שלום לך.

השאלה שלך מעניינת מאוד, ועוררה בי מחשבות, היא נראית שאלה פשוטה, אך היא מקפלת בתוכה, כמה עומקים, וכמה שאלות.

תודה לך על הזכות להשיב לשאלה זו.

אחת הנקודות שנגזרות משאלתך היא. האם אני לא בסדר שאצלי זה לא ככה? או האם אני גם צריך להתחיל לחיות ככה? וכן הלאה.

באופן כללי הנושא של התנהלות כלכלית הוא מלא ביצרים, ורצונות, וגם התחבטויות. והוא מרחב פעולה נרחב לעבודת מידות ולבירור עצמי, ולכן השאלה שלך כל כך חשובה.

הייתי מעמיד את השאלה שלך גם על הציבור הכללי, גם בציבור הכללי, לא כולם מרוויחים הרבה, ובכל זאת יש הרבה שמוציאים הוצאות גבוהות וחיים ברמה גבוהה. גם זה הכיצד?

אם כי, רכישת דירות להשקעה על ידי בעלי הכנסה נמוכה, זהו לדעתי דבר שפחות שכיח במגזר הכללי.

אם נתמקד לרגע בנקודה הזו של רכישת דירות, על ידי בעלי הכנסה נמוכה. ההבדל בין המגזר שלנו למגזר הכללי, לדעתי נובע מכך, שבמגזר הכללי אנשים מעוטי יכולת, הם גם בד"כ פחות משכילים ופחות אמביציונריים, וממילא פחות שואפים גבוה, ופחות מצפים מעצמם.

לעומת זאת במגזר שלנו, חשוב להבין ולהתבונן בזה, שמיעוט היכולת נובע מבחירה! ואדרבה אם האברכים היו מחליטים לצאת וללמוד מקצועות, ולהתפרנס, מן הסתם היו מתפרנסים בכבוד יותר מאשר מקביליהם במגזר הכללי. מאחר והמשמעת העצמית אצלינו גבוהה יותר.

מאחר ומיעוט היכולת נובע מבחירה, האיכות האנושית של אותם מעוטי יכולת, היא גבוהה מאוד. והאמביציה והשאיפות הינם כשל העשירון העליון במגזר הכללי (אני מתבטא לצורך משל).

ועל כן, גם אברך שחי על פת לחמו, כבר שנתיים שלוש אחרי החתונה מתחיל לחשוב על דירה להשקעה, ומנסה לחשוב מהיכן הוא מגרד את השקלים הדרושים להון העצמי. (והשאר על ידי משכנתה שהשכירות תכסה את רובה).

נקודה נוספת, התרבות שלנו, שקונים דירות לילדים לחתונה. או לפחות מעמידים הון מסויים לילדים לצורך קנית דירה. נראה שהיא עוד מזמן חז"ל, אבל בכל מקרה אם אינני טועה, אחוז בעלי הדירות במגזר החרדי, גדול בהרבה מאחוז בעלי הדירות במגזר הכללי, [באופן יחסי לאחוז באוכלוסיה]. וזה בגלל התרבות שההורים מסייעים ברכישת דירה לחתונה, יחד עם האפשרות לקחת גמחי"ם והלוואות גדולות מבני משפחה. יחד עם האומץ והשאיפה והתפיסה החברתית, של היכולת להיות בעל נכסים נוספים.

כל אלו יחד חוברים למציאות בה אברכים גם הם מעוטי יכולת כלכלית, אך לא מעוטי יכולת מנטלית ואישיותית, ואומץ, לארגן את ההון הראשוני הדרוש לקניית דירה או דירות נוספות.

וכעת לגופה של שאלה. כיצד ניתן לחיות רמת חיים גבוהה. לצאת לחופשות. לקנות בגדי מותגים. וכל זה כאשר מכניסים הכנסות נמוכות.

חשוב להבין כמה דברים.

לא כל הנוצץ זהב, ולא כל הזהב נוצץ!

ראשית, אולי מפתיע לדעת, אך יש הרבה מאוד! אנשים גם במגזר שלנו, שמשתכרים הכנסות גבוהות מאוד. אם זה במקרה שהאשה עובדת במשרה בכירה. ואם זה הבעל שאולי מצא דרכים למקסם הכנסות גבוהות. רק לאחרונה ישבתי לשיחת מכירה עם זוג בני פחות מגיל 30, שהבעל אברך + סופר סת"ם, ואשתו עובדת במשרה פשוטה, לצורך העסקה הם היו צריכים לפרט על הכנסותיהם, ואני נדהמתי לשמוע, שחברי לקהילה, שחשבתי שחי מהיד לפה, הוא ואשתו יחד מכניסים למעלה מ 40,000. והם עוד צופים הגדלת הכנסות בשנים הקרובות.

חשבתי שזה מקרה ייחודי, אבל כשהמשכתי לזוגות הבאים המקרה חזר על עצמו בוריאציות שונות, וכל זה מאברכים שהמראה החיצוני שלהם, ואורח חייהם, לא מלמד על כך.

במאמר מוסגר, לאחרונה כבר המלצתי לכמה ראשי כוללים, שאין להם מה לנסוע לחו"ל לגייס כספים. יש מספיק אנשים בעלי הכנסה גבוהה מאוד, כאן בארץ. אולי זה לא המושגים של עשירי חו"ל, אך בהחלט אפשר לבסס כוללים גדולים וחשובים על תרומות מנדיבים כאן בארץ. רק צריך לאתר אותם נכון ולהתחבר אליהם. יש מספיק כסף בארץ. ויש המון כאלו.

זה הזהב שלא נוצץ. יש הרבה אנשים שהם באמת אמידים, והם לא מתנהלים כאמידים.

מאידך חשוב מאוד להבין דבר אחד, כשאנחנו יוצאים לחנויות ורואים אנשים מעמיסים בגדי מותגים לעגלת הקניות. צריך להבין, שכעת אנו רואים רק את אלו שבחנות! כמה הם? עשרה אנשים? עשרים? כמה אנשים לא נמצאים כאן??? הרוב הדומם!

העין שלנו תופסת במהירות יותר את הדברים הבולטים, את אלו שיצאו לנופש בבית מלון יוקרתי, עם רכב יוקרתי. שלושה ארבעה אנשים מסביבנו עשו זאת. וזה תופס לנו את כל המציאות.

האם ראינו את כל אלו שלא יצאו לנופש? בוא נניח שהם יותר נדירים. אך האם ראינו את כל הרוב הדומם, שיצא לנופש פשוט? להחלפת דירות? או לצימרים ברמה לא גבוהה? האם ראינו את כל אלו שיצאו לנופש על מיטלטליהם, משפחות ברוכות ילדים, עם מזוודות שנסעו באוטובוסים לצפון, ונגררו עם המזוודות כל הדרך?

השנה, בבין הזמנים אב, הייתי במירון, הסתכלתי וראיתי עשרות (!) משפחות, שאכן יצאו לנופש, אך יצאו באוטובוסים בחום הכבד ממתינים זמן רב לתחבורה ציבורית, עם מזוודות וילדים. עולים במעלה ההר, עם מזוודות כל ילד סוחב משהו, וככה מתחלקים בנשיאת המטען. מן הסתם דירות הנופש היו ברמה תואמת.

האם שמנו לב, לאברכים שלבושים בבגדים לא מחמיאים, ולא מחליפים אותם בגלל חיסכון?

האם ראינו את המשפחות שמצמצמות רכישות במכולת, משיקולי תקציב?

העושר צועק, העוני שקט. ייתכן שאנחנו רואים את 30% שמבזבזים, וקונים, אבל 70% שחוסכים, פחות בולטים. כי אי עשיה, היא דבר פחות בולט בטבע. (האחוזים שנקטתי הם רק לצורך הדוגמא).

יש מושג שנקרא הרוב הדומם, משתמשים בו כתגובה להפגנות צעקניות. אנחנו יכולים לראות עשרות אלפים בהפגנה גדולה וקיצונית, עשרות אלפים זה המון. ואפשר להתרגש מזה מאוד. אך התשובה האמיתית היא, מה באמת חושב הרוב הדומם? אם אני כמנהיג מסיק שהרוב הדומם חושב אחרת מהמפגינים, אני יכול להיות רגוע. כי הרוב הדומם הוא לא עשרות ומאות אלפים, אלא מיליונים.

הייתי רוצה להצביע על זווית נוספת.

החיים והאנשים הם לא דיכוטומיים, שחור לבן.

יש אנשים שחוסכים כל השנה, אבל יש דברים שחשובים להם, ושם הם מוכנים לבזבז. נניח נופש או אירוע משפחתי, או שיפוץ, או כל רעיון אחר. אז הם חיים בבזבוז, או בצניעות? תלוי. יש הוצאות שהם חוסכים בהם, ויש הוצאות שהם מרשים לעצמם. אבל בדרך כלל אנחנו נתפסים יותר, למה שהם מרשים לעצמם.

יכולה להיות משפחה שמתנהלת בצניעות ב80% מהחיים שלה, וב20% היא מתנהלת כעשירה. אבל אותנו יתפוס הרבה יותר ה20% בזבוזים, מאשר ה80% חיסכון. כי את החיסכון לא רואים, וגם פחות מספרים עליו. את הבזבוז רואים ומדברים עליו.

כמו כן, יש אנשים שעברו בשנים הראשונות שלהם תהליך של חיסכון מואץ, ורמת חיים נמוכה. וייתכן שאף חיו בדוחק רב מאוד. ולאחר כמה שנים רווח להם, עם העליה בגיל הרבה פעמים יש עליה בשכר, (לא בהכרח, אך זה יכול לקרות). ושוב גם שם, משפחה ש15 שנה חיתה בצמצום, ופתאום חיה ברווח. כשאנחנו מסתכלים מהצד, אנחנו יכולים לראות את הרווחה כאילו היא היתה כאן תמיד. וזה לא נכון.

יש עליות, יש מורדות, והעין שלנו נוטה לתפוס את הדברים הבולטים אצל האחרים, שזה בד"כ הדברים מנקרי העיניים.

זווית נוספת. בציבור שלנו יש יחסית יותר אפשרויות לרכוש פריטים מוזלים, כמו מכירות שכונתיות, גמחי"ם למיניהם, וכדו'. ויש תרבות של צריכה מוזלת. כמו גם תרבות של חסכנות מסויימת. הדברים הללו יחד, מאפשרים מחיה טובה יותר, ולפעמים יוצרים אפשרויות כלכליות טובות יותר.

לגבי ההנהגה שאנחנו צריכים לסגל לעצמינו. מוזכר הרבה בראשונים, ובספרים. שאדם שמתחבר עם חולים או עניים הוא מאושר יותר. ושמח יותר. ויש בזה היגיון פשוט, הוא שם לב הרבה יותר לכמה טוב לו. ובמקרה הזה, אדם ששם יותר לב, לצדדים החסכניים בציבור, ומתחבר אליהם, ומשווה את עצמו אליהם, נהיה לו טוב יותר, והוא מרגיש פחות צורך לבזבז. הוא באמת הופך להיות יותר עשיר, כי הוא באמת יותר שמח בחלקו. ויש לו פחות צורך להוציא, ובסוף נשאר לו יותר כסף ביד. אבל העיקר הוא, שהוא יותר שמח.

לכן חשוב לנו לראות תמונת מבט מאוזנת, וללמוד מזה ולהסיק מסקנות לגבי עצמנו, לפי יכולותינו האמיתיות.

בברכה

יצחק ד.