אני בחורה חכמה וטובה שמתמודדת עם אתגרים נפשיים בד"כ ממש בטוב. נמצאת במערכת של סל שיקום, עם מטפלת טובה ומדריכות נחמדות, דיאטנית ופסיכיאטרית. עד לא מזמן הרגשתי עטופה, שרואים אותי ואוהבים אותי, וזה נתן לי יציבות.
לאחרונה נפרדתי ממדריכה חמודה, ובקרוב אפרד גם מהמטפלת שמשום מה עוזבת. עוד לא ממש התחברתי למדריכה החדשה, ואני במתח לגבי המטפלת הבאה, אותה אני לא מכירה.
לפתע חזרו רגעי מועקה ומצוקה… ונמאס מהעבודה… והתפקוד והטיפוח האישי ירדו… ונהיה קשה להחזיק שגרה.
והרגשתי שבעיקר, אני צריכה חיבוק וקרבה, ואותנטיות בלי להסתיר ולהציג, ותחושת ביחד.
ושמתי לב שברגעים שאני משוחחת עם חברה טובה או עם קו ייעוץ אנונימי, התחושה הכבדה מפנה את מקומה לביטחון ותחושה נינוחה.
וחשבתי על אשפוז במחלקה פסיכיאטרית, בתור מקום להתייצב בו מהחרדה, ולהיות עטופה כל הזמן בבנות שבמצבים דומים לשלי ובצוות קשוב ומקצועי.
המטפלת שאלה אותי האם אני בטוחה שאשפוז זה הצעד הנכון. והרגשתי שאני מתפדחת לומר לה "אני מרגישה חרדה. מרגישה בודדה. צריכה תשומת לב כל הזמן". ויש לי ביקורת על עצמי – למה לא מספיק לי כל מה שהיה נפלא במשך תקופה ארוכה. למה אני מחפשת צומי כל כך. מה פתאום כל הדרמות שאני מייצרת? הביקורת מכווצת אותי מבפנים.
בסוף הלכתי להתאשפז, ואיך שהגעתי – הרגשתי מאושרת. כל התסמינים נעלמו. התחושות הקשות התפוגגו. וזה מעצם השהות שם. ואז דיברתי עם המטפלת בזום, וזה היה כזה מוזר לומר לה שאני מרגישה כל כך טוב…
השאלה שלי היא שתעזרו לי להבין את עצמי, ולקבל תיקוף ואישור לצרכים שאני חשה… ולהפחית את רגשות האשם… תודה!