בס”ד

אהובה,

אני קוראת את התשוקה שלך לחיים מבין המילים,

המילים ששוקעות מרוב כובד שמלאות עד כלות בבדידות, צער והאחריות שאת נושאת על כתפייך.

האסון שעיצב את חייך, צבע בצבעים כהים את המציאות,

הזמן עשה, עושה ויעשה את שלו,

אבל את נשארת אי שם מאחור.

אני מתרשמת שאת זוכה לזוגיות טובה, משפחה אוהבת, חווה הצלחות,

אבל לא מצליחה להתרומם, בגלל גלי הטורנדו שלך,

את טופלת בעבר ומטופלת כעת, ואני תוהה האם הטיפול מקיף ומקצועי,

את זקוקה לכלים חזקים שיכילו אותך ויאפשרו לך בע”ה להתרומם מעלה.

אני יודעת שבורא עולם נתן לכולנו בחירה, גם לך.

הוא נתן לנו מציאות אבל בתוכה את הבחירה איך לראות ולחוות את אותה מציאות,

אני שואלת את עצמי, מה גורם לך כל כך לפזול לכיוון הייאוש, האובדן והמוות,

ולא לפזול דווקא לכיוון הלוחמה על השמחה, ההמשכיות והחיות המופלאה.

גם אם בעולם הזה יש אסונות, טרגדיות, עוולות וצער,

יש גם הרבה יותר טוב, אור, שמחה, תקווה, תשוקה ואמונה לצמיחה, התעלות ופריחה.

אני מבקשת לנגוע בנקודה שהעלית, ששווה לבחון אותה לעומק,

את מציינת שאת מודעת לכך שגלום בך פוטנציאל אדיר, אבל את נופלת לבורות וטלטלות חברתיות שרק את חווה אותן, ולא הצד השני,

האם זה מקור הבדידות?

האם את חווה מציאות באופן חד צדדי תמיד? רק כשקשה?

האם בריחה זה הפתרון הראוי?

האם ניסית אחרת? לשתף? ללמוד את החלטות ותגובות האחר?

או שמא הפתרון הנוח הוא חושך, בבור עמוק ולבד?

כשיש שמחה במשפחה, את מנסה לקחת בה חלק? או מוותרת מראש? ואם כן, למה?

מה משרת אותך, הלבד הזה?

האם המקום המוכר הוא גם המקום הטוב?

כמי שתארה שגידלה את אמא כשכולם ברחו למקומות מפלט, הייתי בוחנת, איפה אותו כח מופלא לעזרה, לא לאמא אלא לעצמך.

אני יודעת, הצער הוא מצמית, הבדידות מלווה בכל צעד, ואת העבר אי אפשר להחזיר אחורה,

אבל אפשר לבחור אחרת,

צריך רק לרצות.

אני מעודדת ותומכת ללכת לאבחון וטיפול מקצועי, לבדוק את מקור ה”טורנדו” שלך, המחשבות הקשות, ומבקשת לקבל כלים לשינוי התנהגותי קוגנטיבי (חשיבתי),

תמצאי את עצמך מושיטה את ידך מעלה, לעזרה,

והשם ייתן את הכוחות להילחם על הזכות להיות, לחוות ולחיות בעולמו המופלא.

כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

מבטיחה.

שירה ח.

shironhasson@gmail.com