דלג לתוכן
אחי הגדול בחור ישיבה טוב
אבל שהוא מגיע הביתה הוא עם המחשב כל הזמן.לא הולך לתפילות ורק שאמא שלי מגיע הוא מתלבש ועושה כאילו הוא היה בתפילה…
אני רוצה לציין שיש לנו ברוך ה' חסימה טובה אבל אני לא יודעת מה הוא באמת עושה שם…
אני יודעת שיש לו דיסק אונקי עם כל מיני סרטים וכו….
אני לא יודעת אם אני צריכה לדווח להורים שלי ואם כן איך
ולמה זה כל כך מפריע לי? הוא כבר ילד גדול שהתמודד לבד….
אשמח אם תעזרו לי!!
יקרה!
כל כך יפה לראות את הדאגה הכנה שלך לאחיך. ממש משמח לשמוע את המבט החיובי שלך על אחיך, את מגדירה אותו כבחור ישיבה טוב ופותחת בזה את שאלתך. ניכר שיש בינכם אהבה ואחווה ועין טובה וזה מקסים בעיניי!
הסיטואציה שאת מתארת אכן מעמידה אותך בקונפליקט מול מספר גורמים, אפשט אותם כאן בקצרה:
-מול אחיך: האם זה הוגן כלפיו לדווח להורים על התנהלותו , האם זו לא חדיררה לפרטיותו שלא מתפקידך לעשותה האם הוגן כלפיו לא לדאוג לו ולפעול בנושא.
-מול הורייך: ביחס למידת מעורבותם בהתנהלות אחיך, האם תפקידך ליידע אותם.
– מול עצמך: האם מתפקידי לדאוג לעולם הבא של אחי ואולי גם לעולם הזה? האם אני צריכה לקחת חלק אקטיבי בשמירת יראת השמיים שלו?
-מול הקב"ה: האם אני מבצעת חובתי כלפי שמייא ולשם כך צריכה להאיר ולהעיר לו?
בכל אחת מהזירות הללו את נתקלת בשאלות ללא מענה דיכוטומי של כן ולא ואת נדרשת להפעיל את שיקול דעתך ומידת רגישות גבוהה על מנת להחליט.
זהו אתגר, לא פשוט, בכל שלב בחיים, בטח בשלב בו את בחורה, חלק ממארג חיים של משפחה- הורים ואחים.
מדברייך אני מזהה שהתנהלותו מעלה בך תהיות, האם זו התנהלות תקינה עבור בן תורה וזה מפריע לך,כי זו התנהגות שנראית לך לא הולמת אותו, את משפחתכם ואת חשה אחריות כלשהי כלפי הסיטואציה.
מעבר לזה, נכון לעכשיו, ההרגשה היא רק חשש כיוון שאת לא באמת יודעת במה הוא צופה שם, כפי שציינת.
ואכן התלבטותך ותחושתך הן טבעיות ואפילו במקום…
ר' ישראל מסלנט אמר את המשפט הידוע "תדאג לרוחניות שלך ולגשמיות של חברך".
במשפט זה הוא ממנן את מידת ההתערבות שלנו במעשים/פעולות/בחירות רוחניות של זולתנו. הדאגה שלנו לרוחניות חברנו צריכה להיות כזאת שאינה מעורבת יתר על המידה אם בכלל. אכן, אח אינו בגדר "חבר" אבל עדיין הוא אינו אנו עצמנו ולפיכך, דאגתך לרוחניותו צריכה להיות במינון שונה, אינדיבידואלי לו, אם בכלל. דאגתך היא אך טבעית מכח היותכם אחים
את דואגת בעיקר לעולם הבא של אחיך, אך גם לעולם הזה שלו: שידוכין, חיי נישואין ובכלל-איך ינהל את חייו כבן תורה.
בנוסף, את גם רוצה להיות שקטה, מצפונית וכלפי שמייא, שעשית את מה שמצופה ממך בסיטואציה שכזאת.
יש פרט שחסר לי ובו הייתי רוצה להתמקד:
האם שוחחת איתו בעניין? האם יש בינכם פתיחות כזאת שאת יכולה לשקף ולו במעט ממה שאת רואה ואיך שאת חווה זאת?
אולי אפילו לשאול אותו והוא יענה לך בכנות וכך לא תישארי עם ספקות מטרידים?
לדעתי, השקעה באפיק זה של תקשורת נראית לי נכונה כיוון שאת מתרצה מולך ומולו מכל הבחינות:
את משתפת אותו, מרימה דגל אדום, מפגינה אחריות כלפיו. את לא פוגעת בו או בזכותו לפרטיותו תוך הצפת הנושא ובחינתו במבט של זום אאוט משותף.
גם כלפי שמייא וגם כלפי ההורים, תוכלי להיות רגועה שכן, לא עברת לסדר היום בצפייה בדיסוננס המתרחש למול עינייך (עושה כאילו היה בתפילה) אלא שמת מראה שתעזור לו לתהות ולהחליט, כך אני נראה?זה מה שאני רוצה?
דרך נוספת, הייתי אפילו אומרת, במקביל לדרך הקודמת שציינתי היא שיתוף ההורים במידע חלקי ודי פושר.
למה אני מתכוונת?
בשלב זה של חייו התערבות ההורים מוגבלת אם בכלל …אבל עדיין אנו בטוחים כי הורה תומך יכול לסייע בתהליך שילדו עובר, בכל שלב בחיים.
לפיכך, במידה וההורים יגלו על מה שקורה תחת אפם יש סיכוי טוב שלא יפעילו אנטגוניזם אלא יעבדו בשיתוף פעולה ובהכלה עם אחיך.
והשאלה-איך ליידע אותם???
אז כמו שאמרתי, תוכלי לתת להם מידע: חלקי או שלם, בעצימות גבוהה או נמוכה, באופן ישיר או עקיף…אני סומכת על שיקול דעתך ובלבד שהיידוע יהיה טכני (אמא, יש סיכוי שמשה נמצא על המחשב קצת יותר מבעבר או שנדמה לי?) רך וכמובן לא מאשים או רגשי מתוך האמוציות שלך כלפי הסיטואציה.
אני חושבת שבכך תוכלי להיות שלווה שהסבת את תדומת לב הורייך ומה האחריות היא שלהם.
ישנן דרכים נוספות שכדאי לשקול אך הן תלויות בנפשות הפועלות ובדינמיקת הבית.
אני מרגישה שיש בך כוחות להאיר לך ולסובבייך ולבחור בדרך המדוייקת עבורכם. אשרייך יקרה!!!
בשורות טובות
גמר חתימה טובה
יפית
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
