דלג לתוכן
אני בטיפול – וכל הזמן היא אומרת לי את בתהליך
(שהכל צריך לבוא ממני אם זה היה בא ממני לא הייתי אצלה..)
כמה זמן עבר מלא זמן אני בת 28 ואני לא מרגישה שאני מתקדמת ונמאס לי ואמרתי לה את זה והיא לא עונה לי בכלל
ואני צריכה הכוונה בלחפש מקום בלראות מה מתאים לי והיא לא מוכנה לעשות זאת ?
מה אני אמורה לעשות ?
אני רוצה להפסיק את הטיפול אמרתי לה אם תוצאות אני לא ממשיכה..
הי יקרה.
כשקראתי את שאלתך חשבתי לעצמי "וואו. איזו שאלה מורכבת!" כל כך עדינה, כל כך רגישה, נוגעת במקומות הכי דקים של הנפש. חשבתי עלייך בשעות היום, ניסיתי למצא מילים שתהיינה מדוייקות לך.
מעריכה כל כך שאת בטיפול, ושאת מעלה בו שאלות, תהיות, אכזבות, ורוצה, באמת, לקבל את מה שמגיע לך, ובסייעתא דשמייא: להתקדם.
ראשית אני רוצה להיות מאד כנה איתך: משאלתך אינני יודעת שום פרט עלייך, כמעט, וכמובן שלא אבוא לומר מה לעשות או מה לא לעשות, בנושא רגיש כל כך, אלא לתת מבט על הדברים, ועם המבט אני מקווה שתוכלי להמשיך ללכת את הדרך שלך.
אני גם מודעת לכך שהמבט שאתן יהיה כוללני וקצת פשטני, לא ממש מכיל את מורכבות הטיפול. המילים שאנסה להבהיר בהן, יהיו צעד ראשוני לבדיקה שלך.
אז מה קורה בטיפול?
לפי ניסוח שאלתך ותגובת המטפלת, אני מתארת לעצמי שאת הולכת לטיפול דינמי. טיפול דינמי, הוא טיפול שונה מתהליכים קוגנטיבים/ התנהגותיים, למשל, או קאוצ'ינג לסוגיו. אם בקאוצ'ינג יציב המתאמן מטרה לפניו, והמאמן יציב מהלכים כדי להשיג את המטרה, הרי שבטיפול דינמי, לא מדברים על אותם שינויים, אלא בונים אותם לאט לאט.
אם נדבר, לדוגמא, על תחושת דמוי עצמי נמוכה. אפשר לבנות צעדים התנהגותיים בקשר אליה, משימות ברורות. אבל זה לא מה שעושים בטיפול דינאמי. קוהוט, מאבותיה הראשונים של תאוריית העצמי, מדבר על תחושת ערך עצמי נמוכה, אצל מי שהחוויות הראשוניות שלו היו של חסר רגשי עמוק. החסר נוצר מתגובות ראשוניות בלתי מותאמות שקיבל הילד מהדמויות המטפלות הראשוניות. כשאמא אומרת לילד בפסיעות הראשונות שלו, גם כשהוא מועד ונופל "יוהו, מותק!!! אתה הולך!" ואבא אומר לו "יופי, הצלחת!" הם בונים, צעד אחר צעד את חווית העצמי ואת המהות שלה – אני אדם שיודע! יש בי כוחות! אני יכול! כשהורה אינו רואה את ילדו, מתעלם מצרכיו הרגשיים אינו אמפטי – נוצר חסך ותחושת ערך עצמי ירודה. כשצרכי האמפתיה מסופקים, נבנית תחושת ערך עצמי, כשהיא פגומה, קשה לאדם בבגרות לבנות קשרים משמעותיים בחייו, הוא עסוק במה יקבל והאם הוא מוערך/ אהוב ואיך לשאוב יחס מהסובב. הוא רואה את עצמו ופחות את האחר.
הריפוי, בעצם, מגיע דרך יצירת קשר מסוג חדש, הקשר הוא הבסיס ליכולת לעבוד ולהתקדם בתוך התהליך. ומחקרים מוכיחים שאפילו ברמה המוחית, תצלומי הסינפסות והקישורים במח משתנים, לאחר שמטופל נמצא בסביבה אמפטית, מכילה ותומכת.
מאחר שכך, חשוב לבדוק באמת את יכולת הקשר שלך למטפלת. האם את חשה בטוחה לידה? בטיפול אמיתי, נחשפים חלקים פנימיים מאד, מה שהופך את המטופל לפגיע מאד, וזהו, בעצם, השביל להחלמה. אבל בשביל להחשף, יש צורך בסביבה שהיא, אכן, בטוחה.
כאן אעצור לרגע –
מה קורה אצל מי שהגיעה לטיפול דווקא משום שהביטחון והאמון שלה נפגע?
אוהו. כאן יש מקום לעבודה רבה, הן של המטפלת והן של המטופלת, לשיח כנה, לצעדים אמיצים ולשיקוף אמיתי של מה שמרגישים.
מטפל רגיש נותן את הבמה למטופל. קשוב לו ונותן מקום לחוויות הפנימיות שלו, יש התענינות בכל פרט של ה- 'עצמי', "פעם לא ראו אותי, לא התעניינו בי ולא קיבלתי מקום וחשבתי שלא מגיע לי מקום. עכשיו אני מתחיל להרגיש אחרת".
לפעמים נוצר כשל טיפולי. המטופל מרגיש לא מובן, אמירה לא אמפתית נאמרה, ביקורת מצד המטפל עלתה, וזו תחושה קשה. אמנם מטפל משתדל שלא יהיה כשל, אבל יש שאומרים, שאם לא היו נוצרים כשלים ממילא, היה מקום לייצר אותם בתוך טיפול, כי בדיוק הם המקום לעבודה ולהתקדמות. כשנוצר כשל, זו הזדמנות לעשות "תיקון". מדברים על איך ממשיכים מכאן, ודווקא מכאן.. מטפל רגיש יהיה ער לכך שפתאום המטופל מאחר באופן קבוע לפגישות, לא יוצר קשר עין ובכלל – מתנהג את מה שמרגיש. למשל מבטא כעס באמצעות התנהגות של כעס. המטפל מאפשר למטופל לבטא את מה שהוא מרגיש, ובודק יחד איתו – אז מה קרה כאן? מה הרגשת? מטפל טוב מקשיב בלי להתגונן לבקורת של המטופל, גם לאכזבה שלו ומאפשר לו לבטא את עצמו, הטיפול בונה מקום בטוח ל"אני" כך נוצרת חויה של קשר מסוג אחר.
ויש גם מטופל טוב… מטופל שמאמין בכל כוחו שהוא יכול להתקדם. שרוצה בשינוי ומתמלא אומץ, לוקח ומקבל את כל מה שיש לטיפול להציע לו, והולך, הולך ומתקדם.
כל זה, כלומר – גם עבודת המטפל וגם עבודת המטופל, נותן לאדם חוויה מחודשת: אני יקר וחשוב. הבחירות שלי משמעותיות, אני זכאי וראוי לחיות חיים מיטיבים. אני שווה, ובעל ערך. אלו יוצרים חויה חדשה ומיטיבה, למי שלא זכה לכך בילדותו, ומשם הצעידה בחיים הופכת להיות אחרת. בטוחה. בנויה ומוצקה הרבה יותר.
אז כן, יקירה, זהו תהליך, זוהי דרך, ודרך ארוכה שלא נבנית ביום ולא ביומיים, והיא מלאה באתגרים.
וכאן רגע אעצור, ואביע, בזהירות, את הצד השני:
לפעמים גם, כן, קורה שהמטפלת לא מתאימה למטופלת. לפעמים, אכן, עוברות פגישות ועוד פגישות, ועדיין… עדיין לא נוצר קשר, לא נוצרת "כימיה", ויש תחושה כבדה. דברים כאלו קורים. לפעמים מסיבה פשוטה – לא כל כאחד מתאים לכל אחד, לפעמים יש גם סוגים וסגנונות של טיפולים ומטפלות, יש מי שהגישה חמימה וקרובה יותר ויש שלהפך, יש מי שזקוק לגבולות ברורים ומוגדרים ויש מי שאחרת.
לפעמים גם, כן, קורה שמטפל נכשל, טועה, ולא מדוייק לטיפול.
איך תדעי?
טוב, כאן אני כבר מאמינה מאד, שהתשובה, האם המטפלת מתאימה לך או לא כבר נמצאת עמוק בתוכך. את, בעצם, כבר יודעת בתת מודע שלך, האם את מתקדמת וזהו אמנם תהליך ארוך ולפעמים מתעתע, או שמשהו, לא נכון ולא מדוייק לך.
איך תעלי את הדברים למודע?
טוב, יש כל מיני דרכים להקשיב לתת מודע. אפשר לשבת בשקט, במקום שקט לחלוטין, ולספר לעצמך מה קורה איתך. מה מתרחש מאז הטיפול, לנסות לדמיין איך תרגישי אם משבוע הבא תפסיקי להגיע, האם זה ילווה בהקלה? בהחמצה?
אפשר לנסות לבדוק, האם את חולמת, לפעמים, על הטיפול? מה החוויות שעולות לך בחלומות?
אולי תרשי לעצמך לצייר רגע את החוויה הטיפולית? פשוט לשבת במקום שקט עם דף גדול וצבעים טובים, לצייר את עצמך בחדר הטיפולים ולחשוב אחר כך, מה עושה לך התמונה שעלתה?
האם את מחכה להגיע לטיפול? מאחרת? יכולה להביא בו את עצמך? האם את מרגישה שיש לך חשיבות וערך בלב המטפלת? מרגישה שהיא רואה אותך, את "ראויה"? מרגישה שהיא שומעת אותך? את "משמעותית"?
את כל השאלות האלו תשאלי את עצמך בשקט, בלי שאיש שומע, ואם תוכלי – שימי תוך כדי כך את היד על הלב, כדי לנהוג עם עצמך במלא הכנות.
ועוד משהו, משהו ראשון ואחרון ואמצעי: טיפול אמיתי, כמוהו כניתוח לב פתוח. שאי תפילה, יקירה. שאי תפילה להצלחתך. טיפול טוב יכול לשחרר סתימות רבות, ולייצר חיים מחודשים. מגיע לך כזה.
ו… אני כאן, אם תרצי להמשיך לשאול ולהתייעץ.
נושאת עבורך תפילת הדרך,
תמר ע.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
