דלג לתוכן
אני נמצא בישיבה מאוד מקובלת
ואני מרגיש שאני לא ממש רוצה להיות שם
רק שאני מפחד 1 מה תגובה של ההורים שלי
2 מהיחס של המשפחה והחברים
3 מהשידוכים והנלוה אליו
ואני אפרט יותר אני לא נהנה וכשאני חושב על האופציה ללכת לישיבה אני ישר חושב על היום הארוך
וזה משגע אותי כי מצד אחד אם היה יותר קצר נו מילא אבל אני יושב שם מבוקר עד חושך ומשקיע
ואני לא מרגיש מחובר לישיבה
משא"כ חברים שלי הם ממש מחוברים לישיבה
לא יודע מה לעשות
שלום לך בחור יקר.
יישר כח על שאלתך הכנה, ועל נכונותך להעלות את הדברים על הכתב ולחפש מענה. זה לא מובן מאליו. יש בחורים רבים ש"מתבשלים" בתוך עצמם ואינם מוצאים את הבגרות הנפשית להגדיר מה מפריע להם ולפנות להתייעצות.
במה שכתבת חסרים לי פרטים רבים (ולא הצלחתי ליצור איתך קשר כדי לברר פרטים נוספים), כגון אם מדובר בישיבה גדולה או בישיבה קטנה, ואצא מנקודת הנחה שמדובר בישיבה גדולה ובשיעור א' (כפי הגיל 16 שציינת. קצת משמע שמדובר על יש"ג, ממה שהזכרת את ענין השידוכים. מה גם שאם מדובר בישי"ק הרי שאתה בודאי בשיעור ג' ונשארה לך פחות משנה שלימה), באיזו דרך בחרת בישיבה זו, וכו', ובכל זאת אשתדל להתייחס לדברים בתקוה שיהיו לתועלת.
אכן ישנה תופעה רווחת, שבחור נמצא בישיבה נחשבת ומובילה, ורבים מקנאים בו על כך, ומשפחתו "משתבחת" בו, אולם הוא עצמו אינו מתחבר למקום זה, מכל מיני סיבות.
נשמע מדבריך שאתה מזהה את הקושי שלך כמי שנובע מסגנון הישיבה, ונראה לך שבישיבה אחרת אתה תמצא את עצמך יותר.
אלא מאי, שיש לך כמה חששות כפי שפירטת.
כמי ששומע את הדברים בלי להכיר אותך ואת העניין מקרוב, יש שתי אפשרויות: א) יתכן והקושי שלך הוא קושי אופייני של התחלה, ובאופן טבעי כשאדם נתקל בקושי במקום הלימודים או העבודה, הוא נוטה לחשוב שבמקום אחר היה הדבר אחרת. כך טבעו של אדם. ועצם המחשבה הזאת ש"משגעת" אותו לא מאפשרת לו להתמודד כראוי עם המצב. אך באמת הנסיון מוכיח לרוב, כי כלל לא בטוח שבמקום אחר יהיה אחרת. יש לך באמת קושי, והדרך להתמודד היא לחפש עצות להתחבר יותר לישיבה, אם זה ללימוד (חברותא מתאימה, סגנון לימוד שמדבר אליך), וכן לחברה. גם ההחלטה שאתה נשאר בישיבה עד סוף השנה לפחות, עשויה לסייע לקבל יישוב הדעת ולראות את המעלות שלה.
ממש בימים האחרונים למדנו בדף היומי (תענית כג, ב) גמרא מופלאה שיש בה ענין לנושא שלנו, וכך מסופר שם: ר' מני בא לפני ר' יצחק בן אלישיב והתאונן על כך שהעשירים של בית חמיו מצערים אותו. הגיב ר' יצחק: ליענו (-שיהיו עניים), ואכן נהיו עניים. לאחר תקופה חזר ר' מני לר' יצחק וסיפר שהמצב רק החמיר, כי כעת אותם אנשים מטרידים אותו בבקשת נדבות, ואז הגיב ר' יצחק: ליעתרו (-שיהיו עשירים), ואכן התעשרו בחזרה. ובפעם אחרת בא ר' מני לרבו, והתאונן על כך שאשתו אינה יפה, ובירך אותה ר' יצחק שתתייפה ואכן כך קרה. ושוב חזר לאחר תקופה וסיפר שכעת יותר קשה לו, כי אשתו מתגאה עליו, ואמר ר' יצחק שתחזור לכיעורה, וכך קרה.
ומה הגמרא מתכונת לספר לנו? שלפעמים אדם חושב שאם רק המצב היה שונה בנקודה מסוימת, אז כל הבעיות היו נפתרות, אבל לפעמים מתברר שתחת הבעיה הזו הגיעה בעיה יותר חריפה, וכבר היה עדיף לחזור אחורה למצב הקודם…
ב) מאידך, אם אכן מדובר במקום שלא היית בוחר ללכת אליו מעיקרא, ורק משום לחץ מההורים או מהחברה, בחרת בה, אזי באמת יש לבחון את החלופה של מעבר לישיבה אחרת. אני מאמין שתוכל לשוחח על כך בפתיחות עם הוריך, ולפתוח את הדברים. לא תמיד ההורים "זורמים" עם הצעירים, אבל לפעמים זה לטובה. סוף סוף יש להם נסיון חיים. אני נזכר בפעם אחת שהגעתי (בתור אברך צעיר) אל אמא שלי עם תכנית כלכלית מבטיחה (השקעה מסוימת), והיא פוצצה את הענין על אתר, כמה הייתי מתוסכל, וגם כעוס. אבל לאחר זמן הבנתי שהיא הצילה אותי ממשהו לא טוב.
היחס של המשפחה והחברים שציינת, אם אכן מתברר שהמקום האחר הוא המיועד עבורך, בתחילה אולי יזקפו אוזן, אבל כעבור זמן הדבר יירד מסדר היום. לפעמים אנחנו חושבים שכל הסובבים אותנו עסוקים בלחשוב ולדבר עלינו, עד שאנחנו נוכחים לדעת, כי אין אנו מעניינים כל כך את האחרים…
הדבר קיים. אני זוכר שאני למדתי בישיבה מסוימת, ובחור מפוניבז' עבר אלינו לאחר שלא הסתדר שם. והיה נראה שהוא ירד ברמה, אבל רק ברכה יצאה לו מכך, והוא עלה והתעלה באופן בריא וטוב.
גם הנושא של השידוכים לא צריך להטריד אותך, בסוף הקב"ה מזמן לאדם את בת זוגו, ואין הגיון להעניש את עצמך בחיים מסוימים שאינם מתאימים לך, רק כדי להשאר בסטטוס של הישיבה המובחרת, כדי לקוות לקבל שידוך נוצץ. לזה קוראים "האלקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חישבונות רבים", כלומר זה לא מחשבה ישרה, לפחות כך נראה מבחוץ.
לסיכום, יש כאן באמת שני צדדים, כמו שהצעתי. וכדאי לדבר עם ההורים, ולבקש מהם לפנות איתך לאיש חינוך שיש לו נסיון. אם אתה לא מסוגל לדבר איתם על זה, לפחות תחליט שעד סוף החורף אתה משתדל ליהנות ממה שיש בישיבה, ולהשלים עם המצב. בחורים רבים מאד במצב דומה לשלך, לאחר שהשלימו עם המציאות, והרפו מן המחשבות של מעבר לישיבה אחרת, אט אט מצאו טעם במקום שהם נמצאים. כך המציאות בשטח. וגם צריך לזכור שהמציאות אף פעם לא שחור-לבן, כלומר או שאני מאושר עד הגג, או שאני מתוסכל עד המרתף… תמיד יש דברים שאני נהנה מהם ומתחבר אליהם, ויש דברים שפחות…
[רק הארה קטנה על מה שכתבת בסוף מכתבך, כי החברים שלך ממש מחוברים לישיבה. אני מבקש לומר לך שאל תהיה בטוח בכך… לא תמיד רואים בחוץ את מה שחשים בפנים. אני מכיר אדם שבכל פעם פיו מלא תשבחות ושירות על מצבו הנפלא, ובמקרה נודע לי שיש לו צרות צרורות. כך שלכל אחד יש התמודדויות, וחבל שתחשוב שרק אתה חש קושי. זה נורמלי ומאד שכיח. והחיים כמו ים, פעם הגל מרים אותך למעלה, ופעם אתה יורד. כך הוא טבע החיים עלי חלד.]
אני מאחל לך המשך עלייה, ושה' יתקנך בעצה טובה, כיאה וכיאות לך, בחור יקר ונפלא.
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
