שלום לך שואלת יקרה,
כמה משמח לשמוע על אישה שמפנה זמן, אכפתיות ולב לעצמה
ומקדישה את עצמך לטפל בנפש היקרה שלך.
את שואלת על התקף חרדה, אז בואי נאפיין קצת קווים לדמותו של הדבר המאוד לא נעים הזה, אבל גם מאוד לא מסוכן כמו שהוא עלול להרגיש.
יש לנו רגשות שלא נעים לנו לפגוש. למשל, רגשות שחווינו בילדות בזמן שבו כעסו או השפילו אותנו, הרגשנו בודדים, דחויים או מוזנחים כי ההורה היה עסוק ובעיקר, רגשות שהיו קשים מדי לנשיאה בתור ילדים, פחדים גדולים מאוד וקושי שלא היה אז, לנפש הילדית אפשרות להכיל ולעבד אותם.
מה שקורה זה, שהמוח מפעיל תסמינים גופניים כדי להילחם ברגשות הבלתי נסבלים שצפו למשל, קצב לב מוגבר, קוצר נשימה, הזעה, רעד וסחרחורת. כל אלה הם חלק מתגובת הלחימה או ברח של הגוף.
בנוסף, מערכת העצבים הסימפתטית של הגוף מופעלת, מה שמוביל לעוררות יתר. מצב זה יכול לגרום לאדם להרגיש על הקצה, מה שמקל על הפעלת התקפי פאניקה עתידיים.
התחושות הפיזיות של התקף פאניקה יכולות להפוך בעצמן לטריגרים להתקפים עתידיים. לדוגמה, אם ישנה חוויה של התקף פאניקה אחרי טיפול יכול לעלות חשש לבוא לטיפול או בזמן ההגעה או אחרי הטיפול לייצר שוב התקף.
חשוב להבין שהתיקון והריפוי שייך לכולנו, כי ילדות מושלמת אין לאף אחת מטבע ברייתו של הקב"ה את הורינו מוגבלים ולא זמינים 24/7 לכל הרגשות והמצבים אותם עברנו. בבגרות שלנו, דרך אירועים שאנחנו חווים ודרך עיבוד בטיפול, חוויות הילדות יכולות לצוף ובעצם אנחנו עוברים דרך הילדות כדי לצאת ממנה, לא כדי להישאר בה.
איך?
כשאני מבינה מאלו רגשות אני מפחדת היום-רגשות שבעבר לא היו לי כלים להתמודד איתן
והיום כבוגרת אני מפתחת את היכולת הנפשית להכיל אותם ולא להתפרק מהם.
היכולת הזו נרכשת בטיפול קצת, ובמקביל אצל כולנו דרך עבודה פנימית עיקשת ויומיומית בחלקים הבוגרים שלנו, שיכילו את הכאב שנמצא שם מאז היותנו.
כיצד מרפאים נפש?
כשאנחנו מתחילים לראות את הכאב ולתת לו לב. כשאנחנו מתחילים להיות הורה זמין, לעצמינו, כמו אמא טובה שאכפת לה, ממה שעברנו. בהתחלה החלק הזה לא תמיד קל, ואנחנו 'משכירים' מישהו כזה מבחוץ, כך המטפלת היא זו שאכפתית לכאב שלך, ובסוף, את לומדת להיות לעצמך.
מתוך הניסיון שלי, אני יכולה לומר לך שמטפלת זה דבר מאכזב מאוד. בדיוק כמו הורים ואולי יותר. היא גם כן מוגבלת מאוד, לחמישים דקות. ההכלה שהיא נותנת לא תמיד בדיוק בדיוק בדיוק מה שחיפשנו. ואם היא כבר כזו, בדיוק, רכה ונעימה ומכילה, זה כל כך מוגבל וכל כך מועט למה שהנפש צריכה!
אז מה באמת הענין, ללכת ולפגוש כאב כזה?
המטרה בסוף היא שמהקצת שתקבלי תלמדי לתת לעצמך את ה'הרבה' שאת צריכה. מתוך השקעה בחלק הבוגר שבך, בזמן שאת מפנה לשוחח עם הנפש שלך.
מה שקרה לך בעצם – פתחת קשיים וכאבים שישבו שם וחיכו שנים ארוכות שתרפאי אותם.
הריפוי העיקרי מתרחש כשא-ת רואה את הכאב שלך של מה שעברת, מחזקת את עצמך וקמה וגדלה מתוך זה. כשאת יכולה להקשיב לחרדה שהתעוררה, לילדה שקוראת לך 'אמא תראי! כואב לי' ולפתח בהדרגה יכולת להקשיב, מה כאב? מה ירגיע?
אם לומדים לעשות את זה לבד, למה בעצם ללכת לטיפול?
לפעמים קשה לאישה לעשות את העבודה הזו לבד. יש נקודות עיוורות, או אזורים שקשה לאישה להכיל, היא צריכה מיומנות ותנאים כדי להיפתח במקום בטוח, ובהמשך כשתקבל כוחות- תלך לחייה. אני מאמינה שטיפול טוב הוא כזה שיש לו התחלה וגם יש לו סוף, והסוף הזה, אמור לתת לך כוחות להיות עבור עצמך.
את הולכת כל שבוע, משלמת כסף ומקדישה לעצמך זמן יקר וחשוב כדי שמישהי תצטרף למסע שלך, תתחייב לך לתהליך קבוע. מישהי שיש לה הבנה רחבה יותר של איך לעזור לנפש הסובלת להתרפא.
מה שבע"ה יקרה (ואם זה לא יקרה, כדאי לבדוק את הענין עם המטפלת) , זה שהנפש שלך תבקר במקומות שמבקשים ריפוי וגם תתן התייחסות ניכרת להתקדמויות, לדברים שאת אוהבת ושנותנים לך כוח ואת תראי שבע"ה תזכי לחוות גם אותם, כי בעבודה כזו, חשוב להשקיע באותה מידה, אם לא יותר, בחיזוק של הנפש ורק בהדרגה אחרי שבונים מיכל חזק מלא במשאבים אפשר לעבד אירועים קשים.
שימי לב שאת ממשאבת את עצמך במה שאת אוהבת, שנותן לך כוח, חושבת מחשבות טובות, מזינה את עצמך באהבה באכפתיות באנשים שאכפת לך מהם, בתחביבים, ומבקרת מעט ובמידה מוגבלת היכן שקשה וכואב.
בסוף הנפש לומדת להתמודד עם הכאב, לשחרר את מה שהיה ולהמשיך הלאה. לתת מקום לכאב בלי להתפרק ממנו, בלי לבקר אותו, לכעוס או להאשים אף אחד, אלא לקבל באמונה שלימה את סיפור החיים שלנו, את ההורים שלנו שהם בדיוק, עם כל מה שעברנו והיה טוב יותר או פחות, זה היה לטובתנו הנצחית ויש לזה משמעות, זה לא קרה סתם.
כשבאים עם גישה כזו לכאב, יש יותר כוח לשאת אותו.
התקף חרדה אומר שיש דברים לא מטופלים שצריך להבין מהם, ממה פחדת? מה עורר את ההתקף, מה קרה כמה דקות קודם שאותת לגוף להיבהל?
יש כל מיני גישות טיפול, אבל אם נסתכל רגע לפי הגישה ההתייחסותית- לקשר עצמו שקורה בינכן יש משמעות עצומה לריפוי.
אם חוויות החיים שלך מגיעות לתוך הטיפול ומול המטפלת את מרגישה מותקפת – איזה יופי שאת מביאה את זה, ושהיא שומעת ומתקנת מצד אחד
מצד שני זה אומר שזה מגיע ממש לקשר בינכן וזה טוב, כי שם מתרחש תיקון וריפוי
(הרי להורים לא יכולת לומר די, זה מכאיב לי. בתור ילדה קטנה, היום כבוגרת אני יכולה להביא את איך שאני מרגישה בטיפול וכשיש מי ששומע ואכפת לו שאני לא אפגע- ומשנה את היחס שלו כלפי- זה כבר התחלה של ריפוי, של אמון שנוצר ושל דפוסים ישנים שמשתנים לאט לאט.
יתכן שזה היה לך מהר מדי. לפתוח. יתכן שחווית את המטפלת בדיוק כמו ההורה שפגע, שזה עלול לקרות בטיפול, רק השוני הוא שבטיפול אמורה להתרחש חווית תיקון, ואם מטפלת טעתה, או לא שמה לב, היא מתנצלת או מתקנת את היחס ורגישה יותר, כמו שאת מתארת, וכך נוצר בנפש אמון, כי אני רואה שלמישהו אכפת מהכאב שלי ועוד יותר, כי לי אכפת מעצמי, ואני מביאה את זה, ומוכנה לעבוד עם זה.
ועכשיו נדבר על התקף חרדה
המוח מקשר לעתים קרובות רגשות ספציפיים למצבים או אנשים מסוימים. אם את מרגישה מטופלת באופן לא אמפתי בטיפול, זה עלול לעורר זיכרונות של רגשות דומים מהילדות- בגלל שיש פחד לפגוש אותם- מתעורר התקף חרדה. הוא לא מסוכן, גם אם אני מרגישה נורא, שאני מסוחררת, עומדת למות או להתעלף ואין לי אוויר. ההבנה שזה מתחיל ותיכף יגמר, שיש משהו שאני אתחזק ואפגוש, ואבין מה היה הטריגר שעורר את ההתקף- זו הדרך.
חשוב לדעת שטיפול בהתקפי חרדה לא אמור להיות ארוך וממושך, אם יש מישהו שמומחה לענין ועובד איתך בצורה נכונה את לא אמורה לסבול לאורך זמן מהתקפים. וזה דורש לדעת לעבוד עם מערכת העצבים, למשל, בזמן שאת מוצפת מדי, להפעיל מערכת של הרגעה בגוף, ורק כשאת מספיק עם כוחות לפתוח.
מה שאפשר לעשות בינתיים זה להשתמש בכמה טכניקות לעזרה ראשונה נפשית:
אם תתמידי לעשות יומיום חיבוק פרפר, או תניחי יד על הלב ויד על הבטן, או תתרגלי נשימות, מערכת העצבים שלך תתחזק. כשהיא תתחזק, תוכלי יותר לגעת בתכנים כאלה בטיפול. אין צורך או חובה קדושה לגעת בעבר אם בהווה אין בך את הכוחות להתמודד עם מה שיעלה.
כיצד מחזקים את מערכת העצבים?
לפני שמתחילים. חובה לדעת איך ויש טכניקות פשוטות מאוד. בנוסף, חשוב לדעת שאם חווית התקף בגלל תוכן טיפולי טראומטי, אי אפשר לגעת בו כרגע באופן ישיר, צריך להתחיל מאוד בעדינות, מסביב, לא חייבים לגעת בו ישירות אלא מה שהכי חשוב זה לחזק אותך. להתרכז בנושאים שאת כן מסוגלת לפגוש.
איך מרגיעים את מערכת העצבים בזמן התקף חרדה?
מוציאים אוויר! לא מכניסים פנימה גםאם יגידו לך תנשמי, אל תנשמי אלא תוציאי כמה שיותר. איך?
נסי לכבות 10 נרות יומולדת דימיוניים.
בנוסף, הסיטי את תשומת הלב מהגוף גם כאן, לא נכון לומר שימי לב לגוף, להיפך- תוציאי אוויר ושימי לב לשבעה מלבנים סביבך, אמרי את שמם בקול, חפשי עשרה חפצים לבנים, ועוד 14 מכוניות בצבע לבן כך תפעילי את המוח החושב שנפגע בזמן התקף חרדה ותחזירי את השליטה לגוף.
התרגילים הללו אפשר לבצע אותם גם בזמן התקף חרדה וגם בכל זמן, כשרוצים לעורר רגיעה כשלחוצים, או סתם לחזק את מערכת העצבים ולשפר את איכות החיים:
שאפי אוויר בספירה בלב עד 4, עצרי את האוויר בריאות בספירה עד 4 ושחררי את האוויר עד 4.
וכמובן, חיבוק פרפר מרגיע בכל מצב, הניחי יד ימין מעל מרפק שמאל, ויד שמאל מעל למרפק ימין, תופפי לסירוגין והרגישי את החיבוק והאיסוף שיש בדבר. את יכולה לתופף על הרגליים לסירוגין- ימין שמאל, וכן ללכת, לשחות או לעשות כל פעולה שמפעילה את 2 הצדדים לסירוגין.
בנוסף, כדאי להשתמש בתרגיל 4 היסודות- שנקרא א' אמא
אדמה
א' אמא'
אדמה- קרקוע להניח רגלים על הקרקע, להרגיש שורשים נשלחים מהרגלים לאדמה- במיוחד אם מרגישים מרחפים
אפשר גם להביט בחפץ, להתמקד בו
אוויר- נשימות 4 לקחת ארבע לעצור 4 לשחרר
מים- להרטיב את הפה (שתיה או נשיכת הלשון בחלק האחורי- פעולה המייצרת רוק)
אש הדימיון- מקום בטוח שנעים לי להיות בו – במציאות או מקום שאני המצאתי, רגע נעים שהיה לי, נוף יפה או מה שעושה לי טוב.
אפשר לצרף פסוק או מסר מרגיע
ה' איתי. אני יכולה להתמודד עם זה. זה תיכף נגמר. אני גיבורה.
לא אירא רע כי אתה עימדי.
לסיום אני רוצה לצרף לך פה שיר שנבע ממני בזכות כתיבת התשובה אלייך:
הֶתְקֵף חֲרָדָה / תָּמָר מֹשֶׁה
אַל תִּפְחֲדִי מִמֶּנּוּ
הוּא הוֹלֵךְ
כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּא
שַׁאֲפִי בִּשְׁנִיָּה, הָמוֹן,
וְהוֹצִיאִי לְאַט וְאָרֹךְ
כְּמוֹ בּוּעַת סַבּוֹן
מִתְנַפַּחַת
תֶּכֶף תִּתְפּוֹצֵץ
וְהַכֹּל מֵאֲחוֹרַיִךְ
נָכוֹן, לֹא נָעִים
אֲבָל לֹא מְסֻכָּן,
לֹא מֵתִים מִזֶּה
רַק מְפַחֲדִים מְאוֹד.
—
אַחֲרֵי שֶׁתֵּרָגְעִי
תִּבְדְּקִי
מַדּוּעַ הַיַּלְדָּה שֶׁבָּךְ
צָרְחָה כָּל כָּךְ חָזָק
'אִמָּא'
תְּנִי לָהּ חִבּוּק
הַקְשִׁיבִי לַפְּחָדִים שֶׁלָּהּ
וּתְטַפְּלִי בָּהּ,
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ
—
וְאִם זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁלָּהּ
לְדַבֵּר אִתָּךְ
לְכִי,
וּבַקְּשִׁי עֶזְרָה
מקווה בשבילך שתשתמשי בכלים הללו ותדעי זמנים רגועים וריפוי שלם מאת הקב"ה, רופא כל בשר ודרך שליחיו הנאמנים אמן.
כל הטוב תמר מ.
4 תגובות
שימי לב שמטופלת לא אמורה להרגיש " מותקפת ומוחלשת" וודאי לא הגיוני בפגישה רביעית ועוד בלי שביקשת משהו כזה.
אני ממליצה לך לבדוק טוב טוב איזה הכשרה יש למטפלת שלך, מטפלת לא מוסמכת בעלת תואר שני טיפולי מסוכנת מאד לתהליך כל כך עדין ורגיש.
המטופל צריך להרגיש נינוח ובשליטה בטיפול וממש לא מותקף,
חבל שהמשיבה שלא התייחסה לעניין הזה וכך קוראים אחרים שחושבים שהגיוני להיות מותקף בטיפול.
שלום וברכה,
הערתך חשובה ונכונה במקרים מסוימים.
היא לגמרי עלתה לי בראש כשכתבתי, והיא יכולה להילקח בחשבון.
למה לא התייחסתי אליה בתגובתי?
כי בטיפול, גם אצל המטפלים הכי טובים אנשים יכולים להרגיש מותקפים
בטיפול החוויה מגיעה לבקר, וטיפול טוב הוא לא כזה שלעולם לא נפגעים בו, אלא כזה שברגע שהמטפלת הזכירה לי את אבא או אמא שפגעו בי, אנחנו יכולות לדבר על זה ולעבוד עם זה, יש מקום לכאב שלי, והמטפלת מקשיבה, לוקחת אחריות כמובן, איפה שצריך, אם לא שמה לב, אבל זה לב ליבו של הריפוי.
אם ילדה גדלה בהתקפות, היא תחווה אותם דרך אנשים. רק שאנשים לא יקשיבו לה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ישחזרו וימשיכו לפגוע
ובגלל שאני עצמי לא הייתי שם, אני לא יכולה לשפוט את המטפלת ההיא ומניחה שאם המטפלת היתה רגישה, לא התגוננה אלא נתנה מקום ולקחה אחריות
אז זה בסדר. וההנחיה היא מיד להקשיב לעצמי אם טוב לי במקום מסוים.
אם המטפלת היתה מתגוננת, מאשימה חזרה או ממשיכה לתקוף הייתי מציעה לה להקשיב לעצמה ולראות שהיא לא משחזרת ללא תקנה את סיפור חייה עם מטפלת לא מקצועית.
ויש מצבים כאלה שאני יודעת על מצבי פגיעה נוראיים ומעודדת ללכת.
זה לא המצב. וזה יתכן שיקרה ונורמלי מאוד
אם הן תדענה לעבוד עם הדברים
יתרחש ריפוי מייטיב
מקוה שהובנתי
ומקוה בשביל כל אחת להקשיב לעצמה וללכת לשליחים שעושים לה טוב ומאפשרים לצמוח.
נהניתי מאד מהתשובה,
גם אני עברתי תהליך טיפולי והזדהיתי מאד
תודה על התגובות. המטפלת היא בעלת תואר שני בטיפול ובנוסף מטפלת cbt.
עד היום לא הרגשתי נח לדבר איתה על אותה פגישה באופן ישיר. אבל רמזתי לה שאני לא מרגישה איתה . היא שינתה גישה והייתה הצלחה במטרה העיקרית של הטיפול. יחד עם זאת לא הרגשתי נח במרחב הטיפולי. כבר עשינו 9 פגישות. בכל הפגישות אני יושבת מכווצת ותוהה לעצמי האם אני מפחדת ממנה במידת מה.
אני תוהה האם עלי להמשיך בטיפול.