שלום לך שואל יקר,
קראתי את השאלה שלך כמה פעמים, והאמת היא שככל שהתעמקתי בה, הרגשתי שהיא עוסקת במשהו קצת אחר ממה שנראה במבט ראשון.
אתה שואל איך לספר להורים שקנית סמארטפון, שאלה לכאורה טכנית.
אבל אולי הטלפון הוא רק חלק מהסיפור.
השאלה האמיתית שלך בעומק היא אולי איך אפשר לשתף את ההורים בהחלטה שקיבלת, כשאתה יודע שהם כנראה לא יסכימו איתה, מבלי לפגוע בקשר הטוב ביניכם ומבלי לגרום להם לחשוב שאתה כבר לא אותו בן שהם גידלו.
זו שאלה לא פשוטה בכלל.
אני גם חושב שהיא מעידה על משהו יפה מאוד אצלך. אילו לא היה אכפת לך מההורים שלך ומה הם חושבים, כנראה שכבר מזמן היית מניח את המכשיר על השולחן ולא מתלבט בכלל איך הם יקבלו את זה.
עצם זה שאתה חי כבר תקופה עם הקושי הזה, ומחפש דרך לעשות את הדברים בצורה שתכבד גם אותם, מלמד שהקשר איתם חשוב לך מאוד, ושאתה חותר לשמור עליו מכל משמר.
כל בחור, בשלב כזה או אחר, מגיע לרגעים מהסוג הזה.
רגעים שבהם הוא כבר לא ילד, אבל גם עדיין לא לגמרי עומד ברשות עצמו. הוא כבר אדם בוגר, שמקבל החלטות מתוך שיקול דעת, אבל במקביל הוא עדיין בן של ההורים שלו, והדעה שלהם חשובה לו.
בדרך כלל המעבר הזה לא קורה ביום אחד. הוא מגיע דרך החלטות קטנות וגדולות, שלפעמים שונות ממה שנהגו בבית.
עד אותו שלב, רוב ההחלטות המשמעותיות בחיים התקבלו מתוך התאמה כמעט מלאה למה שהבית חינך אליו. ואז מגיעה החלטה מסוימת, שלא בהכרח נובעת ממרד או מזלזול, אלא פשוט מכך שהאדם גדל, חשב, והגיע למסקנה אחרת.
יתכן מאוד שזה בדיוק המקום שבו אתה נמצא.
מהשאלה שלך לא התרשמתי שאתה מבקש להתרחק מהערכים שעליהם גדלת. להפך. נשמע שאתה משתדל לבחור בדרך שנראית לך נכונה, תוך ניסיון לשמור על הגבולות שחשובים לך. אלא שהפעם, ההחלטה שקיבלת אינה זהה להחלטה שההורים שלך היו מקבלים.
וזו בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת כל כך לא פשוטה. לא בגלל המכשיר עצמו, אלא בגלל המשמעות שיש לו בתוך מערכת היחסים ביניכם. זה רגע של חיכוך שבו אתה עובר לעצמאות.
נקודה נוספת שכדאי לדייק.
אם היית חושש רק מכך שההורים יכעסו, כנראה שכבר היית מספר להם. גם אם הייתה נוצרת שיחה לא נעימה, בסופו של דבר היא הייתה עוברת.
אבל מהשאלה שלך נשמע שאתה חושש ממשהו עמוק יותר.
אתה חושש מהאופן שבו הם יסתכלו עליך אחרי השיחה.
אתה כותב: "אני לא יודע איך לספר את זה להורים בצורה שהם יקבלו את זה ויבינו אותי ולא יחשבו שאני לא רציני מספיק."
זו נקודה משמעותית מאוד.
כי בעצם אתה לא רק רוצה שהם ידעו שיש לך מכשיר. אתה רוצה גם שהם יבינו שהבן שלהם לא השתנה להיות אדם אחר.
שהוא עדיין אותו בחור רציני, עם אותם ערכים, עם אותה יראת שמים, רק שבנקודה מסוימת הוא הגיע למסקנה שונה משלהם.
זה גם מסביר למה כל כך קשה לך להמשיך להסתיר, אבל גם כל כך קשה לך לספר. אתה גם רוצה שהם ידעו ויכירו אותך טוב יותר, אבל שלא יתבלבלו. שיבינו שאתה עדיין מחזיק בעולם הערכים שלהם, גם אם יש שינוי קל מסויים.
אבל חשוב מהצד השני גם לנסות לראות גם את הצד של ההורים שלך:
ההורים שלך מכירים אותך כבר עשרים ושלוש שנה. מבחינתם, הם יודעים מי אתה, מה הערכים שלך, ואיך אתה מסתכל על העולם.
כשפתאום הם מגלים שקיבלת החלטה שמשמעותית בעיניהם בלי שהם ידעו עליה, טבעי שהדבר יפתיע אותם.
לאו דווקא בגלל המכשיר עצמו, אלא משום שהם מבינים שבזמן שהם חשבו שהם יודעים בדיוק איפה אתה עומד, עבר אצלך תהליך שהם לא היו שותפים לו.
לכן, אם התגובה הראשונה שלהם תהיה קשה או מופתעת, לא בטוח שהיא מלמדת מה הם חושבים עליך. לפעמים היא פשוט חלק מהזמן שנדרש להורים להתרגל לכך שהבן שלהם כבר מקבל החלטות בעצמו.
אם כן, לשאלתך, אני דווקא חושב שנכון שתדבר איתם על זה.
לא רק כדי שלא תצטרך להמשיך להסתיר את המכשיר, אלא בעיקר כדי שלא תצטרך להמשיך להסתיר חלק מעצמך.
בסופו של דבר, קשר טוב בין הורים לילדים בוגרים לא נבנה מזה שהם תמיד מקבלים את אותן החלטות, אלא מזה שהם מצליחים לדבר עליהן בכנות, גם כשלא תמיד מסכימים.
לכן, אם תשאל אותי איך נכון לעשות את זה, הייתי משתדל שהשיחה תהיה פחות סביב השאלה האם נכון או לא נכון להחזיק סמארטפון, ויותר סביב המקום שממנו קיבלת את ההחלטה.
אפשר לומר להם בפשטות שהרבה זמן חשבת על הנושא, שלא עשית את זה מתוך רגע של חולשה או מתוך רצון לפרוץ גבולות, אלא מתוך מחשבה שהיום, במציאות החיים שלך, זה כלי שיכול לסייע לך. חשוב גם לומר להם שבחרת במכשיר עם הגנה, ושלא הייתה לך שום כוונה להסתיר מהם מתוך זלזול, אלא פשוט חששת לאכזב אותם או לפגוע בהם.
אני גם לא חושב שאתה צריך לנסות לשכנע אותם להסכים איתך. מותר להם לחשוב אחרת. המטרה של השיחה היא לשקף להם את דעתך והחלטתך מתוך נעימות ולא להגיע לוויכוח.
יש עוד דבר אחד שכדאי לזכור שחשוב לי להוסיף לסיום:
הרבה פעמים אנחנו מדמיינים את השיחה הקשה לפי הרגע הראשון שלה. אנחנו חושבים שאם הצד השני יופתע או ייפגע, כנראה שכך זה יישאר.
אבל בדרך כלל זה לא עובד כך.
יכול להיות שבהתחלה יהיה להם קשה לשמוע. יכול להיות שהם אפילו יתאכזבו.
אבל אחרי שהרעש הראשוני ישקע, הם ימשיכו לפגוש את אותו בן שהם מכירים כבר 23 שנה. אם הם יראו שהערכים שלך לא השתנו, שאתה ממשיך להיות רציני ואחראי, יש סיכוי טוב שגם ההחלטה הזאת תקבל עם הזמן את המקום הנכון שלה.
מאחל לך שתצליח לעשות את השיחה הזאת ברוגע ובכבוד.
ומתפלל שתזכה תמיד לבחור את הבחירות שנכונות עבורך מתוך יישוב הדעת, ושגם ההורים יזכו לראות בהן את הרצינות ואת האחריות שמאחוריהן.
דניאל אברהם.