חבר יקר, שלום וברכה,

העובדה שאתה פונה בשמו של חברך מרגשת אותי עד מאד, משום  שהוא זכה בחבר כמוך, ה'נושא בעול עם חברו' כפשוטו, הכואב את כאבו, מזדהה עם מצוקתו וחפץ לסייע לו. אך העובדה שפנית אתה, ולא הוא, גם מצערת. משום שכדי לצאת ממצב קשה (מכל בחינה שהיא) שאדם נתון בו, עליו לחוש בתוכו את אותו רצון עז לקום ולעשות מעשה, את אותה אנרגיה פנימית שמבקשת מתוכו לחולל שינוי בחייו. כל שינוי מפחיד הוא, בהכרח מוציא אותנו מ'אזור הנוחות', מאותה התנהלות מוכרת לנו, ואשר הסתגלנו למעלותיה, אך גם השלמנו עם חסרונותיה. לפיכך נדרשים כוחות נפש רבים, כדי להתנער מעפר ולצאת לדרך של שינוי.

לפיכך אשתף אותך בהרהורי, וכחבר קרוב, תשקול לבדך על מה מהדברים הללו תוכל לנהל שיחה פתוחה וכנה עם חברך.

 מדבריך עולה כי תמונת עולמכם הרוחני מדמה את העולם לסולם – שתחתיתו בארץ וראשו בשמים. בפסגתו ניצב מי שלומד תורה כל היום (בישיבה, לפני החתונה) ובכוילל (אחרי החתונה).

ואילו בתחתיתו ניצבים כל אלו שאינם לומדים כל היום. אולי עובדים חצי יום ולומדים חצי יום, או לומדים דף יומי בלבד או רק זעיר פה וזעיר שם.  

לעומדים בראש הסולם יש כנראה עולם הזה (כבוד ומעמד) ועל אחת כמה וכמה שגם עולם הבא, כמי שמגשימים את ייעודם וממלאים את תפקידם עלי אדמות, בעוד שכל האחרים, נעבך, מאבדים את עולמם בחייהם. הנחה נוספת המשתמעת מדבריך היא שהמוצלחים (מוכשרים, מתמידים, שפגעי החיים לא הוציאו אותם מהלימוד), מצליחים לעמוד באתגר ולהשאר במעלה הסולם, והפחות מוצלחים (מיעוט כשרונות, קשה לו 'לשבת' , יש לו קוצים, או בשל אילוצי החיים) לא עומדים באתגר ופורשים מעולמה של תורה.

החלוקה הדיכוטומית מעלה-מטה הזו שנמצאת בשורש הדברים, היא פרי חינוך ארוך שנים ל'נאר תוירה' , רק תורה, שאסור לערב או לשלב בה שום דבר אחר אם בעבודה ואם בהשכלה כללית. חלוקה זו יוצרת תסכול גדול, ובלבול גדול, ומחירה הכבד הינו תופעות מצערות כמו העדפת הבטלה, והמסגרת החלולה לעיתים, על פני עבודה/השכלה/דרך ארץ והכנה לחיי המעשה שהוא עתיד לצאת אליהם במוקדם או במאוחר בעזרת ה'. גם מהתלבטותך משתמע, כאילו אם הוא יצא, אז 'הלך עליו' כלשון השגורה בפי הבריות, ולכן אולי כדאי שישאר באותו מצב (שכן השינוי גם ניתפס תדיר כהתחלה של 'מדרון חלקלק).

 כמעט כל אחד בשלב כלשהוא בחייו מגלה שהאתגר לשבת וללמוד כל היום, אינו פשוט כלל ליישום ומתאים ליחידי סגולה. ה'פוליטיקלי קורקט' הציבורי מתיר לנו  לתלות זאת באילוצים: בקשיי פרנסה, שידוכים וכדו'. ובמידה מסויימת 'לרחם' על מי שנאלץ לעזוב את הסנטדר. אך רבים רבים הם, מוכשרים ומוצלחים שדווקא ריבוי כשרונם, ורב גוניות של חוזקותיהם הם שהובילו אותם לא רק לשבת וללמוד תורה במסגרת של כוילל, אלא בהרבה שילובים מאתגרים ומעצימים שמביאים לידי ביטוי לא רק את כושר הניתוח והלמידה ואהבת הספר שבתוכם אלא גם כשרון הוראה, שאיפה ללמד, תקשורת בין אישית מפותחת  או אפילו 'ידיים טובות' שמחפשות גם לבוא לידי ביטוי ולהיות חלק מאומנותו-תורתו.

דווקא מתוך הערכה גדולה שיש בציבור שלנו ללומדי תורה, ולמעמד של בן תורה, אנו נוטים להתייחס למי שעזב את ספסל הלימודים התורניים כאל סוג ב', כמי שנכשל במשימת חייו. גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות. יוצא איפא, שמי שנדרש בשל נסיבות חייו לעבוד או ללמוד, צריך להתמודד עם חסמים מבית ומחוץ. הוא גם נטול כישורים ומיומנויות בסיסיות נחוצות להשתלב בעולם העבודה ויש בכך כדי להרתיעו ולהפחידו מהמהלך, אך החסם העמוק יותר נמצא בתוכו פנימה: היאך אודה בפני עצמי ובפני חברי שנכשלתי במשימה, ואיני ממלא את תפקידי עלי אדמות.

 עלינו להישיר מבט ולהודות כי מורא החברה עלינו. אנו מתביישים להודות שנכשלנו, שמא מעמדנו בחברה או בשידוכים עשוי להיפגע. די לעשות תרגיל פשוט, כדי לבחון זאת בכנות. נדמיין שאנו כעת במדבר שומם שבו אין הורים/ מורים/ מחנכים/ חברה שמאוכזבים מהצעד שעשינו, ונשאל את עצמינו בתרגיל של 'דמיון מודרך' – האם גם אז היינו נשארים להתבטל בתוך מסגרת ובלבד שכל מי שמסביב יחשוב שאני עדין 'בחור ישיבה'. תשובה כנה תגלה לנו עד כמה מושפעת דרך קבלת ההחלטות שלנו ממה שאנו חושבים שהאחר חושב עלינו.

 אך החסם השני הוא מהותי ועמוק יותר. הוא  אותה תחושה עמוקה של אובדן דרך רוחנית והחמצת היעוד. הנה, אני לא ממלא את תפקידי בעולם, ולא לומד תורה כל היום כפי שאלוקי דורש מעימי. ופה אנו ניצבים בפני אתגר גדול הרבה יותר. איך אוכל במילים ספורות לשכנע אותך שתחושת אובדן זו היא  מוטעית?

 מחשבה זו מושתתת על החינוך שקבלנו, ואשר הצליח ב"ה לרתום את הצעיר החרדי למשימה הסטורית, אך זמנית, שהשפעתה תכתב לדורות על דפי ההסטוריה. בשעה שהצעיר החילוני התגייס למלחמות ישראל באויבינו מסביב, גדולי הדור הקודם הטילו על הצעיר החרדי משימה לאומית חשובה לא פחות, לשקם את עולם התורה שחרב באירופה. הציבור שומר המצוות היה זעיר בממדיו, והציבור החרדי בתוכו היה מיעוט קטן עוד יותר שהכל צפו לו כליה, תוך דור או שניים. עובדה זו הביאה לכך שגדולי הדור הקודם, בעיניהם הצופיות למרחוק, הטילו על החברה החרדית משימה נעלה וגדולה של הקמת עולם הישיבות מחדש. כך כוננה 'חברת הלומדים' שעליה גאוותינו, שהחזירה מחדש את לימוד התורה ומעמדו של תלמיד חכם לערכים שהכל חפצים לחסות בצילם ולהיות חלק מעולמם. דווקא משום שלא היה מי שיישא עימו בנטל התפקיד ההיסטורי, כשסביבו סערה חילוניות מתנכרת, דור שני ושלישי לתנועת ההשכלה שעשתה שמות בעם היהודי של לפני השואה, גויסו כל צעירי החינוך החרדי למשימה ייחודית ומזוקקת של לימוד תורה בלבד, להיות שבט לוי, שרק שוקד על התורה, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים.

גם בנות ישראל גוייסו לאותה 'מלחמת מצוה'. הן חונכו והוטענו  בכלים ערכיים ומקצועיים שהביאון להתנדב ולשאת בעול הפרנסה, (הגם שלפי ההלכה הבעל צריך לזון את אשתו) כדי שבעליהן יוכלו להתפנות ללימוד תורה בלבד, ללא שום טרדה אחרת מענייני עולם.

בשעת מלחמה, כמו במלחמה, גויסו כל המשאבים הרוחניים והתורניים כדי לתמוך באותה משימה. לפיכך הישיבות של הבנים ובתי הספר של הבנות ראו חובה לעצמם ליטול מעולמה הרחב ועמוק מיני ים של תורה, הלכה ואגדה, רק את כל מה שיחזק את הצעיר והצעירה החרדים במשימה ההיסטורית הכבידה והמאתגרת ששיחרה לפיתחם.

כך 'אם אין תורה אין קמח' קיבל את המקום הראוי לו, ואילו אם 'אין קמח אין תורה' נדחק לשולי התודעה החינוכית. תורה, ערכה וחובת לימודה קיבלו את מירב תשומת הלב במשאבי הזמן במסגרות החינוכיות וחשיבות של עבודה, פרנסה, לימוד אומנות, וחשיבות דרך ארץ, כולם כולם חובות הלכתיות גם כן, הוצאו אל מחוץ למחנה. כך לא  נתנו דעתנו על "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' או "כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא, אלא דאפילו תורה אין לו" (יבמות קט' ב(.

המצער בכל הסיפור שדווקא רצוננו לדבוק באותו אידיאל חסר פשרות של 'נאר תוירה' , רק תורה בלי שום דבר נוסף אחר, הוא זה שמורידינו מטה, הוא זה שגורם לרבים מאיתנו לחיות בפשרה גדולה, עצומה ומכאיבה כפי שחי בה חברך, להישאר במסגרת תורנית, להתבטל בתוכה, לאבד את שמחת החיים ואהבת הלימוד ובלבד שלא לפרוח ולצמוח מתוך דרכים נוספות וראויות בעבודת ה', תוך איבוד ערכים תורניים רבים כמו אהבת המלאכה, שנאת הרבנות, והכרה בזכות שהיא חובה לעסוק גם בענייני עולם. אנו רגילים לחשוב על מלאכה כ'הכרח בל יגונה' בעוד על הפסוק המוסר את דברי ה' ללבן  הארמי  בחלום הלילה –   "הישמר לך פן תדבר עם  יעקב מטוב ועד רע" אומרים חז"ל במדרש תנחומא:

"מכאן אנו למדין, שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר: "לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם  שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש". א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו, אלא לשמירת ממונו. "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש", שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו. למד שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו.  לכך נאמר: "ומעשה ידיו ברכת" )איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו , והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו."

 המשימה ההסטורית 'הזמנית' של הקמת עולם התורה שדרשה הסתגרות במערה של ר' שמעון בר יוחאי תוך לימוד תורה בלבד מתוך פרישות מעניני עולם, לא נס ליחה ולא בטלה מן העולם. הופכת היא בדורינו – דור שהגיע אל תחושת המנוחה והרווחה וססמאות קרב כבר לא מוצאות מסילות לליבו- למשימה שצריך לקחת כל אחד לעצמו ולחייו הפרטיים. לשהיה של מספר שנים מוגבל בתוך מערה – אלו שנות הישיבה  שבהן הוא מטעין את עצמו במשאבים רוחניים – שיכינו אותו לקראת השלב הבא שבו יוצאים ל'חיים האמיתיים' ולעולם המעשה. היציאה אינה כורח מגונה או מתוך אנחת אין ברירה. זהו שלב בריא ונכון בהתפתחותו האישית של האדם שיש להודות עליו לבורא עולם ולהתכונן אליו במחשבה תחילה.

האם השיתוק וחוסר המעש שאחז בחברך מאותת לו כי הגיע העת להגיח לעולם האמיתי?

רצוי מאד שחברך יברר עם עצמו, בעזרת מבוגר חכם שעבר מסלול דומה, או אפילו איש מקצוע,  אם תחושת החידלון שהוא חש, היא רק תוצאה של 'טרדות החיים' עניני השידוכים וכדו' שהוציאוהו זמנית מלימודו. יתכן והוא אותם מהמיוחדים והייחודיים, שיש להם כישרונות וחוזקות נוספים, אישיים ונפשיים שכמהים לבוא לידי ביטוי, וזה זמן ארוך שנדחקו לשולי תודעתו והוא לא ניהל מולם דיאלוג פנימי כן ומצמיח. כך איבד את שמחת החיים, ונסתרה יכולתו להביא את תורתו לידי מימוש בכלים מגוונים וייחודיים לו, שיביאו אותו לידי מימוש תורני, יהודי וערכי בעולם המעשה.   

 ידועה האמרה החסידית המיוחסת לרבי זושא: "כאשר אגיע לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא". מגישתו עולה כי אין סולם אחד ויחיד, כפי שאנו טועים לחשוב, שכולם צריכים לעלות עליו כדי להגיע לרמה רוחנית ראויה, אלא יש עץ עם גזע משותף אך ממנו יוצאים ענפים ועלים רבים, ולכל עלה, ניצן, פרח, פרי, יש תפקיד ויעוד אחר שחובה עלי לחפש אותו, ואף למצוא אותו כדי להגיע לאותם גבהים אישיים שרק אני, עם הכוחות הייחודיים שנתן לי אלוקים יכול להגיע אליו ולהשיגו, ואם לא אעשה כן, הריני חוטא כנגד עצמי וכנגד אלוקי.

  את התחושה בליבי בעת כתיבת שורות אלו ניתן להגדיר 'וגילו ברעדה'. אני שמחה על ההזדמנות להעלות נושא זה אשר רבים רבים (וגם נשים רבות, בנות זוג לאותם בעלים) מתחבטים ומתייסרים בו, ואשר חשוב ביותר לדון בו בכנות וללא משוא פנים. יחד עם זאת, רעדה אוחזת בידי. איך לא אחטא בעצמי באותה התייחסות  שאני מבקשת לבקרה? מטבע הדברים  – כל חינוך טומן בחובו 'סיכון' בשוליו. כל הדגשה של 'ערך' , יהיה נעלה ככל שיהיה, טומנת בחובה את החשש שהחניך ילך עם זה רחוק מדי, או מעט מדי. לא לחינם הרמב"ם מאדיר את דרך האמצע, שביל הזהב, כיוון שהשוליים בעיתיים מזה ומזה. אם נחנך לשילוב של תורה עם דברים נוספים אנו נגלה במוקדם או במאוחר שיש מי שנשאר קרח מכאן ומכאן ונשאר בלי זה ובלי זה. (ומה עם המדרון החלקלק???) ואילו אם מקדשים 'רק תורה' הרי שנמצאנו מפספסים ומחמיצים ערכים נוספים חשובים שלא נתנו די את ליבינו אליהם, כפי שעינינו תחזינה כיום.

מנגד, גם חז"ל נתנו דעתם על כך "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה".

האם כוונתם שצריך להתבטל 5 שנים כדי להחליט לצאת מבית המדרש לעולם המעשה? מסופקני. נערה הייתי וגם בגרתי ואני רואה מסביבי, שכל מי שיצא לעולם המעשה מתוך החלטה מודעת לשלב בין העולמות, ולא לסגור הרמטית את הגמרא מאחוריו, ולהביא עימו את בית המדרש, להכניס את התורה שספג לחייו ולחיי משפחתו, מגלה במוקדם או במאוחר שזה לא רק אפשרי, אלא יש דרכים עשירות ונפלאות לעשות זאת, המביאות אותו ואת כל משפחתו למחוזות מרוממים של עשיה רוחנית , מימוש תורני ותרומה נעלה למשפחה ולקהילה.

כולי תקווה שאהבת התורה שהוטמעה בו, בחינוך ארוך שנים, לא תאבד ברגע אחד של יציאה לעולם המעשה. הוא יחפש וימצא את הדרך להמשיך להיות בן תורה, מחובר לחיים ולעשייה המאתגרת שהם מזמנים לו, כשהוא ממשיך להשקות מבארה העמוק כל תחום שיעסוק בו, ושיביא לידי ביטוי גם את יתר כוחותיו וחוזקותיו.

 ורדית

[email protected]