שלום לך
קראתי את פנייתך הכואבת פעם, פעמיים ובפעם השלישית שמתי לב שאתה מתאר את הפרעת האכילה שלך ורק לאחר שהיא מתגלה ומטופלת אתה כותב ”הבעייה שלי מתחילה כאן”.
הפרעת האכילה, האשפוז הממושך, ההחלמה והשיקום עדיין אינם בעיה, הבעיה שלך מתחילה כאן!
התחלתי לכתוב לך כבר לפני כמה שבועות, אך לא הרגשתי כי אני מצליח לגעת בקושי שלך. לא מצליח לגעת כי הנחתי שמן הסתם כמי שהיה מאושפז, אתה מלווה בטיפול נפשי מתאים, ומשכך כנראה שיש לך מקום לבטא את המצוקה הרגשית שלך, את חוסר הטעם שלך בחיים (ואם חלילה אינך מלווה בטיפול או שאינך נמצא במסגרת שיקומית כל שהיא, אז… זו כבר סוגיה בפני עצמה ויש צורך לעסוק בה בראש ובראשונה) ותהיתי מה בכל זאת אתה מבקש בפנייתך זו שאינך יכול לקבל בטיפול, וכך התעכב המענה עד לימים אלו, ימי חג הפסח.
בחגים בכלל, ובחג הפסח בפרט, יש לנו טקסים רבים סביב נושא האכילה. אכילה אינה רק מילוי צרכים פיזיולוגיים, לאכילה יש היבטים רגשיים, טקסיים, וסמליים רבים ומשמעותיים אף אולי יותר מהתזונתיים.
אתה מתאר מצב של הפרעה בהזנה של הגוף אשר “נבעה מהצורך העמוק שלי להיות הספורטאי הכי טוב שיכול להיות”. הבה ננסה לברר יחד מהו הצורך העמוק שלך להיות הספורטאי הטוב ביותר?, אתה מתאר את ה’פרפקציוניזם’ שלך כמשהו שראוי לערכה, אליו אתה שואף לחזור, וחשוב להבין מהיכן נובע הצורך הפנימי הזה להשגת שלימות, להיות עם ממוצע ציונים של 100, להצליח בכל תחרות… וגם לשלוט באופן קיצוני במה שנכנס לך לגוף.
ואולי, אולי לא חשוב כעת לעסוק דווקא בשאלה זו, בכוחה לסחוף אותנו להתבוססות בסוגיות משפחתיות והוריות שבסופו של דבר עשוי עיסוק בסוגיות אלו לסייע לך להבין מול מי אתה מתחרה, למה אתה זקוק להיות בחוויה של שליטה והצלחה כל הזמן, אבל כעת הן לא יספקו לך את המענה הנדרש לך – לשוב ולקבל הנאה וסיפוק באופן מיידי.
אולי צריך לנסות קודם כל לגלות, איך אפשר להנות מחיים שבהם לא משיגים כל דבר בצורה מושלמת, ללמוד איך לקבל הערכה מהסביבה לא על ההישגים הגבוהים אלא על האישיות, ההשקעה, עבודת המידות, ובעיקר על היכולת להיות בעמדה העוצמתית של מי שיכול לומר ‘אני לא יודע’ ‘אני לא מסוגל’. עמדה עוצמתית כי רק מי שמכיר באמת ביכולותיו, בכישוריו, במעלות האישיות שלו, ובכך שבכל תחום יכול להיות מישהו שטוב ממני, אבל במכלול החלקים, אני נמצא בדיוק במקום הכי מפותח שאליו יכולתי להגיע עד עתה, הוא האדם החש את העוצמה הרבה ביותר, הוא זה החווה בכל מצב ולמול כל אדם חוויה של מימוש עצמי גבוה, של יכולת, חוויה של ערך, חוויה שלא מתגמדת לעומת הצלחות כבירות של הזולת, אך לא מפחיתה מהשאפתנות לצמיחה מתמדת.
יכול מאוד להיות שהדפוסים הישנים שלך, למול האנשים שמהם רצית לקבל הערכה, ואולי נכון יותר לומר הדמויות המופנמות בתוכך שאותן אתה רוצה לרצות ללא קשר למה שהן היו רוצות ממך במציאות, והן מופנמות עדיין כאלה התובעות ממך פרפקציוניזם, מדד של הישגים והצלחות בייחס ל… ומה שאתה יכול לעשות בשלב ראשון הוא להפנים דמויות חדשות, דמויות של אנשים שאתה מעריך ואשר ההערכה שלהם אותך לא קשורה כלל להישגיות, אלא לאנושיות שלך, לקבלת חוסר השלמות בתוכך, לשאיפה שלך להעניק מנסיונך, יכולותיך, כשרונותיך ושאר המשאבים בהם זכית ואותם השגת למי שלא חוננו באותם דברים, גם כשזו נתינה שאינה זוכה לקשירת כתרי הצלחה לראשך. מן הסתם במהלך האשפוז ובתהליך הטיפול פגשת אנשים כאלה, מתמודדים אחרים עם הפרעות אכילה, צוות רפואי, צוות טיפולי, בני משפחה, מחנכים, חברים… נסה לחשוב יותר ויותר את הקול שלהם בתוכך, מה הם היו אומרים לך אילו היית מתייעץ עמם, משתף אותם, כמה הערכה היית מקבל מהם על הצלחותיך ה”קטנות”, על המאבק הנחוש שלך להשתקם, וכך תצליח להתחיל לשמוע קולות פנימיים שונים קצת, והם יאפשרו לך להנות במחיצת אנשים, למצוא עוד כמה רגעים ופעולות שגורמים לך סיפוק במהלך היום וכך תוכל להתפנות קצת יותר לתהליך הטיפולי העמוק שאתה עושה עם עצמך.
אני מקווה שיש לך תועלת כל שהיא בשורות אלה, ואשמח להיות בקשר ולנסות לסייע ככל שניתן.
בהערכה רבה להתמודדותך ולנחישותך,
אליעזר
[email protected]
דלג לתוכן
