בנו את היכולת להיות ‘מאה אחוז’. לפעמים, דווקא בזמני רגיעה, כשיש החלמה, ונוצרת תחושה שאפשר להרפות מעט ולנשום- מתרחשת הנפילה. אותם רגשות שלא יכולנו להרשות לעצמנו להבחין בהם, כי היינו עסוקים ומגוייסים, אותם פחדים וחששות מוצדקים וטבעיים שהזזנו הצידה- מחכים בסבלנות וצפים על פני השטח ביתר שאת. הערעור שנוצר בתחושת היציבות חלחל אל הנפש ובא לידי ביטוי בדמות של פחדים וחרדות. סביר להניח שגם משהו בדינמיקה הזוגית השתנה במשך הזמן הזה. לחצים ומתחים לעיתים מסייעים לנו לשלב ידיים ולעבוד בשיתוף פעולה, אך לרוב הם מייצרים עומס כבד על מערכת שגם בחיים נורמטיביים דורשת מאמץ והשקעה. שיח פתוח, דיאלוג ושיתוף יכולים לעזור לפוגג את המתח, אך לא תמיד מתאפשרים בתנאי מחלה וסבל.

יקרה, אולי בטרם הייתה לך שהות לארגן את החוויה הקשה שעברתם התרגשה עלייך חוויה חדשה- צורך בבירור רפואי שהוביל להחלטה על ניתוח. ניתוח הוא הליך רפואי חודרני המלווה גם הוא במתח ופחד ממשי על הבריאות, על החיים עצמם, על איכות החיים שתהיה לאחריו. כל זה מהווה עומס רב על הגוף והנפש… האם היה מישהו שליווה אותך בתקופה זו? מישהו שיכולת לחלוק עמו מחשבות, חששות, פחד ותקווה? תחושת הבדידות המתעצמת בזמנים כאלו דורשת יותר מתמיד שותפות של מישהו קשוב, מבין ותומך…

ברמה הביולוגית- את מספרת שלפני הניתוח לקחת תרופה, כנראה בעקבות צורך שהתעורר, להירגע, או להצליח לישון ולהגיע עם כוחות לניתוח. כשבוע לאחריו הופסק מתן התרופה… האם היה פיקוח רפואי על כך? האם הייתה סיבה כלשהי להפסקה?

תהליך הגמילה מתרופות מהסוג שלקחת צריך להיות תחת השגחה של רופא. הפסקה פתאומית אכן יוצרת את התחושות שתיארת- נפילה לתחושות קשות. מומלץ לבדוק עם רופא האם יש מקום להמשיך, אולי רק לתקופה קצרה עד להתייצבות ההרגשה ואז לחשוב על הפסקה מדורגת וזהירה.

באשר למה שאת מרגישה כעת- התחושות נשמעות כמו החרדה שאת מכירה… אולי עולה הפחד לפגוש מקומות שלא היית רוצה להיות בהם שוב… לכולנו רגישויות שונות, שצפות ועולות בזמני לחץ ומתח. ההישגים שהגעת אליהם בעקבות הטיפול שעברת ובעזרת התרופה, הם שלך. שבע שנים הצלחת לתפקד מתוך שמחה ובריאות. כעת את בתוך ‘קרב’ חדש. החלמה מניתוח היא התמודדות מורכבת שמעמיסה על הגוף והנפש, ובטבעם מדלדלים משאבים קיימים.

הסגר והתקופה הנוכחית מייצרים תוספת וזירה משל עצמם. אנחנו חיים בתנאים של אי וודאות, בידוד חברתי ומרחק מהיקרים לנו, שהיו עשויים לתמוך, לעודד ולשפר את מצב הרוח. אנשים רבים חווים דכדוך ואי נוחות מהמצב הזה, לא כל שכן כשהוא מצטרף לתהליך החלמה מניתוח שמתמשך על פני חודשים רבים.

יקרה, זה לגמרי בסדר להרגיש את מה שעובר עלייך. את מאמינה מאד ובלב שלם, ועם זאת החרדה מציפה ומשתקת. הנשמה מאמינה ומחוברת לטוב, ולנפש קשה להתמודד. היא צריכה עזרה.

זה הזמן לחזק את מקורות הכוח שלך- בעזרת אנשים קשובים, שיחות עם מטפלת, ואולי גם תרופה שיכולה להקל מעט… כל מה שיעזור לך להשתקם ולהרגיש טוב.

חווית בעבר התמודדות לא פשוטה והצלחת להתרומם. גם הפעם תמצאי בעזרת ה’ את הכוח להשתקם, להתחזק ולחזור לאשה השמחה והמתפקדת שהיית לפני.

הטוב שהיה, לא נעלם. את תצליחי לחזור אליו ולהחזיר אותו אל חייך. קחי נשימה עמוקה…. הטוב בוא יבוא.

בברכת בריאות איתנה, שמחה ושלווה,

נחמי

nehamoros@gmail.com