במהלך חיי עברתי טראומה בגיל 8 וחצי שאחי נהרג בצבא . אני האחות הקטנה ביותר
משם כל חיי משפחתי השתנו, הבית כבר לא שמח, אסור לשיר ולשמוח גידלתי את אמא שלי חלק ניכר מהזמן כשכולם ברחו למקומות שיכלו למצוא ולו טיפת שקט
הדחקה זה חלק ענק ובלתי נפרד ממני. הוא שוכן עמוק בתוכי ומחביא כל חוויה, תקרית , פרקים שלמים מחיי.
גם כעבור 13 שנה ההדחקה עדיין מכוננת בי ו”מוחקת” פיסות מידע אדירות.
לצערי אחות שכולה זה משהו שאני מדביקה לעצמי כבר בתו ת.ז
העצב חיי בתוכי. וזה לא העצב על אחי. למדתי רק עצב.
בית הורי גדל והפך שמח עם נכדים ועם הזמן.אני התחתנתי ויש לי בעל טוב
אבל אני נשארתי מאחור. על פניו אני נראת נורמטיבית לחלוטין ואף יותר מזה.
מודעת שגלום בי פוטנציאל אדיר.
אבל הראש שלי מביס אותי. בור ענק של בדידות וטלטלות חברתיות (שבעיקר אני חווה אותן והצד השני לא מבחין בזה)
כשהתחושות הקשות צפות, אני לא מצליחה לראות כלום טוב באופן, זה בא בגלים לעיתים זה קל יותר ולעיתים קשה לי לנשום ואני מרגישה כלום ושום דבר
אני מנסה להלחם בזה. אני רוצה להיות משהו גדול בחיים האלה. אבל שום דבר לא טוב לי.
הייתי מטופלת בתיכון, עד עכשיו אני מטופלת שוב, אך אני מרגישה שאף אחד לא מצליח להבין מה אני חווה כש”ההתקף” מגיע. הוא מגיע כמו טורנדו , מעיף והורס הכל ואז כהוא נעלם אני גם לא מצליחה לזכור מה חוויתי.
אני מרגישה שאני משתגעת. והמחשבות על מוות חוזרות לנכר אבל לאמא שלי לא מגיע לאבד עוד ילד ולבעלי לא מגיע שיגזר עליו גורל כזה.
הלבד מכרס אותי. אין בי כוח להתאמץ לכלום. לא מצליחה להבין מה אני רוצה מחיי
שואלת את אלוהים הרבה מה הוא מנסה ללמד אותי, ושיאיר לי את הדרך.
אני מרגישה שזזה מצב שכבר אי אפשר לתקן
2 תגובות
וואו. השאלה שלך טלטלה אותי. ממש.
היא טלטלה גם כי, בין היתר, גם אני מרגישה כמוך. היטבת להגדיר.
ולא. לא חוויתי שכול.
אין לי כ”כ מה לומר לך.. רק שתדעי שהרבה אנשים מרגישים ככה. גם אם הם חיים במציאות שונה לחלוטין.
והבחירה- לראות בטוב.. לבחור לעבוד.. וכו’.. כולם מדברים על זה. כל הזמן. בכל מקום. כנראה שזה לב העניין.
מאחלת לך הרבה הצלחה. ושמחה. וכלום בדידות. ועצב.
מרגישה כמוך לעתים, לא חוויתי שכול אבל בהחלט גדלתי בבית עצוב עם המון בעיות שמשפיעות עליי עד היום