שלום לך יקירתי
אני דורשת בשלומך בימים אילו, ותוהה מה קורה לך כשהמצב בחוץ כל כך נפיץ. באיזה אופן זה משפיע על הצער הפנימי שלך?
ראשית, קבלי את התנצלותי שלא התפניתי לענות לך מיד, אני מקווה שהם עברו עלייך באופן נסבל ואולי אעז לקוות בשבילך שהיו בהם גם רגעים של טוב.
את מספרת לי על האבחנות שלך- פוסט טראומה ואישיות גבולית ואני שומעת מבעדם כאב גדול, שבר וקרע וריסוק. אבל מעבר לכל אילו אני סקרנית לדעת מי את באמת. מעבר לתחושות הקשות ולתוויות שיש עלייך, כאילו את מוצר בסופר מרקט.
שלא תביני אותי לא נכון- אני יודעת כמה צער וכמה ניסיון מקופלים תחת הכותרות הללו, כמה רגעים של התמודדות מכלה כוח נדרשים כדי להחזיק מעמד ולא להישבר מן הסבל הבא בעקבותיהם. ויחד עם זאת אני מסרבת לצמצם את ההסתכלות עלייך ואת ההתעניינות בך אך ורק לאבחנות הפסיכולוגיות הללו. מניסיוני כמטפלת בנשים שמגיעות אלי עם האבחנות מהסוג שאת ציינת, אני יודעת אילו אוצרות פז יש בתוכן, כמה כוח, יופי, עצמות ויכולות לצד הצער והקושי.
התלבטתי מה לכתוב לך, אני בטוחה ש:
שמעת כל כך הרבה,
שאת יודעת שישנן שיטות להקלת הכאב כמו d. b. t
שבוודאי אמרו לך שצריך לדבר עם הבעל בפתיחות ובכנות על הכול
ושצריך גם לאט לאט ללמוד לקבל את מה ששאת ומי שאת על החלקים הטובים יותר או פחות.
אבל כל זה נשמע באזני שחוק וברור לי שלעסת כאלו אמיתות בוקר, ערב וצהריים.
על כן החלטתי לתת לאישה שסובלת, בסבל הדומה לשלך, לדבר. אני רוצה להשתמש במילים של בחורה אמיצה, חכמה וצדיקה במיוחד שיש לי אתה קשר כבר שנים דרך האתר הזה, אתר אקשיבה.
היא פנתה אלינו עם סימנים כל כך דומים למה שאת מתארת, גם היא חוותה טראומות קשות, גם היא אובחנה כבחורה גבולית, גם לה היה רצון חזק לשים קץ לסבלה לצד פחד גדול מיום הדין. גם היא תארה את עצמה ככישלון, אוסף של יכולות שאין מה לעשות איתם.
הבחורה הנפלאה הזו עברה תהליך ארוך, היא עדיין באמצע המסע. יש בו עליות ומורדות. יש ימים שהיא מרגישה טוב והעולם מסתדר לה ויש ימים שהשחור מציף. אבל בגדול היא החליטה לדבוק בצד של החיים.
היה רגע אחד שאני זוכרת במיוחד. לפני כשמונה שנים היא יצרה קשר, בערך כשעה לפני כניסת יום הכיפורים, ואמרה שאינה יכולה עם עומס התחושות, התפילות, רגש האשמה והידיעה שהקב”ה מדקדק עמה. אמרתי לה שהמצווה היחידה כרגע שיש לה אחריות עליה היא לצום, זהו. כל השאר: תפילות ווידוי וחשבון נפש פשוט לא רלוונטי. האם נראה לה שתוכל להישאר במיטה כל היום ואך ורק לצום. היא אמרה שאם זה הדבר היחיד אז היא תוכל. יכולתי לשמוע מבעד לקו הטלפון את המאבק האדיר בו היא נמצאת. הרצון להזיק לעצמה, להכאיב, לפצוע כי אי אפשר יותר לשאת את הסבל, לעומת הקול הפנימי, הקטן, החלש שלא מאמין בכלל שיש לו סיכוי שאומר לה בכל זאת: ו”בחרת בחיים!”
במוצאי החג היא כתבה לי שהצליחה לצום ואפילו לחשוב חצי מחשבה על תשובה.
בכל השנים הללו היא עברה אשפוזים, הלכה למטפלים, ניסתה קבוצות תמיכה, קראה כל מה שמתאפשר על התסמינים שלה, על החוויות שלה ועל אפשרויות הריפוי.
לאט לאט, היא התחילה להירפא, לנוע ממקום של חושך גדול לעבר תקווה, אפילו זמנית או חלקית.
בערב יום הכיפורים הזה היא שלחה לי קישור למכתב שהפיצה בין חברותיה. וברשותה- אצטט ממנו:
“אני רוצה לשתף אתכם במה שעובר במוחי ברגעים אלו. הודעה שהרב שלי שלח לפני זמן מה. אולי זה יעזור לאילו מאתנו שחווים רגשות קשים, כעת, לקראת תפילת נעילה.
הרב אמר לי כך: בכל רגע שאת בוחרת להישאר בחיים את מקיימת את המצווה הכי חשובה של “ובחרת בחיים.” בשבילי, להגיע כעת לזמן נעילה בידיעה שעשיתי כל כך הרבה השנה כדי להיות פחות אבדנית, לבנות לעצמי חיים ששווה לחיות אותם, להתחבר לחיים, להיות יותר חיה וחווה ופחות רובוט מנותק. אני יודעת שעבדתי את השם בדרך הקדושה והטהורה ביותר שקיימת.
אני מקווה שזה יביא הקלה, נוחם או השראה למי מכם.”
מיד אחרי שקראתי את הדברים, שאלתי אותה אם היא זוכרת את המאבק שמלפני שמונה שנים, רגע קט לפני תפילת כל נדרי. היא לא זכרה. אבל אני כן. כבר אז הרגשתי איך הקול הקטן והאומלל מבקש תגבורת חרום, נלחם על חייו. רוצה חיים! והמשכתי עוד לומר לה- שכבר אז זיהיתי אצלה את ניצני הניצחון, את היום שיגיע לאחר ההכרעה, את כל הטוב שעוד נכון לה, לצד הכאב, כי היא לא וויתרה לעצמה. כי היא התקשרה וביקשה ממני גלגל הצלה קטן.
בעבורי המכתב הזה ששיגרת אלינו, לאקשיבה הוא כמו אותו טלפון שעשתה חברתך לסבל ולאתגר. את מבקשת להגביר בתוכך את קולות החיים, את היצירה, העשיה והרפואה.
וזה עצמו סימן נהדר.
לא אמכור לך פנטזיות של תותים בשמנת. לא אגיד לך שהעולם הזה הוא דבש וחלב. ישנן נשים שנולדו לתוך סיפור חיים של סבל. חיצוני ופנימי. משפחתי ונשמתי.
זהו גורלן.
השאלה מה עושים מכאן והלאה? האם מתמכרים אל הבושה והאשמה והתסכול. או בוחרים להמשיך ולהיעזר, לקום אחרי מיליון נפילות ולתת פייט לקושי. מתוך חמלה רבה. מתוך הסכמה לעצמך להיות במקום הקשה הזה שלא את בחרת בו. ובעיקר מתוך ידיעה שבשונה מנשים אחרות- ממך מצפה הקב”ה למצוות ובחרת בחיים.
לא תפילה, לא צדקה, לא חסדים בגמ”ח השכונתי, את זה הוא ייעד לנשים אחרות. את קיבלת משימה קשה מאוד, מערפלת חושים, אבל בסיסית ויסודית- לדבוק בחיים.
כל מה שיכול לקחת אותך לכיוון הזה- עלי עליו טרמפ וסעי. בין אם זה סוס שכבר ניסית לרכב עליו והיה לך איטי מיד, בין אם זה מטוס שעוד לא נוסה אבל יש דיווחים שהוא יכול לשחרר במעט את הסבל. כל כלי תחבורה בדרך אל ארצות החיים הוא אופציה. והדרך, הדרך בעצמה היא האופציה. כל דקה. כל דקה שאת במסע, היא כבר רגע יקר ונדיר ואהוב על הקב”ה שנקרא שמו: חי החיים.
טוב מאד שאת מטפלת ומתייעצת ואם צריך אשפוז אז לכי אליו כמו אישה שהולכת להיטהר, כמו אב שמכניס את בנו לברית, כמו חייל שהולך בימים אילו לקרב- לכי בראש זקוף ומורם, בלב נחוש לעשות מצווה גדולה וחשובה.
על מה אשמה? על מה בושה? ואם היית לקוית שמיעה? או קטועת רגל? גם אז הייתה אשמה? נסיבות חייך נקבעו מלמעלה- הקשיים שלך נכתבו עוד טרם נוצרת בבטן ונקראת בשם, אין הם קשורים בכלל לאשמה או לבושה.
עכשיו- האופן שוב תתמודדי עם האופי הכרוני של הקשיים שלך- הוא ורק הוא אמור להיות בראש מעיינייך. האופן בו תבחרי, ככל יכולתך בחיים- הוא זה שצריך להעסיק אותך.
אני מאחלת לך חיים של משמעות, גם אם כרוך בהם כאב, ורגעים רבים וטובים של תוכן, של התקדמות ושל ניצחון במאבק ההרואי שלך לחיים ולשלום.
אתי
דלג לתוכן
9 תגובות
ואו תשובה מרגשת.. יש בה נקודות יפות. אני יכולה להזדהות עם חלקים מסויימים בשאלה…
רק נקודה אחת שנורא הפריעה לי, אשמח למענה לגבהה
הקביעה : “ישנן נשים שנולדו לתוך סיפור חיים של סבל. חיצוני ופנימי. משפחתי ונשמתי.
זהו גורלן.”
כבחורה שסובלת הרבה , תמיד פחדתי שהסבל שלי הוא אין סופי, הידיעה שמתישהו יהיה טוב והחיים שלי יהיו אחרים היא התקווה שגורמת לי להמשיך לנסות..
כאשר את מציינת בתשובה שיש נשים שזה גורלן, זה מייאש נורא, כלומר מי אמר? ולמה? זה הנקודה שנורא קשה לי לקלוט …היא אפילו מכעיסה כי היא בעצם אומרת לנו לכפות על עצמנו חיים גם אם נסבול בהם לעולם…
ואותי מה שמחזיק בעיקר זה הידיעה שהיי דברים יסתדרו…..
לגבי הלא למכור שהחיים הם רק תותים ןקצפת זה אחד אבל בין לקבוע גורל של חיי סבל זה גם קיצון שני……
גם אני מצטרף לשאלה מעליי.
תודה, חיזקת אותי כל כך. מרגישה כל כך קטנה ליד כל האנשים שפועלים ועושים כשבשבילי גם לשמור על חיים, שפיות ושגרה זה לפעמים יותר מדי.
ממש עזר לי
כמתמודד נפש שעבר גם אשפוז התגובה שלך חיזקה אותי
נועה וגם ארי יופי ששאלתם, זהו צוהר להבהרה נוספת.
אינני מכירה את השואלת אך מדבריה נראה כי היא אינה נערה צעירה שנפלה לדכדוך הורמונלי של גיל ההתבגרות, אלא חווה סבל עמוק ומתמשך.
הרבה מאד מהנסיונות בחיים שלנו הם אכן קטנים, זמניים וצריכים להיכנס לפרופורציה ומולם באמת מפציע תקווה גדולה.
אולם ישנם אנשים שלמשמע הסבל האובייקטיבי של חייהם, המתמשך, נראה שיש משהו אחר, שלא מספיק רק ללחוש להם יש תקווה יש תקווה, כי זהו מעין שקר.
יש אבחנה רפואית, יש אשפוזים, יש צער עמוק ואינסופי. כאן אם נמשיך רק להגיד יש תקווה, נעשה שקר בנפשינו ובנפש האדם המתייסר.
ברור שיש תקווה, כתבתי אותה בתשובה, ציטטתי אותה מכלי ראשון, הבאתי דוגמא לבחורה שעברה סבל מר ומרגישה היום הרבה יותר טוב ועוזרת גם לאחרים, אבל עדיין קשה לה, עדיין היא במאבק. אי אפשר לסחוב את היום עם איזו הבטחה לעתיד טוב יותר. בעזרת השם יהיה עתיד טוב יותר אך מה היום?
אישה שילדה ילד עם פגיעה משמעותית שמעה כל הזמן שאומרים לה “יהיה בסדר, את תאהבי אותו, את תקומי ותראי כמה זה טוב” וכל זה לא עבד בשבילה. עד שהיא עשתה עבודת התבוננות עמוקה שקראה לה “הכְּכָכָה” מל’ ככה. ככה היא המציאות, יהיה לי ילד נכה וחולה לכל החיים, אני לא בורחת מזה, אני לא מיפה את זה, אני מצטערת על זה צער עמוק, דעתי כמעט נטרפת- אבל אני מבינה בעומק שזהו גורלי, ומשהסכמתי לקבל את המציאות ולהבין שהיא כזו. אתחיל עכשיו לבחור איך להתנהל בתוך אותה מציאות. איך אפסיק לקטר עליה מצד אחד או להכחיש ולהגיד שיום אחד זה ישתנה.
קשה מאוד לעמוד מול הגורל ולהפוך אותו לייעוד. הרבה יותר קל להתעלם, או לקטר או לטעת תקוות שווא. אבל דווקא מרגע שהסכמנו שזוהי המציאות, נפסיק להילחם, לשקר לעצמינו, לחוש אשמה או בושה אלא פשוט נישיר אליה מבט ונשאל איך בתוך המציאות הקשה הזו עדיין בוחרים בחיים של טעם ותכלית.
לא כל ניסיון הוא כזה. רוב הניסיונות הם אכן זמניים וחולפים והמחשבה שהזמן יעבור ונשכח ונסלח היא אכן מחשבה מאד נכונה וטוב ללכת עימה.
אבל ישנם מקרים שלא מספיק להגיד יהיה טוב, או כי איננו יודעים, או כי זה לא אמין. שם שאלת התקווה מקבלת נוסחא חדשה- “איך אני, בתוך המצב הזה, הקשה והמאתגר עדיין מוצאת לי את נקודת הבחירה שלי ועושה לי חיים טובים.”
דווקא מתוך קבלת הגורל, העמידה מול רצון השם גם כשזה נראה תהום- משתנה המציאות הפנימית ומקרינה פעמים רבות על ההתנהלות במציאות החיצונית.
תודה ששאלתם. שתזכו לגורל נפלא ולייעוד נהדר.
אני מודה לך על ההבהרה על החיזוק נקודות . אני מסכימה איתך שהרבה מהקשיים בחיים באים והולכים.
אני כן רוצה לומר, שאני לא פרטתי את מקומי בחיים, ומצבי. אני לא מדברת על קשיים שבאים והולכים ועדיין קשה לי עם המשפט שכתבת, וכן אני מאוד נהנתי מדברים אחרים בתשובה !
את נותנת דוגמא לאמא שמתכחשת לזה שיש לבן שלה בעיה ושאומרים לה שהכל יהיה בסדר.. אבל בתכלס הילד נכה וזה לא ישנה…
ואני עדיין חושבת שיש הבדל בין:
תחושה. =סבל, כאב, מחלה נפשית כן.
לבין נכות, מציאות עובדתית.
סבל אני רוצה להאמין בגישה שתמיד אפשר לפתור אותו… מסכימה איתך שהדרך לפתור אותו היא קודם כל לא להתכחש אליו….
אבל.. הדרך היא גם לדעת שהוא פתיר שיש תקווה…
אני חושבת להבדיל, על האנשים בשואה אם הם לא ידעו שיש סוף לדבר הזה, מי שלא יצר תקווה לחיים תמונה עתידית איך הוא ישרוד? איך הןא שרד..
אני חושבת שיש הבדל בין לבטל רגשות ולומר היי יהיה בסדר או אין סבל לבין קביעה שיש נשים שגורלן נחתם לסבל. פנימי חיצוני משפחתי. אני אדם שנלחם שנים והמשפט הזה היה לי קשה , אני גם לא בדעה לאמץ אותו.. אדם נלחם בחיים כדי לדעת שיום אחד הןא יהיה במקום אחר. שיש לו תקווה שהמצב בר שינוי.. ואני מאמינה ורוצה לחזק בי את האמונה (מודה שזה קשה) שלכל אדם יהיה אשר יהיה יש תקווה יש סוף לסבל. סבל קשה אשר יהיה הוא לא פיזי, הוא לא נכות.. משמע יש מקום לשינוי…… חייבת לציין שאני באמת התרגשתי מהתשובה ויחד עם זאת הרגשתי חובה לרשום את זה .. זה כאב.
אני גם חייבת לציין שנעשה כאן שימוש במילה “גורל” כלומר יש נשים שגורלן הוא סבל. גורל זה דבר קבוע.
אם כואבת לי הרגל, ואני מתכחשת לזה שכואב לי אני בבעיה…
אבל אם אני מודעת לכאב ועדיין בוחרת ומאמינה שזה לא הגורל שלי…
זה השינוי…
אני לא מתיימרת לומר מה לומר למי אבל אני חושבת שזאת נקודה קריטית.
אנחנו נלחמים כדי לדעת שיש לנו תקווה!
ובכלל מי יכול לקבוע מה הגורל?
אןלי עצם האמונה שלנו בזה שזה הגורל שלנו משאירה אותנו במקום?
ומעבר, איך גורל מגיעה עם תקווה…
האם זה לא סותר?
אני לא נלחמת עבור סבל בלתי נגמר, אני נלחמת עבור שיום אחד יהיה אחרת…
שושנה
אין לדעת כלל מה נחשב יותר באמת הגדולה של החיים.
עשיה נמרצת שבאה בקלות וגם זוכה לתשבחות או להערכה
או בחירה עיקשת כנגד כיוון הרוח, הרחק מעין אדם, מכבוד וכפיים, בחירה במטפחת מסודרת, בתה חם ומתוק לעצמך ובחיוך לילד המנדנד-כל זאת כי הם משורש המצווה הכי בסיסית בתורה: ובחרת בחיים. בחיים- לא במחיאות כפיים, לא בריגושים, לא בתעודות הוקרה נוצצות. בחיים.
ואת כשושנה בין חוחי הנסיון, מתעקשת לפתוח עוד עלה כותרת לעין השמש ולתכלת השמיים. היש מעשה עמוק, רוחני, גדול ועצום ממנו?
הרי את דבקה במי שנפח חיים לכל חי.
הרי את חיה!
במדרג הצלשי”ם השמיימי- את ושכמותך ברום התהילה.
בדמי כאבייך- חיי!
כל כך התחברתי לכאב העמוק שלך,לפני יותר מ-20 שנה זכיתי לחזור בתשובה ובמשך שנים זכיתי לאור גדול ועצום והרגשתי ממש קירבה אמיתית להשם יתברך,לפני 5 שנים עברתי חרדות קשות מאוד וכל האור שהיה לי במשך שנים פשוט כבה והפך לחושך עבה וגס שממנו נפלתי לאומללות ויאוש גמור מחשבות של כפירה דיכאון וכל התאורים שעולים לך בראש, עד כדי כך שקצתי בחיי,אבל בתוך כל המרירות הבלתי נסבלת הזאת בכל פעם הרגשתי שהקב”ה שולח לי נקודת אור אומנם קטנה אבל משמעותית שנתנה לי כח להתחיל להילחם על החיים ולא לוותר,היום אני מונח במקום הרבה יותר טוב עדיין עם חרדות מחשבות טורדניות וכפייתיות אבל משתדל להיות כנוע לרצון השם ובכל פעם שאני כנוע באמת,שזה רצון השם בלי לנסות להבין למה אז יש תחושת הקלה אמיתית,ועד היום יש לי נפילות אבל בסוף אני בוחר להילחם וזוכה בתוך כל הקושי והמרירות שאני עובר גם לימים טובים ושמחים,ואז זכיתי לגלות כמה השם רחמן באמת,לא האמנתי שאני יצליח לראות ימים טובים ולחייך עם הגיהנם שאני עובר,אבל הנה דברים השתנו לטובה,אמנם לא 100%,אבל יש תקווה וגם ימים יפים פתאום,עד כדי כך שלפעמים אני מתפלל לנצח את המחלת נפש הזו לכבוד השם יתברך (שזה לדעתי רצון השם האמיתי שנראה כמה רחמים יש עלינו בתוך כל החושך שאנחנו עוברים ונילחם למענו שנאמין שהוא טוב באמת)שאני מרגיש את השמירה שלו עליי עם כל החרדות והייסורים שיש לי מזה ומרגיש שזו המשימה שלי להלחם על החיים,בניגוד לשאיפות הטובות שהיו לי להתעלות בלימוד ולהיות תלמיד חכם וכו’,מקווה שעזרתי בתגובה ותבחרי להילחם…