אני ממש מזדהה עם האתגר כתלמידה שחווה פער וכיום כאמא לילדים. ואולי המסקנות שלי על החיים יוכלו לחזק את מה שאסתי כתבה בתגובה.
אני למדתי בבית ספר שמבחינת סיווג מגזרי נחשב לחזק יותר בציבור מהבית שלנו ותמיד הרגשתי שהבית שלי הוא סוג ב'. התביישתי בהנהגות של הבית שלי (בעיקר במנהגים שלא נהגנו) והשיח הכללי גם בבית היה שאנחנו מסכנים, בשפה פשוטה. ביחד עם השדר שהמגזר של הבית שלי "פחות צדיקים", פיתחתי נחיתות גדולה כלפי המשפחה שלי. כשגדלתי, לא רציתי שהילדות שלי ירגישו כך, כי היה נראה לי שמי שמרגיש "סוג ב'" מרשה לעצמו להתנהג כמו סוג ב' ואז הילדות דורשות מעצמן פחות מבחינה רוחנית. גם שמעתי הרבה הרצאות על חינוך ועל החשיבות של הבית דווקא בחינוך, ולא בית הספר. בנוסף, גם קיבלתי המון ערכים מהמורות שלי בבית הספר שרציתי להנחיל לבנות שלי. ואז החלטתי לשלוח אותן לבית הספר ששייך למגזר כללי יותר שמקבל יותר את סגנון הבית שממנו באתי. אבל מה שקרה שבעלי שינה לאט לאט (או מהר מהר) את הסגנון שלו בדברים חיצוניים ששוב, גם במגזר הפתוח יותר לכאורה עלולים לסווג אותנו כסוג ב'. ואכן, מידי פעם נוכחתי לדעת שמשפחות שפגשו בבעלי נדהמו מהפער ולא הבינו איך אנחנו קשורים לבית ספר של הבנות שלי שנחשב לשמור בנושאים האלה (צבע חולצה, פלאפון וכדו'). בהתחלה נלחמתי. ואחרי התבוננות ממושכת, קריאת ספרי השקפה על הבית היהודי וטיפול רגשי הבנתי שלשנות אותו זה לא התפקיד שלי וגם לא אצליח לעשות את זה באמת (אולי הוא יחזור למסלול חיצונית אבל לא באמת ברמה של להנחיל את החינוך לילדים). והכעסים והמריבות שהילדים חווים בינינו הרבה יותר הרסניים לנפש הילדים ומפריעים להשפעה שלנו עליהם. ואז שיניתי מבט. קיבלתי אותו איך שהוא. הפסקתי להעיר לו על התנהגויות של שיוך, כן דרשתי מינימום של כבוד שלא יבייש אותי כאדם, אבל לא הכתבתי לו דברים של שייכות מגזרים שמאד הפריעו לו בגיבוש זהות לדעתי. והתחלתי להדגיש לילדים את הדברים הטובים. איזה שליחות יש בעבודה של אבא שלנו, יש דברים שאנחנו לא עושים בבית, גם אם הרבה חברות בבית ספר מרשות לעצמן. יש בגדים שאנחנו בבית לא לובשים גם אם בבית ספר מותר וכדו'. עם הזמן במקביל להאלעת תחושת הערך העצמי שלי, נוכחתי להבין משיחות עם מורות ומשיחות גינה אקראיות עם שכנות, שהבנות שלי נחשבות לבנות מאד צנועות, עדינות, עם יראת שמים, אחריות, מידות טובות, מידת החסד, תלמידות ממושמעות. פתאום הבנתי שכשאני מחנכת את הילדות שלי בקו ברור, הן מקבלות הרבה יותר ערכים יציבים. וכשאני משוחחת איתם על מהות וערכים והשקפה ונותנת מקום לפיתוח חשיבה עצמאי שלהם כשאני לא סותרת כל מחשבה (גם אם לא מתאים לחשוב אותה במגזר), הם מפתחות אישיות ערכית באמת ולא רק עושות מה שכולם עושים. וזה הופך אותן לבנות ערכיות מאד. אני משווה איך הבנות שלי מתנהגות ואיך חברותיהן מתנהגות ואני נוכחת לגלות שהחינוך שלנו בבית גורם להן להיות מסווגות כחלק מהבנות היותר צדיקות בכיתה, בניגוד למה שהיה ניתן לחשוב כמסתכלים באופן חיצוני על ההורים שלהן.
ואז נפל לי אסימון מאד חשוב, כמה חבל שלי לא היה את ההערכה העצמית לי ולמשפחה שלי כשאני הייתי תלמידה. במבט לאחור, הבית שלי לא היה "פחות צדיק" כמו שחשבתי. הוא רק היה מאד אחר ושונה. במדדים של הקדוש ברוך הוא, קיום מצוות, יראת שמים, הקפדה על קלה כבחמורה, היינו מקפידים מאד מאד מאד. רק בדברים קצת שונים מהערכים של בית הספר שבו למדתי. כמה הפסדתי מזה שלא הכרתי את ההנהגות של אבא שלי ושל השושלת במשפחה שלי מתוך זלזול במסורת שלנו כי רציתי להיות שייכת לחברה שבה גדלתי. היום אני מבינה ששיח פתוח על הפערים בחברה והערכה לסוג הבית שלנו עם הדגשה של הדברים שאנחנו מתחילים לילדים, זה שווה לאין ערוך ממה ש"נחשב בציבור".
במקרה שלכם, קירוב הוא לא דבר קטן. זה נותן לילד תחושת שליחות וערך שרק התחושה בכוחה לגרום לו להיות טוב יותר כדי להשפיע טוב על אחרים, כי זו המהות של הבית. לא כל משפחה זוכה לדבר כזה. אבל השאלה איך ההורים מרגישים כלפי זה ואיך הם מעבירים את זה לילדים. אם הם מרגישים נחיתות שלכן הילדים חשופים לדברים שלא רגילים להיות חשופים בציבור שלנו, גם הילדים ירגישו "רשעים" בגלל החשיפה הזו ועלולים להוכיח לעצמם את התדמית על ידי כך שאכן ינהגו כמו שמתאים לאנשים שבתפיסת הם "רשעים". אבל אם ההורים ירגישו ערך כלפי זה ויעבירו את זה לילדים במסרים טבעיים יותר מאשר במסרים מילוליים (בהתרגשות אמיתית על הזכות, בטון, מותר גם לבכות כשמדברים על זה וכדו'), אז גם הילדים יתפסו את הקירוב כערך וירגישו צדיקים כלפי זה. הם ירגישו שיש להם יכולת וכוח להיות המשפיעים על אחרים ולא המושפעים שמידרדרים בעקבות החברה. הם ילמדו לקבל ולאהוב את האחר בלי להתמזג איתו ולהיות כמוהו. הם ילמדו להסתכל על הנשמה היהודית שבכל אדם, גם הרחוק ביותר ולא להסתפק בהסתכלות חיצונית על דברים. מבט כזה תח בהם גם חשיבה מורכבת באופן כללי, ולא דיכוטומית, שזו מעלה גדולה מאד שהרבה אנשים לוקח להם שנים של התבגרות כדי לפתח את היכולת הזו של ההסתכלות הגמישה על דברים בחיים.
לסיום, מחזיקה לכם אצבעות, שיהיה לכם הרבה הצלחה בפועלכם ובעיקר בחינוך הילדים. ומאחלת לכם שתזכו להעביר להם את תחושת הערך שתבנה להם אישיות חזקה בעולם מאתגר כל כך.