בס"ד

שלום לכותבת היקרה מאוד,

ראשית, אני מתנצלת על העיכוב בתשובה, היה חשוב לי להתייחס במלוא תשומת הלב לשאלתך.

כואב ועצוב לי לשמוע על רגשותייך הקשים, טוב מאוד ששיתפת ולא נשארת לבד להתמודד איתם.

אני שולחת מרחוק חיבוק והערכה רבה לאומץ ולכנות שלך, ובע"ה אני מקווה לסייע בתשובתי.

את מתמודדת עם מציאות מורכבת, וכהתחלה- מה שעוזר הרבה פעמים הוא לתת שם לדברים. ולכן אני רוצה להתייחס להתמודדות שלך משלוש נקודות מבט שונות: כאב רגשי. התבגרות. אמונה.

חווית הכאב הרגשי

היאוש והמצוקה שכרגע את נמצאת בהם, קשים לך מנשוא. ואפשר להבין אותך לגמרי. את מתארת מציאות חיים מורכבת, בה את חיה את חייך בצורה של כפילות ופיצול-

את רוצה לחיות את חייך, אך את לא רוצה לאכזב את הורייך. את רוצה להתנסות ולחיות באופן עצמאי (וזו זכותך הלגיטימית, את כבר לא ילדה!), ומצד שני את בסמינר ובבית (טובים) שלא כלכך תואמים את הערכים החדשים והמנוגדים להם, שאימצת לעצמך. יש פער בין מה שאת רוצה ובין מה שמצפים ממך בסביבתך ולכן את נאלצת להסתיר את מימוש הרצונות הללו. האופן שאת בוחרת לחיות את חייך כפי שאת בוחרת ומאמינה, מרגיש לך בעצם דבר לא לגיטימי ואפילו "אסור". את חיה בקונפליקט ששני חלקיו לא הולכים ביחד, וזו תחושה קשה ובלתי אפשרית לאורך זמן.

זה דורש ממך לא להביא לידי ביטוי את עצמך באופן גלוי וחופשי. בנוסף לזה, שמירת סודות והחבאת ה"אני האמיתי" שלך גובים ממך מחירים והשקעת אנרגיות וכוחות נפש שמרוקנים אותך. כל מציאות שיש לאדם סוד מתמשך בחייו, והוא מרגיש מאויים באם הסוד יתגלה- מציאות כזו שואבת המון כוחות נפש, ובעצם הופכת את ההתמודדות לקשה יותר. ייסורי המצפון שלך וחוסר השלמות הפנימית עקב הקונפליקט הזה רק מוסיפים על הכאב הרגשי שהופך לקשה מנשוא, עד כדי תחושת "אין מוצא" .

כשאדם נמצא בתחושת "אין מוצא" ללא דרך לפתור את הקושי, לפעמים הוא עלול ליפול למחשבות ש "אם אין פתרון איך לצאת מהמצב- אולי הפתרון הוא להיעלם מהמצב, העיקר לא להרגיש את הכאב הרגשי הזה". אך אם נסתכל לעומק, ולאמיתו של דבר, על היאוש שתארת במילים "בא לי למות" – נראה שהן מבטאות אמנם כאב עצום אבל גם מבטאות את הרצון לחיות , אבל לחיות באמת- פרושו להיות את עצמך, בלי להתבייש בלי להסתיר ובלי להרגיש שאת חוטאת כל הזמן.כי לחיות בצורה שאת מסתירה את עצמך כל הזמן- זה לא חיים אלא להפך, זה להיות כמו אדם מת-מהלך. כי אם אדם חי חיים של אחרים ולא את חיי עצמו וערכיו שלו הוא עצמו, אז איפה הוא בעצם?!

וואו. בואי נעצור לרגע וניקח נשימה עמוקה.

מכיוון שהכאב שלך כרגע קשה לך מנשוא, חשוב מאוד שתקבלי תמיכה בתקופה הזו. מקום לפתוח ולשתף בכל רגשותייך וצרכייך (הלגיטימיים) , טיפול רגשי אצל אשת מקצוע יכול לעזור לך למצוא דרכים להביא את עצמך לידי ביטוי ולחיות את חייך באופן אפשרי ושלם יותר. חופשי וגלוי. תמיכה כזו שתוכל להקל מעלייך את המשא, ותוכלי בע"ה לחזק את עצמך ואת נפשך ולפתוח הזדמנות לשינוי טוב בחייך. אולי גם ייתן לך מקום להביא את עצמך מול הורייך ועוד כיוונים שאולי לא חשבת עליהם כאופציה בכלל.

אין מצב שאין לו פתרון. לא תמיד אדם יודע את כל הדרכים וכיצד לצאת ממצבו, ולכן טוב שפנית לעזרה. אבל יש אנשים שהוכשרו לכך ואפילו אנשים שעברו בדרך דומה ויוכלו לסייע. את לא הראשונה ולא האחרונה שמרגישה ומתמודדת. את כרגע לא רואה את ה"אור בקצה המנהרה" ולכן היאוש הגדול, אבל עצם זה שפנית לעזרה מעיד על כך שלא התייאשת! וזה מעיד על כוחות אדירים שיש בך. גם הכאב והכנות שאת מביאה איתך, מעיגים על כוחות נפש גדולים, אומץ, חיבור לעצמ ורצון לחיות את החיים.חשוב שתדעי להעריך זאת. הפניה שלך לעזרה היא עצמה האור בקצה המנהרה!

מניחה פה כמה כיוונים למציאת מטפלת רגשית: 1. קופת החולים-לבקש מהמזכירה. 2. מכון למרחב. 3. בית חם. 4. לבקש המלצה מארגון אקשיבה. ואם את מכירה במות מבוגרת יותר כמו מורה/יועצת/רבנית שמכירה אותך טוב- תוכלי לשאול אותה אם מכירה מטפלת טובה עבורך. עדיף שהיא תהיה מטפלת אישה, ועדיף דתיה/חרדית כדי שתוכל להבין יותר טוב את עולמך.

ואני מקווה שבע"ה תמצאי מישהי שתוכל להבין אותך ולעזור לך בהתמודדות.

חשוב גם שתדעי, שחלק משמעותי מאוד מההתמודדות שלך הוא נורמלי וטבעי כחלק מתהליך של התבגרות. את מתמודדת כשם שעוד מתבגרים ומתבגרות מתמודדים (ברמה כזו או אחרת) עם תהליך טבעי שמיתרחש בגוף ובנפש בסיום שנות הילדות . וארחיב קצת בנקודה הזו.

התבגרות-הרצון לגדול

אני שומעת בשאלתך את הצרכים הבריאים והטבעיים שלך כחלק מתהליך ההתבגרות. צורך בעצמאות, בחופש בחירה וברצון לחיות את חייך באותנטיות ובשלמות פנימית. מעבר לשינויים הגופניים, כל מתבגר/ת חווים בגיל ההתבגרות גם שינויים, רגשיים, הורמונליים ושינויים בחשיבה. אני מניחה שהתהליך שאת עוברת נובע גם מצורך בריא שלך בגיבוש עצמי, וזה חשוב.

בגיל ההתבגרות, בנוסף לשינויים הורמונליים (שמשפיעים על מצבי רוח ועל דחפים ויצרים שמתעוררים), מתעוררת במתבגר/ת סקרנות בריאה. כנראה שהכל ביחד הוביל אותך לחקור ולחפש לך דרך משלך, מהנה, אולי מרגשת, מעניינת, ובעיקר- דרך שאת בוחרת בה. לכן זה חשוב שאת נותנת מקום לסקרנות שלך ולרצונות שלך, ואת לא מדחיקה אותם. רק חשוב שתשימי לב שזה יהיה מקום בריא.

אני רוצה שנעשה רגע הפרדה בין ה"עצמי" שלך לבין ה"רצונות וההתנסויות" שאת בוחרת לך. באופן טבעי, היית רוצה שיקבלו אותך יחד עם ההתנהגויות שבחרת לעצמך. ההתנהגויות הללו הן רק חלק מהדרך שלך לבדוק גבולות ולהכיר ולמצוא את ה"עצמי" שלך, והערכים שנכונים לך. הן עדיין לא מעידים על הזהות של מי שאת. אלא הם דרך, וניתנים לשינוי במידה ותחליטי שהם לא מיטיבים איתך.

חשובה היא נקודת הבחירה. כשאין לבחורה את הלגיטימציה לבחור, אלא מכתיבים לה את הדרך ללא אופציות נוספות, וללא אפשרויות שהיא יכולה לבחור בניהן ולראות היכן היא מוצאת את עצמה, עלול התהליך הבריא להפוך למרד קיצוני שפשוט בועט בהכול בלי הבחנה מה נכון או מה טוב באמת לעצמה. בסוגריים- אני מזמינה אותך לבחור לך מה את אוהבת בנוף ילדותך ורוצה לאמץ לחייך , ומה את רוצה להכיר וללמוד מחדש.

ממליצה ב"סוגריים", שתשימי לב מה מההרגלים והערכים שבחרת לך באמת תורמים לך , ומה מהם משאירים אותך עם תחושת ריקנות. זה יהיה בשבילך סוג של מצפן לדעת האם את "בוחרת" באותו הדבר, או שאת "מנוהלת" על ידי דחפים ותאוות שמתעוררות בגיל הזה. תוכלי לנווט את עצמך ולבחור באמת.

אמונה

חלק מהרצון לבחור, מתבטא גם בשאלות שלך על אמונה.

הרצון שלך להאמין , בבורא עולם- מעבר לחלק הדתי שבדבר, מבטא גם צורך נפשי עמוק של לתת משמעות. לחיים, למעשים וגם לסבל. את נשמעת בחורה אמיתית- כי הרי אם את לא מאמינה בבורא עולם כיצד תוכלי לקבל עלייך אורח חיים דתי/חרדי שכרוך בוויתורים למען משמעות וקשר עם בורא עולם.

מהזעקה על הנושא של אמונה ושאלות שלך על מציאות הקב"ה, אני יכולה להבין שאולי לא הכירו לך אותו אף פעם. ייתכן שאני טועה. אך במידה ונכון הדבר, ייתכן שפשוט קיבלת בסביבתך "סל של הוראות שבורא עולם מאי שם שיגר לכדור הארץ" , הנחיות שעלייך להכתיב את חייך לפיהם.

אבל רגע, משהו בתוכך לא נותן לך. את רוצה להבין. את רוצה להרגיש. את רוצה לחיות- במלוא מובן המילה. את רוצה להיות מחוברת לעצמך בתוך החיים הללו ואת מרגישה ש"סל ההוראות" הזה לא קשור אלייך בשום צורה.

ומתוך הזעקה זו, אני יכולה להבין את חוסר הרצון שלך לנהל אורח חיים דתי בלי להבין את משמעותו ובלי לחוש מחוברת לבורא עולם.

כי… איך אפשר להיות מחוברים לבורא עולם אם בכלל לא מכירים אותו?!

לכן השלב הראשון הוא בכלל להכיר אותו.

אני מבינה שאת עוד לא מכירה אותו. ויש הרבה דרכים להכירו. מדעית, רגשית, שכלית ומלא מלא אפשרויות.

בנתיים, עד שתכירי, חשוב לי שתזכרי תמיד- שבורא עולם אוהב אותך, אוהב ונמצא עם כל יהודי, לא משנה מה אנחנו עושים ואיפה אנחנו.

הוא זה שברא אותנו עם חשיבה עצמאית, רצונות והתמודדויות- והוא איתנו מחכה שנכיר אותו.

מלאכים יש בשמים ולהם אין בחירה הם פשוט מצייתים.

ואחת כמוך עם חכמה, אמת ואומץ- יכולה להכיר אותו באמת ובענק.

לא תמיד מבינים את החיים, לעיתים הוא מסובב לנו דברים שיגרמו לנו לפנות אליו ולהכיר אותו. ולפעמים יותר קשה דווקא למי שנולד לתוך מערכת המצוות.

לא אוכל להרחיב במסגרת התשובה הזו,

ושלחתי לך במייל כמה אופציות.

אני בעצמי עוסקת בנושא, ואשמח להשיב בשאלה נפרדת. כמו כן, אוכל להמליץ בפרטי לפי איזור מגורייך על דמות רבנית שעוסקת בתחום שתוכלי להביא לפתחה את כל שעל ליבך בנושא הזה.

לסיום,

אני שולחת חיבוק

ומאמינה שבע"ה בכוח נקודת האמת שיש בך,

את עוד תגיעי רחוק!

לכל שאלה אשמח לסייע

טליה נ.

[email protected]