שלום וברכה שואלת יקרה

לפני שאפתח את דבריי אני מרגיש חובה להתנצל, המכתב המלא שלך בו יש שאלות רבות כל כך הגיע אלי זה כבר לפני זמן רב, אלא שלצערי הוא הגיע בזמן בו הייתי עסוק על למעלה ראש, ימי אבלות החורבן דורשים ממני תוספת של שיעורים ולימוד של הימים הללו, זאת לבד מהשאלות הרבות שמגיעות בעקבות הלכות אבלות החורבן והתענית. למכתב רגיל אולי הייתי יכול להתפנות ולענות כראוי. אך למכתב כמו שלך, לא הייתי מסוגל לתת מענה בזמן לחוץ כל כך, רציתי למצוא זמן שכולי פנוי לשמוע את השאלות שכתובות ושלא כתובות, ורק אז לכתוב ולכן לא עניתי עד כה, ועמך הסליחה.

מציאות עגומה מאד מתוארת מתוך הדברים שלך, סיפור חיים, מורכב, מהרבה טוב ומהרבה רוע. חיים שיש בהם הרבה מסכות, וממילא גם הרבה גילויים נסתרים, חבויים, וככל שמתבגרים מגלים עוד מקומות מסתור, ועוד מנהרות חבויות, והנפש מבולבלת, לא יודעת איך להגיב אל מול המורכבות הזו, איך להמשיך לנשום ללא לטבוע, במעמקי המצולות. להצליח להחזיק את הראש מעל המים, כשעוד ועוד נסתרות מן המעמקים כאילו מבקשות ממך לטבוע…

את ראויה להערכה רבה מאד, על יכולת ההגדרה, העומק והיכולת לפשט את השאלות, ובעיקר על היכולת שלך להחזיק את עצמך. על היכולת ליישר מבט אל נוכח המורכבות ולהמשיך את החיים. אך טוב עשית שפנית לבקש סדר בבלגן, לבקש תמיכה בכדי להצליח להמשיך, לחיות נכון.

ובכן, אינו דומה הניסיון של הגילוי של בן למשפחה הרוסה, שגודל ומבין את המצב העגום של משפחתו, שמבין בעצם מה שכל הסביבה מבינה על משפחתו, זה לא פשוט, יותר נחמד לחשוב דברים טובים על המשפחה, יותר קל לא להתמודד עם בעיות שיש במשפחות הרוסות, ישנם הרבה התמודדויות, אבל לפחות התמודדות אחת אין לו, הוא לא חי בסתירה עם התפיסה של כל הסובבים אותו. לעומת זאת אדם שמשפחתו משפחה נחשבת-משפחת אצולה, ובמשך החיים הוא מגלה את הסוד, שבאמת משפחתו משפחה הרוסה. והוא מסתובב עם הסוד הזה, והסוד הזה גורם לו לפרוש חדש על כל מה שהוא רואה. הוא לפתע מבין שרב הנסתר על הגלוי, שמה שנראה כלפי חוץ יפה יכול להיות מאד מכוער. הגילוי הזה יכול להשליך על תפיסה של כל החיים, לא רק על מצבו המשפחתי, הוא עשוי לחשוב שאולי, אולי, הכל שקר כאן, אולי עוד הרבה מהדברים שנחשבים בעייני בני האדם יפים וטובים הם לא באמת כאלו. אולי הרבה אנשים שנראים יפים וטובים הם לא באמת כאלו.

ואז האדם מסתובב בעולם של שקר, בעולם של סודות, והוא מרגיש שהעולם משקר אותו. ואולי, אולי יש עוד שקרים, הקרקע שנראית כלפי חוץ כל כך יציבה, התגלתה כרעועה. אז אם כך אולי, אולי יש עוד ערעורים על דברים שנראים-שנחשבים, יציבים.

מהו העולם הזה באמת עולם של שקר או של אמת?

את הוויכוח הזה הכריעו המלאכים כבר בזמן שרצה הבורא לברוא את העולם, אז הם אמרו לבורא לא לברוא את העולם כי האדם מלא שקרים. המדרש מספר שה' השליך את האמת ארצה, וברא את העולם. כי אמת מארץ תצמח. מה הכוונה? איך אמת מארץ תצמח על ידי אדם שכולו שקרים?

התשובה היא שאמנם האדם מלא שקרים, ואמנם יש הרבה שקר בעולם, אך בשונה מן המלאכים, הבורא יתברך לא שמח באמת שנוצרת כך, שנולדה אמיתית ללא עבודה. הבורא יתברך מבקש אמת שצומחת, הוא מבקש מאדם להצמיח אמת בתוך עולם של שקר. הבורא יתברך אוהב את עבודתו של האדם, הוא גם מאמין באדם שהוא מסוגל להצמיח אמת. צריך לדעת מה מטרתו של הבורא יתברך בזה, אך רצונו יתברך לברוא עולם, עולם לא מתוקן שממתין לתיקונו של האדם.

יש אנשים שלא זכו להיות חלק מהתיקון הזה, אך יש אנשים שזכו לגלות את השקרים, הם מכירים במציאות העגומה שהכירו המלאכים, שהאדם מלא שקרים.

הידיעה הזו שהעולם מלא שקרים יכולה לתת לאדם שתי אפשרויות, האחת, להתייאש מהעולם. להמשיך איכשהו את החיים, ללא אמביציה, ללא רצון של ממש להצליח לעשות בהם דברים של ממש, כי מה לי לעבוד קשה לעולם שכולו שקר. וזה יכול לגרום לתנועה הפוכה, של אדם שלא מוכן לתת לשקר להמשיך, לרצות לגלות את האמת, ולגלות את השקרים. להעמיד עולם יפה יותר. הדרך השנייה נראית יותר טובה מן הראשונה, אך דרך זו גם דרך לא טובה, כי בעקבותיה אדם יכול לשכוח את עצמו, לשכוח את החיים הפרטיים שלו, להזניח אותם ולחיות חיים של אחרים, לגרום לעולם להיות יותר טוב, והוא משאיר את עצמו בחוץ. הייתי רוצה לנסות להציע דרך שלישית. לשם כך עלי להקדים כמה הקדמות.

האדם הוא יצור חברתי, היותו חברתי, גורם לו לראות את עצמו שייך לחברה מסוימת. כל אחד משייך את עצמו לחברה אחרת. ואת משייכת את עצמך למיינסטרים החרדי. ובכן בכל חברה שרק תחפשי תמצאי המון שקרים, לכל חברה שקר משלה, לחברה חרדית יש את השקר שלה, לחברה ציונית דתית יש את השקר שלה, לחברה חילונית את השקר שלה. וכך לכל עם ועם יש את השקר שלו. אבל אם תפסיקי להביט את הכלל-אל הציבור, ותתייחסי אל הפרט, תמצאי המון אמת, והמון יופי, לפעמים היופי נמצא עמוק בתוך הכיעור, ולפעמים היופי נמצא בסביבה יפה. אך את היופי והאמת תמצאי רק בפרט. לא בסביבה כללית, שם לבטח תמצאי המון שקר. אם את תהיי את, את לא תהיי המיינסטרים החרדי, תהיי פשוט את. את שמשתייכת חברתית אל המיינסטרים החרדי. אם תהיי את, תוכלי לבנות את הקן הפרטי שלך, קן של אמת. תחפשי בעל כזה, האיש שתחפשי לך לבנות את בייתך לא יהיה לפי המעטפת החיצונית שגילית כבר שהיא שקר, תחפשי את האישיות המתאימה לך, שרוצה אמת וטוב. וכך תחנכי את ילדייך.

אם תתרכזי בעצמך, את לבטח תתקלי בשקרים ובעיוותים, אך תלמדי להתעלם מהם, או להתעלות מעל התקלות הללו. התקלות הללו יהוו בפנייך אתגר, ולפעמים תהני מהאתגר לצלוח את הדילוג על השקר. להצליח לקיים חיים יפים נכונים ואמיתיים, כשהסביבה לא תמיד כזו. תדמי את חייך לאדם שמסתובב בג'ונגל מלא חיות רעות, אך מלא גם באיזורים בטוחים ויפים, יש בו בג'ונגל הרבה עצים ופרחים יפים, ממש עולם יפה ומיוחד. יש בו שני בני אדם, אחד מנסה לחפש כל הזמן את החיות הטורפות הוא מביט עליהם חולם עליהם וכך הוא רואה את הג'ונגל בעיניו הוא מקום של חיות רעות. לידו יכול לחיות אדם אחר שיודע מהחיות הטורפות הוא לומד ומסתגל לברוח מהם. אך הוא משקיע את רוב הזמן במציאות סביבה בטוחה ויפה, כך הוא נהנה מן היופי של העצים והצמחים המיוחדים, הוא מגלה מעיינות יפים. ובעיניו הג'ונגל הוא מקום יפייפה, שרק צריך לדעת לחיות בו. כל השאלה במה מרוכזים. נכון קשה להתעלם מהמעטפת היפה אלייך את משתייכת. קל לומר או לכתוב, וקשה ליישם, לחיות את החיים הפרטיים ורק להשתמש בסביבה, או ליתר דיוק להחליט מתי להשתמש בה ומתי לא להשתמש. אך זו החובה המוטלת עלינו לנסות לעשות את זה.

את מספרת על כאלו ממשפחתך שבחרו לבגוד בסביבה מממנה הם הגיעו. הם לא התמודדו עם השקר והעוולות שהם גילו בהשתייכות אליה הם שייכים. את ב"ה לא החלפת השתייכות אבל קשה לך עם הגילוי שגילית. את מציגה שתי אפשרויות של אפשרות להשתייך למקום אחר, או לבחור להמשיך באותה השתייכות תוך ניסיון להתעלם מהבעיות מהעוולות ומהשקרים. אני מציע אפשרות שלישית, לא לחשוב הרבה על ההשתייכות, אלא להתעסק בעצמך, לרומם את עצמך ולא לחשוב על ההשתייכות יותר מידי. ההשתייכות הופכת לשולית ברגע שיש לאדם את עצמו. כשהוא מצליח לגלות את ה"אני" שלו.

אחרי הדברים האלו, אפשר לפנות אל השאלות שלך.

את שואלת:

א. למה? למה אחד ענק על מציאות החיים והתקיימותם. למה העולם נברא ככה? איך הקב״ה מאפשר בעולם שלו לפגוע ולהכאיב לשני? למה אין איזון כוחות? ובכלל בשנים האחרונות יש מן תחושה שאפילו חיי אדם הם הפקר. בחסות הטכנולוגיה מתרחשים פגיעות אנושות. עקיצות קשות שמפילות עשרות תמימים בחכתם. הרבה רע וסחטנות. רכילות. חרמות. לא אמור להיות טבעי שיהיה לאדם אכפת מזולתו? עד כאן שאלה ראשונה.

את שואלת איך הקב"ה מאפשר בעולם שלו לפגוע ולהכאיב לשני. זו שאלה אחת. את ממשיכה וכותבת "למה אין איזון כחות". אני לא כל כך מבין למה את מתכוונת כשאת כותבת שאין איזון כחות, אני חושב שיש איזון, יש אנשים שעושים רע ויש אנשים שעושים טוב, יש שפוגעים ויש שגומלים חסדים ומטיבים עם אחרים. הבורא יתברך כאמור רצה לברוא עולם שיש בו מקום לאדם לפעול, אם העולם היה מתוקן, אם לאדם לא הייתה אפשרות בחירה, לא היה צורך בעולם הזה התחתון, לזה יש כבר מלאכים. בעולם של בחירה יש צורך לאפשר גם את הקיום של הרוע. וכך לכל אדם יש אפשרות לבחור להרע או להיטיב.

את כותבת שבשנים האחרונות בחסות הטכנולוגיה חיי אדם הפכו למופקרים. זה נכון, ולא נכון. כי מצד אחד חיי אדם הפכו למופקרים, מצד שני דברים שבעבר היו במסתרים, היום יכולים להתפרסם בקלות וכך זה מונע מכל מיני פגיעות מלהתקיים, וגורם גם לפוגעים לקבל את עונשם המגיע להם.

על ידי הרשת החברתית אפשר לפגוע באנשים, אבל אפשר גם לתמוך באנשים. יש אנשים רבים שלא מצאו בעבר קשרים חברתיים, הם אנשים מיוחדים יותר שונים מעט מהסביבה שלהם, וכך הם היו בודדים. בזכות הרשת החברתית הם מוצאים חברים שגרים במרחקים. ישנם חברותות, שיעורים, דיוני עומק שנעשים בין חברים שגרים במרחק רב והכל בזכות הרשת החברתית. הם יוצרים קשרים, מקבלים פידבק, אהבה, ואכפתיות. כמובן שיש גם את הסבל שנגרם לאנשים על ידי הרשת החברתית. כך זה כל דבר בעולם, אפשר להשתמש בו לרע ואפשר להשתמש בו לטוב. העולם לא הפקר, העולם נמצא בידי האדם לתקנו או לקלקלו.

האם האדם מקלקל את העולם או מתקן אותו?

ההיסטוריה הייתה עקובה מדם, היו חטאים, שחיתויות, ומעשים שהיום לא נעשים. החברה הפכה למתוקנת יותר. רצח וגילוי עריות, שוד, ועוד הרבה מעשים רעים הפכו לפחות מקובלים. ומובן לכולם שהם אנטי מוסריים, והחוק אוסר אותם. כך העולם הופך להיות יותר מתוקן, לא פחות. בעבר היו רודים בעבדים, היום עולם העבדות כמעט לא קיים. וכך גם הדיקטטורה הולכת ונעלמת. המהפכה שגרמה לכל זה, היא מהפכת החירות, כך יחד עם הבשורה הטובה הזו, נוצר ניסיון חדש בדמות הליברליזם שמתיר כל מיני דברים שבעבר לא חשבו להתירם. כך התפתחות של דבר אחד יוצרת ניסיון אחר. האם העולם היום יותר טוב מפעם? בבחינות מסוימות ודאי שכן. האם לא נוצרו נסיונות חדשים? ודאי שכן. כי כך רצה הקב"ה שהאדם יצטרך להתמודד עם אתגרים, שתהיה לו בחירה.

בכל דור והבחירה שלו. היה דור שהבחירה הייתה בין לרצות לרדות בפרך את העבדים, או לא לרדות. בין לשעבד את האשה כמו שפחה או לא. ב"ה בימינו הנסיון הזה הוא נחלתם של אנשים שיש להם בעיות נפשיות. אדם שרוצה לרדות באשתו בדרך כלל סובל מנרקיסיזם או בעיה נפשית אחרת. אך יחד עם זה באו לעולם ניסיונות חדשים. ניסיונות של עולם משוחרר חירותי. כך ממש כמו שכתבתי בתחילת דבריי, העולם מלא בשקר ובאמת, ברע ובטוב. אם בוחרים להתמקד בטוב, להתמודד מול אתגרי הרוע, מוצאים עולם יפה, שיש בו הנאה וסיפוק מהתגברות על הרוע והשקר.

את שואלת עוד:

ב. כתוב "לפני עיוור לא תיתן מכשול". וכן ״וביערת הרע מקירבך״ איך יתכן שדווקא ציבור שאמון על בין אדם לחברו הוא מצע גידול של פשיעה ואלימות? איך מתאפשרת השתקה כ״כ רחבה ברמה שאם מישהו מעז להתלונן הוא הוא החוטא הגדול ולרוב לא מאמינם לו? עד כאן שאלתך.

הייתי מציע לא לראות את הדשא של השני ירוק יותר… החברה שלנו אינה מצע לגידול פשע ואלימות. תלכי במסדרונות של החיידרים, של בית יעקב, בבתי הכנסת, תראי עולם יפה, של אנשים שמתנהגים יפה אחד לשני. ברור שבכל חברה יש תחרויות ולא הכל יפה וטוב, אבל בהשוואה למחוזות אחרים יש לנו במה להתגאות. רוב האנשים טובים מוסריים וערכיים.

לפני שאומר את דבריי חשוב לי להדגיש כי השתקה של פגיעות היא עוולה חמורה, איסור תורני, ופשע מוסרי. הנסיונות של הסביבה לחפות על פוגעים בשם, "שם טוב" או "שידוכים" וכיוצא באלו, הם עיוות גמור של דרך התורה.

ישנה לצערנו השתקה של מקרים. אך בדרך כלל זה לא קורה משחיתות מוסרית. זה נובע מכך שאנשים חוששים לדווח על מקרים, כי חוששים לגורל משפחתם. חוששים לגורל של עצמם. משפחות שקרה בתוך המשפחה מקרים של פגיעות, קרועים לגזרים הם רוצים לטפל בפוגע ובנפגע, אך מצד שני חוששים שמא ההוצאה לאור של הסיפור תגרור אותם למציאות שתהרוס את כל המשפחה. החשש הזה לא קורה סתם. יש הרבה מה להאריך בזה, כמובן שצריך לטפל ולעשות את כל מה שצריך כשפוגשים מקרים כאלו, אבל הסיבה של ההסתרה לא נובעת משחיתות, היא נובעת מחיי קהילה מאד קרובים, של חשש משידוכי הילדים ועוד ועוד. אני לא צריך להכיר לך את החששות, את כפי שכתבת מהמיינסטרים, את מכירה היטב מה יכול לקרות למשפחה שיגלה שקרה אצלם כזה מקרה.

האמירה שלרוב לא יאמינו למתלונן, אינה נכונה. מאמינים. נכון, לא מיד, לא כל מי שמתלונן מקבלים מיד את דבריו. יש צורך לערוך בירור. התורה הקדושה מצוה עלינו לברר היטב בעדים יש דרך לברר. הבירור דרך כתבות עיתונאיות או כל כלי אחר, לא תמיד מאושר על פי דין תורה. האם לא מפספסים מקרים? ברור שכן. אך האם כשמאמינים לכל מספר סיפורים לא מפספסים? התשובה שודאי שמפסידים, כי אם מאמינים לכל מספר ומתלנון, יכולים לפזר נשק חי לכל איש ואשה. שימציא ככל העולם בעייני רוחו על השונא שלו, והעולם יהפוך לעולם הפוך.

בקיצור, הנושא הזה סבוך מאד, בעבר היה יותר הזנחה. היום יש מודעות, ויש מערכת שלימה של רבנים שעוסקת בביעור הרע, בבירורים, ובתמיכה בנפגעים, ובתמיכה לעודד דיווח על פוגעים. כל זה צריך להיעשות בזהירות ובחכמה. ב"ה יש התקדמות גדולה בנושא הזה. אך ההדחקה שהייתה בעבר, ושקיימת עדיין, לא נובעת מרוע, אלא מבעיות אחרות שפירטתי לעיל.

את שואלת עוד [את השאלה הבאה שעשית שאלה אחת אני מחלק לכמה חלקים]:

ג. יצא לי להיות נוכחת בעבר בדין תורה. סיפור לא פשוט של עוולה שצעקה ועדיין צווחת. הפתיע אותי שהדיין פסק הפוך מהשכל וההגיון. ועדיין ישנם עשרות עם לא מאות תביעות דומות בנושא. כל אחד שעיניו בראשו מבין שיש כאן משהו מעבר. רק שמדובר באנשים עם כח עצום שזורעים פחד ואימה על הציבור. אז איך הם עוד לא הוציאו מכתב עם עשרות חתימות לציבור . לבית דין הרי יש כח.

אני לא כל כך הבנתי את המציאות עליה את מדברת. אם את מדברת על כך שלפעמים בית הדין פוסק שלא כצד הצודק לדעתך. צריך להבין שצדוק הוא לא תמיד צדיק. ואסביר את כוונתי. לפעמים אדם מושחת מנצל פסיקה הלכתית לרעת אדם אחר. הוא לא גונב ממש, אבל הוא עושה דברים שעל פי דין אי אפשר לחייב אותו, או שהוא משנה שינוי קטן בחוזה שהחותם לא שם לב אליו. ואז מגיעים לבית הדין והוא גורם לחבר שלו הפסד. מי שלא מבין הלכה, ברור לו שהמושחת יצא פטור, ולעומת זאת האיש הצדיק התמים יצא חייב. זה גם נכון. אלא שטבית הדין פסקו נכון, מה אפשר לעשות שהמושחת הזה יודע הלכה טוב וידע לנצל את ההלכה לרעת חבירו. זה קורה גם בבית משפט. בית דין לא מחייב ופוטר לפי צידקות המתדיין, או לפי רגש של הרחמים. לפעמים זה יוצא לא טוב. מסכן אדם שנפל ברשתו של מושחת שהפסיד לו בדין. אין לבית דין מה לעשות כנגד זה.

אני לא מכיר את כל בתי הדין, ויתכן שיש בתי דין שלא עושים צדק. אבל הנוכחות שלך בדין תורה שראית דיין שפסק הפוך ממה שנראה לך, לא מחייב שאת צודקת, לפעמים הסתכלות מן הצד מונעת באופן טבעי מחוש צדק ומרחמים. בעוד בית הדין כפוף לכללים הלכתיים ולראיות קבילות בלבד. במקרה שהיית בו את כפי הנראה גם מכירה ויודעת מי המושחת ולא מבינה איך הוא צודק. אך מה לעשות שלפעמים מושחתים הם כל כך מושחתים, שעושים מעשים שבאמת גורמים להפסד של אחרים? האם על הדיינים לשנות את ההלכה?

בכל דיון בבית דין יש צד אחד שיוצא חייב וצד אחד שיוצא פטור. הצד שיוצא חייב בדרך כלל מרגיש שעשו איתו עוול, אחרת הוא לא היה ניגש לדיון, טבעי מאד שהוא יחשוב שבית הדין עשו עוול [אלא אם כן הוא שקרן גדול, שמכיר בעצמו שהוא שקרן…. ויוצא מופתע שלא הצליח לשקר, וגם אז הוא שונא את הדיין שהצליח לגלות זאת…], כך שדיני תורה רבים נגמרים בתחושה של עשיית עוול. אך לא תמיד הרגש צודק. בית דין הוא בית דין כשמו, הוא לא בית רחמים. והדין לפעמים סותר את הרחמים.

צריך לומר שישנם מקרים שבית הדין יכול לטעות. הדיינים הם בני אדם. ולא תמיד מצליחים להגיע לחקר האמת. דיינים שלא טועים אף פעם סימן שהם לא בני אדם… בן אדם טועה לפעמים. ולצערנו יש גם מקרים של דיינים שטעו ולא ירדו לעומק הדין. או שהיו נתונים ללחצים אחרים. התורה כבר מזהירה מזה, ולא ימלט שיש מקרים בהם יש דיינים שחוטאים בזה. כמו כל אדם שיכול לחטוא.

את ממשיכה וכותבת:

זה יצר אצלי שאלות רבות על נטיית הלב של רבנים ואנשי תורה. טלטלה גדולה מאוד. ואפילו תסכול. מתקשה קצת להסביר אבל אנסה דרך הנסיון שלי מול רבנים וכדו״ח

העובדה שחיי תלויים בדעת תורה מי אמר שהתשובות נענות בהוראה מושכלת ובהבנת הסיטואציה?

הרי לפעמים מתעוררים עניינים ציבוריים עם פסקים של גדולי תורה שנראים חסרי הגיון מוחלט וניכר שמי ששאל את השאלה עשה זאת בדרך שהתשובה שתתקבל תהיה לפי רצונם. ולא כפי שבאמת צריך לשאול.

הנושא של שאלת רב קיבלה בדור האחרון צורה חדשה. בדורות קודמים היה כל אחד שואל את הרב שלו. בדרך כלל, הרב היה מכיר אישית את השואל, לרב היה זמן לדבר עם השואל בהרחבה, וכך היה השואל פורט לפניו את כל צדדי הספק והיה מקבל תשובה שיש בה מבט תורני, עם סולם ערכים של איש תורה. בזמנינו משום מה יש אנשים שבוחרים לשאול את השאלות שלהם דווקא את הרבנים הכי גדולים, לרבנים הגדולים אין היכרות עם השואל, אין להם גם ממילא את הפנאי לענות לכל שאלה באריכות ועם פניות. השואל צריך לקצר, ולא יכול לפרט ולהרחיב את כל הפרטים. וכך מתקבלות תשובות שלא מותאמות אישית לשואל. לא תמיד הרב הגדול יכול לענות תשובה מותאמת, כי אם הוא עונה לאדם תשובה פרטית, התשובה הופכת לתשובה כללית, ולכלל צריך לענות תשובה אחת, ולפרט תשובה אחרת. וכך האדם הפרטי מקבל תשובה שעונים לכלל כולו, וכמובן שזה לא תשובה מותאמת אישית. בתשובות אחרות עסקתי לבאר מדוע גדולי ישראל עונים לאנשים על שאלות כאלו. אבל בעיקר הדבר צריך פשוט לדעת שאדם פרטי צריך לשאול רב שמכיר אותו ולא להפריע לגדולי ישראל עם שאלות פרטיות שלו, אם כל אחד יתייעץ עם רב שלו, יוכל לקבל תשובות שיראו בהם את נטיית הלב התורנית את סולם הערכים של איש התורה, ויחד עם זאת את ההתאמה לשאלה הפרטית של האיש הפרטי.

את ממשיכה לשאול:

או נניח הדרך הקשה שעוברות נשים גרושות ועגונות בבתי הדין האם זאת דרך התורה?

עגונה זה סיפור כואב. שוב, הרגש בהחלט לא נותן לראות אשה מסכנה שנשארה עגונה. התלמוד ובכל ספרי השו"ת יצאו מגדרם להתיר אשה לשוק. אך יש מקרים שאין ברירה. עם כל הכאב, אין מקום להתיר, והאשה נשארת עגונה. זה כואב, זה מייסר, כשרב פוסק פסק כזה הוא בדרך כלל מיוסר, הוא בוכה, אך מה לעשות? האם בגלל הרגש נתיר איסורים? האם נתיר ממזר כי הרגש והרחמים לא עומדים בפני בחור או בחורה שהם פשוט פסולי חיתון?

כך ממש נשים גרושות. אני לא חושב שנשים גרושות מופלות לרעה בבתי דין. יש נשים וגברים שסובלים מרדיפות בגירושין. גירושין זה מקרה רע וסבוך שבדרך כלל מוציא את כל המידות הרעות משני הצדדים. מעטים המקרים בהם שני הצדדים הצליחו להתגבר על זה ולהתנהל באופן מוסרי וערכי. בית הדין בדרך כלל לא אשם בזה. האם כל בתי הדין מתנהלים כראוי? אינני יודע ואני מאמין שישנם דיינים טובים יותר וטובים פחות, ממש כמו בכל תחום, אנשים הם אנשים, וטבעם של אנשים שיש להם טעויות לפעמים. וכך גם טבעי שיהיו דיינים טובים יותר ופחות טובים.

את שואלת עוד:

ד. לאחרונה מתפוצצים סיפורים מחרידים על רבנים שהשתמשו במעמד ובכוח שלהם לניצול ופגיעות חמורות מאוד. וידוע שלרבנים יש המון אויבים ושונאים וכל מי שלא נזהר מגחלתם שלהם יכול לפרסם סיפור כזה או אחר וליצור בלבול.

אני מתביישת להודות שלפעמים אני חושדת בכשרים. כל גבר הפך להיות אצלי פוטנציאל מבהיל. בסוף אין אפוטרופוס לעריות. ואולי אני עוורת בתמימות ובאמונה שלי?!

לצערי קרו מקרים. אדם הוא אדם, וכשלאדם יש כח, הוא עלול לנצל את זה לרעה. זה קורה בכל תחום. רופאים פסיכולוגים, משפטנים, ועוד. ממש בכל תחום מתפרסמים על אנשים שעושים מעשים חמורים של שליטה לרעה באנשים שנכנעים להם. אין אדם שלא יכול ליפול. בדרך כלל אנשי תורה תלמידי חכמים, הם אנשים שעשו עבודה אישית, הם מרוממים ואמור להיות שיקרו פחות מקרים של נפילות אצל אנשי תורה. ובאמת, הגם שיש המון רבנים, ולרבנים יש הרבה כח, כמות המקרים בהם השתמשו לפגיעות ממש לא שכיחים. אך אם לא היה קורה בכלל מקרים כאלו היה עלינו להתפלא על כך.

כפי שכתבת צריך גם להיזהר. לא כל סיפור נכון, וצריך להיזהר לא להפוך כל גבר לפוטנציאל של פוגע. זה מתכתב היטב עם מה שכתבתי לך בתחילת דבריי. העולם אינו שחור לבן. הוא מורכב. וצריך להיזהר לא לחשוב או שכולם טובים או שכולם רעים. או שכל הרבנים כולל אלו שהתפרסמו עליהם מקרים רעים מאד, הם קודש קודשים. או שכל גבר באשר הוא, הופך לפוטנציאל של רוע. יש רעים ויש טובים. תשכילי להתעסק בטובים להתקרב אליהם ולהכיר אותם. ולדחות את ההיכרות עם כאלו שהתפרסמו בעיוות שלהם.

את שואלת עוד:

ה. התורה נכתבה אי אז לפני 3300 שנה

כתוב שהיא נכתבה בהתאמה לכל הדורות עד סוף העולם

אבל אפילו הסוגיות שנכתבות בגמרא הן מקרים שלעולם לא יוכלו להתרחש בדור שלנו ועל סמך זה גם נפסקו כ"כ הרבה הלכות וגדרים וסייגים. מי שלא מאמין במסורת יכול לחשוב שהתורה פשוט לא מעודכנת.

ורק הגבר הוא היודע והפוסק והמבין. לפעמים יש תחושה כזאת שאישה היא סוג ב. היא רק דרך להביא ילדים לעולם ולגדל אותם. היא כביכול לא נספרת. אפילו במניין בני ישראל לא ספרו נשים. נשים הם מחטיאות של הגברים. בגללנו הם נופלים. יש להם הרהורי עבירה. וכו׳ (זה קצת שייך לשאלה הפותחת) אז מי ומה היא האישה? איזה מן תפקיד נועדנו להיות?

את ממשיכה וכותבת:

איפה הרגישות של התורה לאישה ולכל הלכותיה?

למה זה צריך לעבור דרך רבנים? אין נשים מוסמכות שיכולות ללמוד ולעשות את התפקיד הזה? לפעמים זה הרגשה של חוסר כבוד. פוגע מאוד. מביך ומשפיל. וגם מוריד מהערך.

כשלצערינו ואף מתרחשת פגיעה אמיתית זו כבר תחושה של חילול הקודש. טומאה. ואז גם שחזור של פגיעה בנושא הנ״ל.

התורה נצחית. אני כל שבוע לומד בעיון את פרשת השבוע, וכל כך נפלא לראות איך אני מוצא את הלבטים שלי נפתרים דרך פרשת השבוע. איך אני מוצא ממש הדרכה פרטנית אקטואלית מהתורה הקדושה שניתנה לפני כל כך הרבה דורות. בכדי להסביר את זה צריך להעמיק בתורה, מקריאה פשוטה של התורה קשה להבין את הרלוונטיות של כל פרשיות התורה לדורנו. אבל ככל שמעמיקים מוצאים כמה התורה נצחית. כך בהשקפה על החיים, על היחס למציאות המודרנית, וכך ממש בפסיקה הלכתית של תופעות חדשות. ישנם אכן דברים שכוחנו דל, זה חלק ממציאות הגלות, בה אין סנהדרין ואין כח לבית דין לתקן תקנות ולפעמים גם לעדכן דברים. אך דווקא האחיזה שלנו בשמרנות יצרה מציאות של חוק יציב שלא ניתן לגחמות של כל אחד לפי נטיותיו הרגשיים, או הנטיות הרגשיות המתחדשים בכל דור. האדם נתון לרגשות, וכך הוא יוצר חוקה שמבוססת על נטיות הלב שלו, וכשהקומוניזם היה נחלת העם, המחוקק חוקק חוקים שיסודם בקומוניזם, וכשהפלורליזם שולט, הוא יוצר חוק משלו. וכך כל דור עם שיגעונותיו ממציא חוק משלו, עד שהדור מסתאב ומגלה את החיסרון במהלך של הדור הקודם לו, וכך נפלו חוקים והתחדשו. לנו ב"ה יש תורה נצחית שהחוק בה הוא חוק של השי"ת ולא של השכל התאוותני הגשמי של האדם. הפלא הגדול, שהחוק האלוקי הזה ניתן להבנה על ידי האדם, וכך האדם מסוגל לגעת בדבר ה' ולהגיע לעומקים שהשי"ת סלל בעולם דרך חוקי התורה. זה אחד מנפלאות התורה הקדושה, בשביל זה צריך ללמוד שנים רבות בהתמדה בעומק בהתמסרות, ורק כך אפשר למצוא את ההתאמה של התורה לשכל האנושי, להבנה שלו ולסלילת דרך מוסרית עריכת אקטואלית ושייכת לכל דור. זו הסיבה שמי שפוסק הם הגברים, שלהם ניתנה המצוה ללמוד תורה. לאשה ניתן תפקיד אחר, העולם הרגשי המפותח של האשה, נתן לאשה יכולת לפעול מתוך אינטואיציה ורגש נכון. כשהיא מחוברת לגבר שתפקידו להביא את הצד התאורטי יותר, השכלתני, שיתוף פעולה נכון בין איש לאשה, שכל אחד עושה את תפקידו נאמנה, יוצר מציאות שלימה של שכל ורגש שפועלים בהתאמה ובאיזון.

העולם החדש לא מוכן לקבל תפקידים שונים. הוא רואה בזה חוסר ליברליות. אם אשה רוצה תפקיד של גבר, למה שלא תוכל לקבל את התפקיד? וכך גבר שיקבל תפקיד של אשה… לצערנו לא רק תפקידים הם רוצים לקבל אלא בלבול הזהות יצר אנדרלמוסיה של ממש שמביא את העולם לפני משבר של ממש ביחס להרס התא המשפחתי.

אכן התורה לא מוכנה לזה, יש תפקיד נשי ויש תפקיד גברי! אשה שתפסוק הלכות תהיה רגשית מידי, היא לא צריכה לפסוק היא צריכה להביא את עולם הרגש שלה, את האינטואיציה שלה. היא לא מזולזלת חלילה. היא מעורכת, יש לה תפקיד חשוב לא פחות משל הגבר.

נכון אמנם שבעולם כזה שדורש פירוד, שלא מוכן להבדלי התפקידים, בעולם של בלבול זהויות, הפכה המציאות בה גברים פוסקים לנשים, מציאות מזלזלת, אך בעולם קדוש. בו היחס אל פסיקה הלכתית היא משהו קדוש, הגשמי הופך לרוחני, ואין טעם לפגם בפסיקה של הלכות לנשים על ידי רב. בדיוק להיפך זו זכות של שמירה של התפקידים כראוי. התפקיד הנשי נשמר בטהרה. התפקיד הגברי נשמר בטהרה. ואין בלבול זהויות. וכך כשיש הרמוניה בין גבר לאשתו, ההרמוניה מושלמת.

לשמחתנו כמעט ולא שומעים על פגיעה בעקבות זאת שפסיקה של הלכות של נשים מגיעה על ידי גברים. בדרך כלל הגבר הוא מי ששואל בשביל אשתו, ואין בכך טעם לפגם. [אם כבר צריך לעורר על האפשרות של רופא לנשים].

נחזור לתפקיד נשי, את כותבת שנראה כאילו תפקידה של האשה רק להביא ילדים ולגדל אותם. במבט מודרני זה באמת נשמע נורא. אך במבט ערכי תורני, של בקשה לקיים את העולם ולתקנו, בשליחות הבורא. תראי איך אותו תפקיד מקבל מקום אחר לגמרי: האשה מביאה ילדים לעולם. היא יוצרת חיים. האם זה תפקיד שולי? אם אנו עסוקים בעולם של הפרדה, אינני מבין מדוע גברים לא מצרים על כך שהם לא יכולים להיות אלו שיוצרים חיים, למה רק אשה יכולה להביא חיים של ממש לעולם [חלקו של הגבר אמנם קיים גם בזה, אבל הבאת החיים ממש נעשה על ידי האשה].

כשהעולם מתבלבל, וכל אחד רוצה לעמוד על במה משלו. האשה לא מוכנה להיות מחוברת לגמרי לגבר, והגבר לא מוכן להיות מחובר לגמרי לאשתו. עולם של נפרדות, של העמדת תפקידים במכירה פומבית לכל דורש. הופכת את חלוקת התפקידים לחלוקה בין אנשים, וכך תפקיד אחד נחשב יותר בעיני מישהו ותפקיד אחר נחשב פחות. בעולם מתוקן, חלוקת התפקידים בין הגבר והאשה לא ממעטים מערכו של צד אחד מהאישיות השלימה של האיש והאשה שהם כגוף אחד שלם, וממש כפי שיש תפקיד לאצבעות הידים ותפקיד לפה ותפקיד לאוזן, ואין מריבה בין התפקידים השונים שניתנו לכל איבר, כך ממש לא אמורה להיות תחרות בין התפקידים הנשיים לתפקידים הגבריים.

אינני יודע למה ספרו רק את הגברים ולא את הנשים. אבל זה לבטח לא בגלל חוסר חשיבות שלהן.

בעיקר הדברים, לצערנו, לעיתים אופן העברת ההלכות או שיח לא רגיש מצד מחנכים מייצר תחושה מקוממת של זלזול, דבר שהוא כשל אנושי ואינו מייצג את עומק כבוד האדם והאישה שבתורה.

את שואלת עוד וכותבת:

ו. ואחרון בלי נדר. כי זה באמת כואב לי. כמה שאני מחוברת-אני מנותקת. הקב״ה הולך איתי יד ביד. נוכח בחיי. אני נאמנה. מקיימת מצוות. שומרת הלכה וחוק. מכבדת הורים (למרות ועל אף) לכאורה חרדית גאה. אבל בפנים חלולה. לא זוכרת מתי פעם אחרונה פתחתי סידור לתפילה אמיתית. לא כזאת כדי לכפר על מצפון או סתם כי הבטחתי שאתפלל x ימים.

ברוך השם ומזמור לתודה שגורים על לשוני. אבל כביכול הקב"ה מחוץ לתמונה. (אוף, איך בכלל מנסחים את התחושה והצער הזה?).

אני מאמינה שהוא משגיח ורואה ויודע והוא זה ששלח את הנסיון הכוחות והכלים. אז למה אני לא מספיק מאמינה שהוא ברגע יכול לקחת גם את זה ממני? שהוא מאמין בי שאבחר נכון? שמתישהו תגיע גאולה? פרטית ובכלל.

למה זה ברור לי שאלך לשאול רב כל יום כל היום. כל צעד וכל שעל ולא פשוט פונה ישירות אליו שיעזור לי?

ימים נוראים בפתח ושוב ארגיש מנודה. לא רצויה, רחוקה? עוד תחנה שצריך לעבור ופספוס של ימים של המלך בשדה?!

אמונה זה כמו שריר. אצלי זה מרגיש עובדה קיימת ומנגד חלל עצום שהולך ונפער יותר ויותר בכאב מר. עד כאן דברייך המרגשים.

ובכן, רק בעקבות דברייך הללו את צריכה להרגיש לא חלולה, ולא רחוקה. אך כיון שאני מבין את הרגשתך אנסה לתת לה מסגרת ולנסות להציע איך אפשר למצוא בתוך המסגרת הזו אפיק של התחדשות וקירבה.

את מרגישה במסגרת מאד דתית. אבל יותר חיצונית מאשר מסגרת פנימית. אני מנסה לחשוב שאולי דבריי בתחילת התשובה הם המסגרת של התשובה לשאלה הזו האחרונה שלך. כשאדם שייך למשהו, וכל קיומו ותחושתו זה השייכות שלו, ואין לו סכסוך עם השייכות שלו. הוא מרגיש מחובר לאותה מסגרת אליו הוא משתייך. במקרה שלך, אם היית שייכת למיינסטרים החרדי, ולא היה מתגלה סכסוך בין השייכות שלך למה שאת, היית מסתפקת ברוחניות שיש במסגרת אליה את משתייכת. אלא שבתוככי לבך, את מרגישה מסוכסכת עם ההשתייכות הזו, את בגבורה נשארת בתוכה ומבינה שלא נכון לצאת ממנה. אבל בתוכך פנימה אינך מחוברת לזה. וכך נשארת רק הדתיות שבמסגרת. והחלק המסוכסך שבתוכך, שהוא האני האמיתי הפנימי שלך, לא מרגיש את המעשים הדתיים שאת עושה מספיק מחוברים. אני חושב שככל שתתנערי מהמחשבות על ההשתייכות, ככל שתביני שההשתייכות שאין לזלזל בה, אינה אלא שולית, והעיקר זה את! תתרכזי בעבודת ה' הפרטית שלך.

כשתרגישי שההגדרה שלך, היא לא שאת מהמיינסטרים החרדי, כשתרגישי שהיותך מהמיינסטרים החרדי, אין זה אלא מקום העבודה שלך, אבל מה שאת, זה האישיות הפרטית שלך, של האופי הכישורים, והכלים שיש לך לעבוד את ה', ולחיות כאן בעולם. כך תהיה כל תפלה שלך פנייה אליו, פנייה אמיתית של האישיות שלך, לא של האישיות המגזרית שלך. ראש השנה שלך יהיה שלך, ולא של המגזר שאת משתייכת אליו. וכך בכל דבר תמצאי את החוויה האישית שלך. תקיימי את אותם מצוות, אך כשהאישיות שלך האישית מפותחת, שהיא המרכז, ולא ההשתייכות שלך העיקר. אולי לא תצטרכי לפתוח סידור ולהתפלל תפלה משלך, כי כל תפלה תהיה שלך, אולי כל תפלה זו דרגה גבוהה מידי, אבל בין התפלות המחויבות שתתפללי, יהיו מספיק תפלות שהם יהיו שלך! כל דבר יהיה שלך ולא של החברה/המגזר/המשפחה אליו את משתייכת.

אני מציע לך לעבוד על האני הפנימי שלך, להתחבר לעצמך, להיות את! כך תרגישי מחוברת ולא מנותקת. וכשאני כותב את זה אני מתחיל לחשוב שאולי גם השאלות המגדריות של מעמד האשה ותפקידה פחות יציקו לך, כי כשתהיי מחוברת לעצמך יותר, ותהיי יותר את, לא יהיה אכפת לך מה שאת לא.

זו עבודה פנימית, לא משהו באפשר לעשות בפתע פתאום. אבל זה תהליך של חיבור לעצמך, של מציאה של עצמך, בו לפתע תמצאי את עצמך הרבה יותר גדולה ממה שאת חושבת את עצמך כעת. אם כעת את חלק מתוך מערכת גדולה, סוג של בורג במערכת, לפתע תמצאי את עצמך, כמה משמעותית את, כמה משמעות תמצאי בעצמך. כך תמצאי מזור להרבה מהשאלות שלך.

זו דרך לא פשוטה. אך היא כדאית. כי על ידי דרך זו תמצאי את עצמך, ותחיי את החיים מתוך חוויה אישית, כך רעשי הרקע של העוולות והעיוותים שקיימים לצערנו פחות יפריעו לך, כך תרגישי קרובה יותר לה', ותהיי גאה בתפקידך המשמעותי שיש לך בעולם. וכך תצליח להתרומם על הבעיות הפנימיות המשפחתיות שלך. כי את לא תהיי המשפחה שלך ולא המגזר אליו את משתייכת, אלא את תהיי מה שאת צריכה להיות.

בברכת הצלחה

וכמובן שאם יש צורך למענה נוסף תוכלי לפנות לאקשיבה ונשתדל לענות לך כראוי [ומקוה גם יותר מהר].

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]