שלום לך איש יקר
השאלה שלך כנה וכואבת מאוד, נראה שאתה שואל מכל הלב ואתה זכאי לתשובה אמיתית שאולי גם לא תהיה נעימה כל כך אבל לפחות אמיתית.
אז באמת, אפשר לחלק את שאלתך לכמה חלקים, אחד זה הנושא ברמה העקרונית, בו נצטרך להעמיד את המכלול של הדרך של הציבור החרדי מול המכלול הציוני דתי ולשאול מהו הנכון (במידה ויש בכלל כזה במציאות המורכבת שלנו).
והשני זו השאלה המעשית, הפרקטית, גם זו החברתית. והיא בעצם עיקר שאלתך. אתה רואה שלהרבה בחורי ישיבה צבא יכול להיות טוב, אתה מקונן על מצב האברכים, על זה שהם שחוקים בחוסר מעש וחוסר עתיד בעיניך.
זאת מעבר לשאלות הגדולות של דת ומדינה וכדו', יש פרקטיקה ויש צרכים, יש מציאות ומתעלמים ממנה ומזניחים אותה. וחלק נוסף שבו אתה אומר שהתגובה של הרבנים שנרד מהארץ וכדו' מתסכלת אותך ומרחיקה אותך מהזדהותך כחרדי.
אפשר מאוד מאוד להבין אותך. ולפחות בחלק מהדברים שהעלית אין לי אלא להסכים איתך.
אבל חשוב לזכור את הנקודה הראשונה. בסופו של דבר יש היגיון מסויים, ואפילו היגיון רב בגישה החרדית למול המדינה. עם מי הצדק אני לא אומר. אבל אם הציבור חווה את המדינה כאיום קיומי על יהדותו, וגם בזה יש היגיון, יש הצדקה להתנהלות מנותקת מהמדינה ששומרת רק על האינטרסים של הקבוצה. כל הדברים שאתה רואה, כל התופעות שבעיניך מביישות, או מעוררות בעיניך ספק וביקורת, ובמידה רבה של צדק, הם בעצם תוצאה של הדבר הזה.
אבל אני רוצה להסב את עיניך לעוד צד של הדברים. הציבור החרדי גידל דורות של יהודים נאמנים לתורה. ואפילו לא רק מבחינה יהודית, גם מבחינה אנושית אנשים עם מוסר אישי גבוה מאוד, עם משפחתיות חמה, עם נאמנות, עם מינימום של השפעה זרה ובכך איפשר במידה רבה את העברת המסורת היהודית מבית אבא. באמת גם אותו אברך שאין לו סיפוק, אבל מעט הלימוד שהוא לומד כן מחיה אותו, ובוודאי מעצב אותו להיות אדם עדין וטוב. לפעמים קשה לראות את זה כשאנחנו רואים את הפגמים ואת הליקויים, אתה רואה את האברך הבלתי מסופק, זה נכון זה קשה וזה אפילו טרגי, אבל תחשוב גם על כך שיש לו משפחה, הוא חי בסבירות גבוהה ביחסים תקינים וטובים עם אשתו, מגדל ילדים ומעביר להם ערכים ומורשת. זה דבר כלל לא מובן מאליו בעולם בחוץ.
נכון שבציבור הדתי לאומי אתה רואה מופת של תורה ועבודה וצבא, אבל זה משהו שנבנה אצלם במשך הרבה זמן ומסירות נפש מיוחדת של הציבור הזה, שהקריב המון גם מבחינה דתית כי הם הרבה יותר חשופים, ובאמת מי שהצליח להיות גם וגם, זה דבר מדהים לראות אותו, אבל גם הוא בוודאי לא מובן מאליו, ויש שיאמרו שהוא לא שווה את המחיר שהם שילמו על כך. אבל גם אם נניח שכן זה שישנה חברת מופת שהצליחה אחרי הרבה ייסורי דרך להגיע למקום שאפשר לחיות בו בתוך החברה הישראלית באופן מלא ומצד שני לחיות חיי תורה ויהדות אמיתיים, זה לא אומר שזה נדרש מכולם והציבור בכללו מסוגל לזה. בנוסף מדובר גם בראיית עולם ובצורת חשיבה והשקפה שממנה הם הגיעו לזה, אז מה תלין על הציבור החרדי שלא גדל על ההשקפה הזו, אלא ניסה להמשיך כפשוטו את מה שהיה בבית אבותיו גם במצב המדינה של היום.
אז גם אם נכון שכיום יש יותר מקום לשילוב הזה, צריך להבין שלקחת חברה למקום חדש עם אתגרים חדשים זה דבר שמזעזע את אמות הסיפין. צריך לאמץ בתוך זה תובנות חדשות, רעיונות חדשים. ההליכה לצבא אינה רק עניין טכני, אלא היא כרוכה בהתקשרות נפשית מלאה עם מה שמתרחש כאן בארץ, ובעצם עם המדינה, זו שפה שהציבור החרדי לא מדבר ולכן זה הרבה יותר מסובך מאשר יציאה לעבודה. זה במידה רבה שינוי ערכים מסויים, אז נכון שהציבור החרדי הצעיר לא נמצא במקום של הרבנים, והוא כן מזדהה עם המדינה הרבה יותר, אבל בסופו של דבר זה צריך להיות איכשהו בתוך מסגרת ערכית ודתית, שזה לא יסתור את כל הערכים כמו שזה נתפס היום. אפשרי בהחלט שזהו הדבר הנכון שיקרה, אבל זה תהליך שכדי שהוא יקרה בצורה בריאה הוא צריך לקרות לא ברגע, אלא כמענה לקריאה מהשטח שתפתח כלים רוחניים גם לזה. והתהליך הזה כבר התחיל לקרות, אבל הוא פשוט לוקח זמן. הרבה זמן.
בנוגע לקריאה של אותם רבנים לרדת לחוצה לארץ, זו קריאה קשה מאוד, והסנגוריה היחידה שלי היא שהם מדברים מתוך לחץ, באיום. זה לא באמת תוכנית ריאלית חלילה, אבל זה עדיין כואב מאוד.
ובנוגע לחששך שאתה מזלזל ברבנים. אני חושב שאתה מבקר בצורה נכונה וכנה ואין כאן משום זלזול. אני בטוח גם שאם תרצה תוכל למצוא רבנים שאתה מעריך את דבריהם ומסוגל ללכת אחריהם. לא כולם מתבטאים כך, ולא כולם מסכימים עם התבטאויות כגון אלו, גם אם בשקט. (לצערי לא היתה מספיק מחאה רבנית סביב האמירה הזו, ובתקווה שתהיה).
אחתום בתקווה שתפסיק מארת הגלות של הפלגנות בעם ישראל, וכולם ידעו את ה' מקטן ועד גדול. סוף דבר העיקר שתמשיך בדרכך לחיות את חייך מתוך יראת שמים ורצון לעשות רצון הבורא, אני מחזק את ידיך.
בברכה
אריה מ.
דלג לתוכן
2 תגובות
תשובה נחמדה אך קצרה מדי.
אני קורא את השאלה וכואב על כך שאדם שמגדיר את עצמו חרדי, נוטה להכליל את חבריו האברכים כאנשים שאינם עושים. יש כאן שילוב של חוסר הערכה ללימוד תורה וקידוש העשייה הגשמיות. השקפה שחדהר למחנה החרדי מצד החילונים והדתיים לאומיים.
עם פתיחות גדולה מדי וקבלת הדעות המוצגות בתקשורת הישראלית שאינה חרדית.
ועיין שבת קיט לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקות של בית רבן.
ועיין נדרים לב שאברהם נענש מפני שעשה אנגריא התלמידים חכמים. ועוד שם בשבת מפני שהושוו בה קטן וגדול.
יש תשובות ענייניות לגבי הצורך של שילוב חרדים בצבא.
לגבי חוסר היעילות הצבאי שממילא גורם לדברים להיות לא משמעותיים.
שאלות לגבי הפקדת חיים של יהודי בידי מי שאינו שומר תורה ומצוות וללא יראת שמיים. דבר שגורם להחלטות להיות משוחדות וכמובן לא על פי דעת תורה. (לצערי הגדול נתקלנו לא אחת בהחלטות שזלזלו בחיי אדם. אפילו ההחלטה לסכן חיילים על מנת להימנע מפגיעה הערביים עזה שנקראים בלתי מעורבים. כך שיש חיילים שנפלו על מזבח ההגנה על הבלתי מעורבים).
יש כאן עניין מערכתי של נסיון לשנות דעות ועמדות. (אחד מקרוביי שהוא קצין בכיר שהוריד כיפה בצבא התבטא כי לא ניתן להתקדם בצבא עם כיפה על הראש וכדי להתקדם הוא נאלץ להוריד את הכיפה).
זו גם הסיבה שהצבא בסופו של דבר לא עומד בהבטחות שלו לציבור החרדי.
אין ספק שיש יחידי סגולה שנראה כאילו הצבא לא עשה להם כלום. ויש אפילו כאלה שהתחזקו בצבא מבחינה דתית. אך השאלה עם סולם הערכים שלהם נותר כשהיה. האם היחס לעבודה הרוחנית נותר כשהיה או שהמעשיות תופסת אצלם מקום גדול יותר תחת המסוה של ה"השתדלות".
יש להעריץ את הציבור הדתי לאומי על המסירות והערכיות. אם כי יש להיזהר לא להפוך את ארץ ישראל או הצבא או ההשתדלות לעבודה זרה.
התבטאויות שלומדים תורה אינם מגינים על עם ישראל הם כריתת הענף עליו אנו יושבים.
בנוסף לכל הנ"ל עלינו להבין כי גדולי התורה אינם בדרגתינו וממילא איננו יכולים לבקר אותם. ושם במסכת שבת ובנביאי אל תרעו – אלו תלמידי חכמים. ובזוהר החדש רות ביאר כי הכוונה אל תהיו רעים להם. – אל תהיו חברים שלהם. אל תחשבו שהם כמוכם.
קצת ענווה לא תזיק לחרדים הציבור.
אנחנו גדלים על אדני הביקורת כחלק מלימוד התורה. אך צריך להבין שבבסיס הוא הכנעה וענווה . הן לקב"ה והן שליחיו . ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה.
הביקורת הזו על תלמידי חכמים ולומדי תורה, היא השפעה חילונית. הרבנים לא נועדו רק לקישוט או לברכות. הם נועדו שנקבל עלינו את הנהגתם. ולכן ניתן לומר כי איני מבין את התבטאות זו או אחרת. אך להבין שחוסר ההבנה מצד קוצר השגתינו בלבד
העלינו על קצה המזלג מעט מזעיר. ואין הזמן מאפשר להרחיב כעת את היריעה.
איזה שואל יקר