שלום בחור יקר

ראשית אני מתנצל על העיכוב הרב בתשובתי

אני מקווה שאתה בטוב וממשיך להצליח.

הרהרתי רבות בשאלתך. מדבריך אני מבין שאתה בחור ישיבה כבן 19, שעל פי התיאור שלך, חי חיים “אינטנסיביים מאוד”. אתה משוקע בעבודה רוחנית, וכחלק מההתמסרות לכך בחרת לצמצם את הקשרים החברתיים שלך, מתוך רצון להתרכז בבניין האישיות שלך.

בהמשך התחילו להתעורר אצלך בלב “חרדות” כהגדרתך, שמא אתה מפתח מחלה נפשית. חשש זה התחזק בעקבות אירוע בו אמרת שפעלת “בצורה לא בריאה” כאשר שלחת הודעות רבות לאדם שלא ענה לך. בעקבות כך אתה מבקש לדעת האם אתה חולה או שמדובר בדמיון?

כמובן שלא ניתן לענות על שאלה כזו על סמך מידע מועט ומבלי להכיר את הרקע כולו, ולכן תתייחס לדבריי באופן כללי. החלטה האם יש צורך בפנייה לטיפול צריכה להתקבל על ידך בהתאם למה שאת יודע ומרגיש על מצבך, תמיד אתה יכול להתייעץ עם גורמי מקצוע בקהילה כמו רופא משפחה או איש צוות בישיבה שיש להם נסיון וכדאי שיהיה לך ערוץ פתוח, גם בעניינים אלה, עם דמות חינוכית/הורית שעליהם אתה יכול לסמוך.

חשוב לי שתדע שדאגה לבריאות הפיזית או הנפשית היא מצב נורמלי ביסודו. מצב מדאיג מתחיל כאשר ישנה הפרזה בכך. בכלל, העולם אינו נחלק באופן חד ודיכוטומי לאנשים בריאים ואנשים חולים. בריאות וחולי אינם “שחור לבן”. כמו שחום וקור הם לא שני מצבים בלבד, אלא במים למשל יש טווח של טמפרטורות מנקודת קפיאה עד נקודת רתיחה. אנחנו יכולים לשאול “כמה” המים חמים/קרים, ולא “האם” הם חמים או קרים. ועדיין, כדי שיהיה קל לנו לדבר, אנחנו משתמשים במונחים מים חמים ומים קרים. אותו דבר לגבי בריאות נפשית. כדי שיהיה קל לדבר אנחנו משתמשים במונחים בריא/חולה. אבל אנחנו יודעים שבריאות וחולי, פיזי או נפשי, הם טווח של מצבים. בקצה אחד נמצאת מחלה/שיבוש מובהק. בקצה השני יש בריאות ותחושה מיטבית. בתווך יש מגוון מצבים, לפעמים אנחנו בריאים יותר ולפעמים פחות. חכמי הרפואה והפסיכולוגיה מחליטים, על סמך שיקולים שונים, איפה עובר הגבול בין מצב שבו אין צורך להתערב, ויש לתת לגוף או לנפש להתמודד בעצמה, לבין המקום שבו אדם זקוק לסיוע מבחוץ כדי לחזור לאיזון פיזי או נפשי. השאלה שלך אם כן היא, באיזו מידה אתה בריא, או מה מידת הבריאות בנקודת זמן מסויימת. בוא נתקדם להבין לעומק יותר את התמונה שאתה מתאר, הבנה יכולה לעזור להתמודדות טובה יותר.

החיים, הן חיי הגוף והן חיי הנפש, הם כמו נר ואור – הנר הוא הכלי, השמן והפתילה והאור היא האש. הנפש היא האש הדולקת בתוך הכלי. היא גם קיימת בזכות עצמה, אך היא גם תלויה בכלי – שזה הגוף וצרכיו החומריים, האקלים הסביבתי, החברה והקשרים של האדם עמה. הכלי בלי האור הוא חסר ערך, האור בלי הכלי אינו יכול להאיר. הם משלימים זה את זה ונעשים יחידה אחת שלמה.

כמו אש, התפקוד הרגשי אינו יכול ואינו צריך להיות קבוע וסטטי. באופן טבעי יש במצב הרגשי תנודות. לפעמים אדם שמח יותר ולפעמים הוא מעט עגמומי. לפעמים שליו ולפעמים תנועתי וחסר שקט. לפעמים שאנן ולפעמים חרד. התנועה הנפשית היא המצב הבריא. כאשר אדם מפגין מצב נפשי “תקוע”, הדבר מעורר דאגה. אדם הוא דינאמי, או בלשון התורה “הולך”. “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה” – המלאכים מכונים עומדים כדי להבדילם מבני אדם שהם במצב דינאמי מעצם טבעם. אם נחזור למשל הטמפרטורה, כאשר הטמפרטורה נעה מעט למעלה ומעט למטה, זה מצב תקין. אולם אם היא נעה בטווחים רחבים מאוד, פעם מאוד שמח ולאחר מעט זמן מאוד עצוב, זה מצב לא תקין. אני כותב לך את זה במטרה שבמצבים שתסלכל פנימה אל תוך עצמך ותזהה זמנים שאתה יותר חרד, פחות רגוע – לא תילחץ מזה. זה טבעי שישנן תנודות בכל מצבי הרגש.

בדבריך העלית את המושג חרדה, ואני רוצה שניכנס אליו יותר לעומק כדי שתכיר מלמעלה את המנגנון של הרגש הזה.

כאמור, התנועתיות הרגשית מאפשרת לנו להסתגל למציאות יותר טוב. למשל, כאשר אנחנו הולכים בחושך במקום לא כ”כ בטוח מתחיל תהליך שנועד להגן עלינו, לתהליך זה שותפים המחשבה, הרגש והגוף. ברמת המחשבה אנחנו מגדירים לעצמנו שיש כאן מצב של סכנה וחוסר ביטחון. המחשבה הזו מתווכת לגוף באמצעות רגש, אנו חשים דריכות וערנות, חרדה קלה. הרגש “מדבר” עם הגוף ומכין אותו להתמודד עם המציאות. ואז, לפתע קופצת דמות כהה ולא ברורה. המחשבה מגדירה שזו כנראה סכנה שמפניה יש לברוח. עוצמת רגש הפחד מתחזקת, והגוף בתורו מתכונן להתמודדות: קצב פעימות הלב מואץ כדי להגביר את זרימת הדם, הדם מוזרק לפריפריה של הגוף, למשל לגפיים במקום למערכות אחרות כמו מערכת העיכול (ולכן חשים תחושות שונות בבטן) ואז הגוף מוכן לבריחה. יכולה להיות סיטואציה בה המחשבה תזהה סכנה שמפניה כדאי דווקא להסתתר. מסקנה זו תשודר לרגש ותחווה כפחד מאבן, משתק. כתוצאה הגוף יתכווץ אל תוך עצמו כדי “להיעלם” עד שהסכנה תחלוף. בחלוף הסכנה על האדם לחזור לתפקוד רגיל. המחשבה מזהה שהסכנה חלפה. המערכת הרגשית נעה בחזרה מדריכות וחרדה לעירנות בעצימות נמוכה. והגוף מקבל את ההוראה לצאת ממצב חירום ולחזור לשגרה. כדי לאפשר מעבר ממצב למצב, מערכת הרגשות נדרשת להיות גמישה ותנועתית, היא אמורה לתווך בין המחשבה לגוף, היא אמורה לסייע לאדם להסתדר בעולם שבו המציאות משתנה מעת לעת.

אחד הרגשות המרכזיים המסייעים בהתמודדות בעולם, הוא רגש הפחד והחרדה. רגש זה מסייע לנו להיזהר מפני סכנות חיצוניות או פנימיות. “אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו – ייפול ברעה” מי שלא מאפשר לעצמו את מידת הזהירות והחשש מטעות, עלול ליפול במצבים לא טובים. אנשים שיכולת הפחד שלהם חסרה, נמצאים בסיכון גדול להיקלע לבעיות. למרות חשיבותו של רגש הפחד, הפעולה שלו צריכה להיות במינון ובצורה מותאמת לסיטואציה, הפרזה במידת החרדה והפחד יכולה היא בעצמה להוות בעיה, “חרדת אדם ייתן מוקש”.

כאמור רגש הפחד והחרדה נועדו להגן על האדם ולסייע לו להתמודד בחיים, אך ישנם מצבים שונים בהם הגולם קם על יוצרו ורגשות אלו פוגעים באדם במקום לסייע לו. כך למשל כאשר רגש זה מופעל באופן שאינו מותאם למציאות החיצונית ואינו מקדם את ההסתגלות של האדם בעולם, ההיפך.

לפעמים הבעיה נעוצה ברמת המחשבה – האדם תופס את הסכנות שמציאות בצורה מופרזת. כל איום קל נתפס בעיניו כאם כל הסכנות, והוא חי בפחד ובחרדה (מצב רומינטיבי). אנשים אלו לרוב סבורים בכל ליבם שאכן המציאות מסוכנת ומהווה סיבה לדאגה (מצב אגוסינטוני). הסבל של אנשים אלו נעוץ “במפגש שלהם עם המציאות”, באופן שבו הם תופסים את המציאות.

לפעמים הקושי נעוץ ברמת הרגש – האדם מוטרד מבעיה שהוא יודע שאינה קיימת במציאות, ועצם המחשבה שלו היא הדבר שמטריד אותו. אלו לרוב מחשבות שחוזרות על עצמן במעגליות, והאדם מנסה שוב ושוב “לנקות” את עצמו מהמחשבה (מצב קומפולסיבי). אנשים אלו לרוב יודעים שהדאגה שמטרידה אותם אינה מציאותית, אך ידיעה זו אינה מסייעת להם (מצב אגודיסטוני). ייתכן גם שישנם דברים עמוקים בפש האדם שמאיימים עליו והוא מתמודד איתם באמצעות החרדה. כך או כך, הסבל של אנשים אלו נעוץ במה שמתרחש במרחב “תאתרון הנפש שלהם” ופחות במפגש עם המציאות.

לפעמים הקושי נעוץ ברמת הגוף – הגוף מייצר חומרים ומתנהל בדפוסים של דריכות רבה, עירנות מוגברת, חוסר שקט, טונוס שרירים גבוה וכדומה. אלו יכולים להיות הרגלי פעולה שמתאימים למצבי סכנה, בזמן שאין באמת סכנה.

חשוב להבין שהחלוקה בין הרשויות הללו: מחשבה, רגש, גוף – היא רק לצורך ההבנה. בפועל זו מערכת הרמונית שעובדת יחד עם שלושת החלקים הללו. לפעמים אדם יכול לחוש חרדה אשר מקורה בכך שהגוף שלו מתנהג חרדה. דמיין את המערך הזה כמו תיבת נוח: קומה של מחשבה, קומה של רגש וקומה של גוף. אמנם אלו “קומות” נפרדות, אבל יש צינורות שמחברים את שלושתן, ומה שמתרחש בכל קומה משפיע על מה שמתרחש בקומה אחרת. למשל, רגש של חרדה גבוהה יכול לגרום למחשבה לחפש את הסכנות בחיים, להדגיש אותם, וזאת כדי לתת פשר שיצדיק את הרגש. וכן על זה הדרך.

כעת נתמקד באופן יותר ספציפי בחרדה של אדם לבריאותו הפיזית או הנפשית. באופן טבעי צריכה להיות באדם מידה מסוימת של דאגה לבריאותו, אם הוא יהיה אדיש יתר על המידה, לא יהיה מה שירתום אותו לשמור על בריאותו. הרגש הוא זה שמתווך בין מה שאנחנו מבינים שצריך לעשות לבין מה שנעשה בפועל. כרגיל הכל עניין של מינונים. הבעיה מתחילה כאשר אדם חרד באופן מופרז לבריאותו (היפוכונדריה).

החשש מאבדן הבריאות בהווה או בעתיד יכול להיות נעוץ באחד משלושת המרחבים הללו.

במרחב המחשבתי – האדם ערני וחרד כלפי כל שינוי בגוף או בתחושות הגוף שלו. כל שינוי קטן טורד אותו משלוותו והוא חושב שמדובר במחלה איומה המקננת בו. ייתכן שאדם תופס את קיומו כבלתי יציב ובטוח, לפעמים תפיסת הרצף והקוהרנטיות שלו אינה מהודקת והוא תופס את הארעיות שבקיום בצורה קיצונית מידי. לפעמים תפיסת הנפרדות שלו מהאחר אינה חדה, הרגישות לסביבה גבוהה וכל סיפור על מחלה של מישהו נוגע בו אישית והוא חש את עצמו באותה הסיטואציה (ראו פסחים, קיג, “הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת”, שלושתם מתקשים להעמיד חיץ ברור וחזק בינם לבין המציאות).

במרחב הרגשי – כאשר אדם יודע שבמדדים רפואיים אובייקטיביים אינו חולה, ועדיין הוא מצוי בחשש, הדבר יכול לשקף מצוקה רגשית. מצב בו עצם קיומה של מחשבה על חולי היא זו שמטרידה את האדם. האדם מתייחס למחשבה זו כאל לכלוך פיזי שיש להיפטר ממנו. הוא פועל שוב ושוב לנקות את מחשבתו ממנה. יותר ממה שהמחלה מטרידה אותו, המחשבה על המחלה מטרידה אותו.

עומק נוסף יש בחרדה לשלום הבריאות הנפשית. נפש האדם היא כמו ים סוער, שבתוכו צף אי קטן הנקרא שפיות (ראו בהרחבה פירוש הגר”א לספר יונה). האי הקטן הזה נמצא בסמיכות לנחשולי ענק של הים, נחשולים של כאוס וחוסר סדר, עוצמות של תשוקות ורגשות, תוהו ובוהו. האי איתן ושומר על צביונו המסודר והמאופק, הוא בנוי לתלפיות, אריח על גבי לבינה, מוח שליט בלב. לא זו בלבד שהים אינו מציף את האי, אלא שהאי מעז ומקבל השראה מהים הסוער, מהחופש שבכאוס, מהמרחבים האינסופיים של הים. בלי הים, יהיה זה אי צחיח ונטול משמעות. האי שומר על ייחודיותו המאורגנת, אבל בו זמנית יונק תוכן ומשמעות מהים הסוער.

הגלים של הים מלחכים את האי, והדעת של האדם היא כמו החול שניצב כגבול לים. כאשר הדעת נחלשת, למשל בעת השינה, כשהשליטה של הנפש נחלשת, מופיע החלום. החלום הוא כניסה מתונה של הים אל האי. או אז אדם חווה חוויות שהן חופשיות מכבלי המציאות. הכל אפשרי, אפילו להשחיל פיל בקוף המחט, או שיצמח דקל מזהב. זהו מצב של פלישה נורמלית של הים אל האי, אך ישנם מצבים חריגים בהם הים שוטף את האי גם בשעות הערות, לזה קוראים שיגעון. אתה הראת לדעת שהשפיות והשיגעון גם קרובים, למרות המרחק העצום שבניהם. לפעמים אנשים חווים פחד מכך שהים ישטוף את האי שלהם. שהתשוקות שלהם ישתלטו עליהם. שדעתם תשתבש.

במרחב הפיזי – לפעמים הצרכים האובייקטיביים של האדם אינם מסופקים די צרכם. מחסור בשינה, תזונה לקויה, פגיעה בתפקוד הורמונאלי וכיוצא יוצר תחושת חולי פיזי שיכול להקרין על המצב הרגשי והמחשבתי. המסגרת שמחזיקה את האי בלב הים, היא הגוף והסביבה החיצונית. הגוף הוא הכלי שבתוכו דולקת האש. אם הכלי אינו מקבל את צרכיו, גם תפקוד הנפש עשוי להיפגע.

כללו של דבר, החשש לבריאות הנפשית יכול לשקף מצב נורמלי של ערנות למצב שלך. למשל, ייתכן שראית שהגזמת, שהתנהגת “בצורה לא בריאה” כאשר שלחת הודעות חוזרות לאדם שלא ענה לך. הנפש שלך אותתה לך שמשהו פה לא בסדר. שהטמפרטורה של החרדה שלך התעצמה. זה עורר בך חרדה קלה, וזה תקין. הרגש הרי מתווך בין הידיעה שלנו אודות מה שנכון לעשות, לבין ההתנהגות שלנו בפועל. הוא כמו צלצול טורדני שמזכיר לך ששכחת לחגור חגורת בטיחות. זה מציק, אבל זה מעיד על מנגנון תקין של הרכב.

החשש לבריאות הנפשית יכול גם לנבוע מתוך מצב לא תקין, כמו תחילה של מחלה אמתית או מתוך חרדה לא בריאה שמתפתחת בנפש, כפי שתואר בהרחבה לעיל.

מניסיוני, קורה לא אחת שנערים ומתבגרים שואלים את עצמם האם הם “נורמלים”, האם הם בריאים בנפשם. זה יכול להיות חלק מבירור הזהות של האדם בגיל ההתבגרות. זה יכול להיות גם כתגובה לאיזו חולשה נפשית זמנית, שאנשים ערניים מזהים אותה ולפעמים נכנסים לחרדה מכך.

כפי שאמרתי לך, קשה לתת הכוונה על סמך מידע שיש לפני, אך ברי לי שאם אתה חש סבל ממצב שאתה מתאר, פנה לעזרה נפשית.

כך או כך, כדאי שתתייעץ עם רבותיך אודות הדרך שבחרת לך. תזכור שהסביבה לא נועדה להפריע לך בבניית הרוחניות שלך, אלא דווקא לעזור לך. עצם הקשר שיש לך עם חברים, כן כן, גם הצחוק והדיבורים במידה, הם חלק מהבריאות שלך.

עשה לך רב – להתייעץ איתו, וקנה לך חבר – לדבר ולצחוק איתו. והסתלק מן הספק…

מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים

תחוש נוח לפנות אלי

בברכה

חיים

haymdayan@gmail.com>