שלום לך איש יקר,

אפתח בעובדה ששאלתך נגעה לליבי מאד. היא העסיקה ועדיין מעסיקה גם אותי, לכן הדברים שאכתוב הם ניסיון לארגן את המחשבות האישיות שלי בנושא כדי להציע מבט שאולי יוכל להיות פתח למחשבה חדשה בנושא.

ואפתח בתפילה שה' ישים בליבי ובאצבעותי את המילים הנכונות.

ראשית, חשוב לי להניח מראש את הקו שמנחה אותי בגישה שלי לנושא:

הקב"ה מנהל את העולם בדרכו, ולכל חלק במציאות – קטן כגדול יש תפקיד במהלך שהוא מוביל, בדרך לתיקון העולם.

המציאות היא השתקפות של האופן שבו הקב"ה ברא את העולם. יש אינסוף גוונים, פרטים וצורות שמהם העולם מורכב, ולכל אחד מהם מקום ותפקיד בעולמו של ה'.

זה כל כך חשוב, שספר יונה מסתיים באמירה של הקב"ה ליונה 'אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה'.

כלומר, לקב"ה אכפת כל-כך מהמציאות שברא, שגם בעלי החיים ראויים ליחס חומל.

למה היה לי כל כך חשוב להניח את זה כפתיח?

כי אנחנו הולכים לדבר על נושא שהעיסוק בו עלול בקלות להגיע לזלזול ולגלישה מביקורת עניינית וממוקדת למקום שבו ציבור שלם 'נצבע' או מוכתם בגוון מסוים.

וזה, לעניות דעתי, אחד מהדברים הכי שגויים שאנחנו יכולים לעשות אם אנחנו רוצים לעסוק בתיקון המציאות.

מקובל לומר בשם כ' ישראל סלנטר זצ"ל שהלימוד הכי חשוב עבורו בבואו לעבודת המידות היה, שכדי לשנות את העולם הוא צריך להתחיל מלשנות את עצמו.

אינני מתכוון חלילה לבקר אותך, כוונתי היא שעלי לזכור לבוא בענווה בבואי לדון בנושאים העוסקים בציבור, וודאי עוד יותר מכך, כשעוסקים ביהודים. בניו של ה' יתברך.

אנסה להציע כיוון חשיבה שמטרתו היא לא לענות על שאלתך, אלא מעין משקפיים שדרכם ניתן להתבונן על המציאות באופן שונה.

פתחת את הדברים בתיאור של תפיסת עולם שעליה חונכת. כואב לי מאד לומר, שגם אני ספגתי גישה דומה בצעירותי. לקחו לי הרבה שנים להבין שהיא שגויה באופן עמוק.

אחד מעקרונות היסוד של היהדות היא ההבנה ש'כנסת ישראל' כגוף, היא כלל היהודים בעמ"י, ומכאן עיקרון הערבות 'כל ישראל ערבים זה בזה'. יש לכל אחד מאיתנו חיבור נשמתי לשאר האחים והאחיות שלנו בעולם, בין אם נרצה בכך ובין אם חלילה לא נרצה.

וממילא, אין מקום לזלזול, לשנאה ולריחוק, וודאי שלא ריחוק שמקורו בשנאה. ועל אחת כמה וכמה כלפי יהודים שומרי תורה ומצוות.

טרם אמשיך, אציין שאם אנחנו באמת רוצים לתקן, עלינו גם להבין מה המקור לגישה הזו. מאיפה היא התפתחה ומה היא באה לשרת.

בכדי שלא להעמיס, אתמצת ואומר שלעניות דעתי, החשדנות הטבעית שליוותה את עמנו במשך אלפי שנות הגלות, היתה מוצדקת לחלוטין לאור העובדה שפעם אחר פעם קמו סוגים שונים של איומים על קיומנו הפיזי והרוחני, ולולא חכמי הדורות שעמדו בפרץ בכל פעם, אז אבדנו בעוניינו.

ואם אנחנו כאנשים פרטיים, מתקשים לשנות את דעתנו ולהיפטר מתפיסות שהתקבעו אצלינו, על אחת כמה וכמה קבוצה גדולה שמחזיקה בתפיסת עולם שעברה כמסורת מדור לדור…

ואם לנו כאינדיבידואלים נדרשים זמן, מרחב ומשאבים נפשיים, כדי לעשות שינוי כזה, לציבור ענק, על אחת כמה וכמה. וכרגע, המצב שבו הלך הרוח הציבורי נמצא, רחוק מלאפשר שינוי בתנאים האמורים…

הפחד הזה, שמניע את החשדנות והתחושה שצריך לשמור על המסורה בכל מחיר, מוביל לעיתים גם למסרים שגויים מאד.

זה לא מצדיק אותם, אבל מאפשר להבין מאיפה זה בא, ולהבין שמאחורי ההתנהגות שאני לא מקבל, לא עומדים אנשים רעים חלילה. אלא אנשים טובים שרוצים טוב, ומשתמשים בכלים שיש להם כרגע בארגז הכלים כדי להשיג את המטרה שלהם.

בעיני, זה אחד הצעדים הראשונים שעלינו לעשות אם אנחנו באמת רוצים להתקדם מהמקום שבו אנחנו עכשיו ליעד של 'ויחן שם ישראל נגד ההר'.

לחפש איך אני יכול להבין את המניעים של זולתי, ולזהות שהם מגיעים משורש חיובי, כדי שאוכל לכבד אותו. גם אם אני ממשיך לחלוק עליו בתוקף.

הגמרא ביבמות מתארת איך נראה מצב בריא שכזה: 'אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי'. הסוגיא שם עוסקת בדיני יבמות וחליצה, ומדגישה שאף על פי שיש למחלוקת צדדים של הלכה למעשה ולכאורה היה מצופה שיבוא אדם מתלמידי הלל למשל ויאמר 'יש כאן בעיה של חייבי כריתות, שמובילה לספק ממזרות. יש לי הצדקה ברורה למה אנחנו לא יכולים להתחתן עם בית שמאי', אעפ"כ לא נמנעו מנישואין בין הצדדים.

ובכל זאת, מה הם עשו עם הצד ההלכתי? עונה הגמרא – היו מודיעים.

כאשר עלתה הצעת שידוך שעבור תלמידי שמאי היתה מותרת הלכתית, אבל בית הלל אסרו וכן להיפך, היו דואגים להודיע 'השידוך הזה, לא מתאים לדעה ההלכתית שלכם'.

כמה יפה, כמה ראוי.

פלוני, הנוהג כפי שפסק רבו, הוא יהודי טוב בדיוק כמוני. וכשיש התנגשות נקודתית בין דרך הפסיקה שבה הוא הולך לדרך שבה אני הולך, זה לא פוגע ביחס שלנו האחד אל השני. זה רק אומר שבנקודה הזו, יש בינינו פער.

אני לא בא להביע כאן עמדה הלכתית, אין זה מקומי ואין זו סמכותי. אני בא ללמוד מכאן עיקרון חינוכי. איך ראוי לנהל מערכת יחסים המיוסדת על השקפה יהודית, כשיש חילוקי דעות הלכתיים או השקפתיים, מבלי ליפול לפירוד ושנאת חינם.

דבר נוסף, כדאי וראוי לכולנו לנסות לאתגר את עצמנו ובמקום להמשיך להסתכל על הדברים באותו אופן שלמדנו בגן ובתלמוד תורה, לשאול את עצמנו תמיד 'מה אני כאדם בוגר חושב על זה?'

הרי כל אחד מאיתנו הגיע מתישהו לשלב שבו אפילו בלימוד חומש או גמרא נפלה עלינו ההבנה שמה שלימדה הגננת או המחנך בת"ת היה נחמד לשעתו, אבל אם אני רוצה לזכות להבין את התורה בצורה בוגרת, צריך לוותר רגע על הציורים הישנים שהתקבעו אצלי ולנסות ללמוד מחדש את הדברים.

יתרה מזאת, לפעמים אנחנו שוכחים את אחת האמיתות הכי פשוטות של החיים – בכדי ללמוד, אני צריך לבוא מעמדה שאני לא יודע. שהרי אם אני בטוח שאני יודע, אין לי מה ללמוד.

חשוב לי להדגיש,

למרות שניתן להסתכל על הדברים ולומר 'אם אני אגיע עם עמדה כזו, אני לעולם לא אגבש דעה בשום נושא' , לא לכך אני מתכוון. חלילה.

כוונתי בדברים היא לומר, שבבסיס היכולת ללמוד, להתפתח ולצמוח חייבת להיות הנחה שיש לאן לגדול. יש לאן להתרחב. יש תמיד עומק נוסף וחידושים שאפשר וצריך לגלות.

אם רק נהיה מוכנים להכיר בכך שיכול להיות הסבר נוסף, יכול להיות משהו שאני לא יודע שישנה לחלוטין את ההסתכלות שלי.

עכשיו אשאל שוב: 'ומה אתה חושב על זה?'

מתוך דבריך עולה תחושה של בלבול, חינכו אותך לבקר ולהסתכל בעין שלילית וביקורתית על ציבור שלם, מתוך תפיסה שרואה בציבור הזה איום רוחני.

– האם העמדה הזו שגויה לגמרי?

– האם יכול להיות שהיא שגויה באופן חלקי?

– ואם היא שגויה באופן חלקי (חלק קטן או גדול, זה לא משנה) מה זה אומר על החלק הנכון?

– ואם נניח לרגע שהביקורת החרדית דווקא מוצדקת, האם דרך הפעולה הנגזרת מזה מחייבת ביקורת, גישה שלילית ונתק?

– האם יש דרך אחרת להתייחס לסוגיה הזו?

אלו שאלות שעליך לענות עליהן לעצמך. עד כמה שדעתי בנושא חשובה עבורי, לחיי הפרטיים, בכדי שתוכל לגבש את העמדה הפרטית והייחודית שלך כדאי שלא אקצר עבורך את הדרך. זה אמנם קל הרבה יותר לקבל דעה רהוטה ומנוסחת ולהחליט אם לקבל או לדחות אותה, אבל את זה כבר ניסית וזה היה פחות מוצלח…

וזווית נוספת שכדאי לבחון :

בתוך הדברים שכתבת, הצגת הנגדה מאד חדה. מצד אחד – רבנים מהציונות הדתית שיצא לך להכיר ולהוקיר, ומהצד השני – עסקנים חרדים שמזלזלים בתורה (כלשונך).

וגם כאן אשאל אותך:

– האם יצא לך לפגוש גם רבנים חרדים יראי שמים, או שרק בציונות הדתית פגשת כאלו?

– האם יכול להיות שגם בציונות הדתית יש עסקנים שמזכירים בהתנהלותם את אלו שציינת, או שזו בעיה שקיימת רק אצל חרדים?

– האם בעית העסקנים מכריחה 'משבר אמון בהיררכיה החרדית' (כלשונך), או שלמרות הבעיות הללו, אפשר לנסות ולהפריד, ולדון כל מקרה לגופו?

ובכלל, האם לא הגיע הזמן להתחיל להתקלף קצת מהעיסוק במה ששונה ומה שמפריד, ולחפש קצת יותר לראות את הטוב ואת התרומה של כל אחד מהמגזרים לכלל ישראל?

במשך יותר מאלפיים שנה היינו מפוזרים מסביב לגלובוס. יהודים חיו בארצות שונות, סבלו תחת עמים שונים, נאלצו להתמודד עם קשיים שונים, וגם פיתחו דרכי פסיקה שונות ומנהגים שונים.

ואחרי תקופה ארוכה שכזו, באורח פלאי ממש הקב"ה החליט להחזיר אותנו לכאן, באירוע שאין לו הקבלה בהיסטוריה האנושית.

האם לא ראוי ונכון יותר עבורנו להפסיק להתפרד ולהתחלק עוד ועוד למגזרים ותתי מגזרים, ולהתחיל לחשוב כיצד למרות הפערים וחילוקי הדעות ניתן לנסות ולחשוב איך משיגים אחדות?

איך נוכל להגיע לנבואתו של יחזקאל 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ' אם נמשיך לעסוק במפריד במקום במאחד?

איך נוכל להגיע ל'וְיֵעָשּׂו כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם' אם אנחנו מתעסקים כל כך הרבה במגזריות?

ושוב אדגיש: אני לא מבקר אותך חלילה.

השאלה שלך מרגישה לי ככאב אמיתי, והיא שאלה רצינית שמחייבת התייחסות רצינית.

בדברי ניסיתי לאתגר קצת את הלך המחשבה המקובל כדי לנסות ליצור מרחב שבו תוכל אולי להסתכל על הדברים באופן שונה, מה שיכול אולי להוביל למסקנות חדשות. ואולי לא. וזה גם בסדר.

בעניין החלוקה המגזרית, אוסיף עוד נקודת מבט חשובה, לטעמי:

מורי ורבי ניתח את התהליך שהוביל להיווצרות של החרדיות התנועה, לצד הציונות הדתית. וניסח את שורש השוני באופן הבא:

תנועת ההשכלה הביאה איתה תופעה כואבת מאוד לעם ישראל, בתוך פחות ממאתיים שנה, באירופה, כמות היהודים שעזבו את דרך התורה ושמירת המצוות היתה למעלה מ70% (אין מספרים מדויקים, אבל זוהי הערכה זהירה וריאלית). בעית החילון הובילה לשתי אסטרטגיות התמודדות. החרדיות והציונות הדתית . לשתיהן היתה מטרה מוגדרת – לנסות להציל כמה שיותר יהודים, שישארו שומרי מצוות.

לשתי האסטרטגיות יתרונות וחסרונות.

הבעיה היא כשהאסטרטגיה, הפכה בטעות לאידיאולוגיה.

——–

המשנה במסכת אבות מביאה את דברי רבי יהושע בן פרחיה 'והוי דן את כל האדם לכך זכות'.

ובגמרא במסכת שבועות דרשו חז"ל מהפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך' שחיוב זה כולל את החיוב 'והוי דן את חברך לכף זכות'. במסכת שבת מוסיפה הגמרא ואומרת 'הדן את חברו לכף זכות, דנים אותו לכף זכות'.

רבי נחמן מברסלב בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן פיתח את העבודה על הנקודה הזו עד כדי כך שהוא אומר ' דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה'.

כדאי ללמוד את התורה הזו בעיון, כי יש שם יסודות נפלאים גם לעבודת ה' הפרטית של האדם, וגם הבנה מעמיקה כיצד האופן שבו אנחנו שופטים את הזולת יכול לפעול שינוי של ממש במציאות.

ואולי, ברוח ימי הרחמים שאנו מצויים בהם, זה הדבר שיכול לפתוח לנו שערים חדשים לתיקון העולם שלנו. אם ננסה להתמקד בטוב שבזולתנו, בלמצוא בו את הנקודות הטובות ולדון אותו לכף זכות, אם ננסה להניח לרגע בצד את כל אותן התפיסות מהילדות שכבר לא משרתות אותנו ונחפש דרך חדשה, בוגרת ואחראית יותר שמבקשת למצוא את הטוב שבכל יהודי ובכל מגזר, גם אם לא מסכימים איתו, נזכה להביא את השינוי הזה גם למציאות.

ואז משמיים ידונו גם אותנו לכף זכות, ונכתב ונחתם לשנה טובה ומתוקה.

מקווה שהדברים שכתבתי יתקבלו על ליבך ויסייעו לך ליישב את הקונפליקט, שמתוך דבריך ניכר כי הוא מעיק עליך.

אם בכל זאת תרצה להרחיב, לדון או להעיר אשמח להמשיך במייל.

שנה טובה ומתוקה

כתיבה וחתימה טובה

אהרן ז.