יקרה,

קוראת את המילים שלך ושמחה שהרגשת בנוח לפנות שוב, לפתוח את ליבך ולנסות לקבל מענה. ושוב קוראת אותך וחושבת עליך…

חושבת על איך זה להיות בתוך חווית המגורים בבית, עם שנים של התמודדות עם אמא שרק המבט שלה גורם לך להתכווץ,

כמה לא פשוט. כמה מורכב.

ההתמודדות עם המצב המורכב שדורש עיבוד חוויה. ואולי עוד כמה שלא ציינת כאן.

אלו חוויות כואבות שדורשות כוחות נפש רבים.  ועברת אותם.

ובתוך כל זה את גרה בבית ילדותך,וכעת את בבית בחוויה של חוסר אוטונומיה, קושי בבחירה חופשית על נקודות משמעותיות בחייך ועם קושי של אמא שלא רואה אותך. את צרכיך. עם אמא שמתערבת בבחירותיך, עם אמא שלתחושותיך היא רואה את מה שהיא חושבת שנכון לך. ולא את מה שאת מרגישה שנכון לך.

בחרת ללכת ולטפל, הלכת למטפלת שלא היטיבה איתך, ידעת שמצד אמך אין סיכוי שאת קמה ועוזבת, וכשזה עבר את הגבולות שלך, עזבת. המשכת "ללכת למטפלת" כביכול, רק מפני הפחד מאימך, וככה תקופה ארוכה.

כמה הכל לוקח אויר וכמה מקשה על כל החוויה והסיטואציה.

כל כך קשוח ולא פשוט עד כדי פחד ממשי אל מול אמא, הפחד מהתגובות שלה, מהמבטים שלה, מהדרך השלילית בה את מרגישה שהיא רואה אותך.

כואבת איתך, יקרה. וחושבת יחד איתך-

מאיפה בכל זאת את לוקחת אוויר? מה ממלא אותך ביום יום? באילו מקומות את מרגישה שיש לך בחירה על החלטות חשובות ואולי גם קטנטנות ופחות חשובות, בחייך?

ציינת ש'הפחד מאמא מנהל לך את החיים וכבר נמאס לך'.

זהו משפט כואב ומעודד בו זמנית, כואב כי את פוחדת מתגובותיה של אמך, כמה קושי יש בתוך הפחד המניע הזה, את היית רוצה שאמך תעמוד מאחורייך ומאחורי החלטותיך, תסמוך עליך, תאמין בך. וזה לא קורה. זה כואב ומתסכל.

והחלק המעודד הוא שנמאס לך. את אומרת "די" לא עוד. החלק הבריא שבתוכך רוצה לחוות משהו אחר, עצמאי ובוגר יותר. וזה בהחלט מעודד וזה מבטא פתח לשינוי מיטיב שיכול לבוא בעקבותיו.

ברגע שאת פוחדת מאמא ומתנהלת מהפחד הזה, כילדה, אולי אין מידי מה לעשות בנידון, אך כיום, כאישה בוגרת, את כבר מבינה שהמחיר שהפחד גובה ממך, הוא גבוה, ואת רוצה משהו אחר, ריפוי ויציאה לעצמאות.

ומנקודה זו, אני רוצה לחזק את הצעד האמיץ שעשית. קמת והלכת. עזבת את הטיפול שאמך רצתה שתישארי בו, ואת לא.

חושבת על המשפט ששמעת מאמא שלך: "את לא מבינה כלום בטיפול", בעוד את יועצת, ומבינה טוב טוב בטיפול, שהרי את זו שרצית ללכת לטיפול ולעבד את הטראומה. כמה כאב יש במשפט זה, וכמה הוא מוטעה..

היכולת לקום וללכת, למרות שידעת שאמך לא תאהב את הצעד הזה, וזה יבוא אליך בכעס ובמניפולציות מצידה. ועדיין בחרת לעזוב את הטיפול. את המקום שלא עושה לך טוב. לא מקדם אותך.

כמה לא מובן מאליו. כמה חכמה. כמה אמיצה. כמה הוא מספר איך את מבינה בטיפול, מבינה בעיקר בטיפול של הנפש שלך ולמה את זקוקה.  כמה זהו צעד משמעותי בפריצת דרך הזו שלך.

ציינת שמבחינת אמך את 'לא טובה, רעה, חצופה, ואיומה'. ואף, 'מקולקלת שצריך לתקן'.

כפי הנראה, אמא שלך משליכה עליך קשיים/תסכולים/ וכד׳, ללא שום קשר למי ומה שאת.

אלו הם חלקים שלה. ורק שלה. היא מניחה עליך תוויות ללא כל קשר למציאות הפנימית והחיצונית של מי את באמת.

בנקודה האחרונה שציינת בשאלתך, 'לא נעים לי התחושה הזו שאני מישהי לא טובה שצריך לתקן'. ניכר כי השלכה זו הצליחה לגעת ואף מעט לערער את מי שאת.

וכאן חשוב שתזכרי יקרה, את אישה יקרה. אמיצה. שמתמודדת ושהתמודדת בגבורה עם מצב רפואי מורכב, עם שנים של שידוכים ונסיונות, עם האירוע הטראומטי שחווית, עם המורכבות עם אמך,

וגם תזכרי, שיש בך כל כך הרבה טוב, אני בטוחה ומאמינה, שיש בך תעצומות נפש רבים, הרי את יועצת לבנות, את עוסקת בעזרה רגשית.. כמה רגישות צריך על מנת לעבוד במקצוע חשוב ומורכב זה.

ואת בטח מלאה בעוד הרבה הרבה טוב, שאני לא מכירה, אך משערת.

זו את. על כל גווניך.

מקולקלת?! צריכה תיקון?!

'למה היא מסתכלת עליך ככה?'- אולי לא נדע לעולם. אך מה שאנחנו יודעות ומבינות, זה שאת במודעות, את במקום אחר, ואת לוקחת את השליטה בחלקים שקשורים אליך, וחלק מהשליטה זה להבין שההסתכלות שלה עליך באופן שלילי, הוא לא שלך. הוא שלה.

אני כותבת את המילים הללו והלב שלי מתכווץ, כי בסופו של דבר זו אמא שלך. ומכל אדם אחד בעולם, אמא- זה בעיני הכי כואב. כי זו אמא.

ועם זאת, חשוב שתפנימי עמוק עמוק-

זאת ההשלכה שאמך משליכה עליך. ללא שום קשר למה ומי שאת.

תזכרי את זה טוב טוב! טוב יקרה?

בתור יועצת חינוכית  כשמגיע אליך תלמיד את מסתכלת עליו כמקולקל שזקוק לתיקון או כנשמה טהורה אשר זקוק למקום, לריפוי, אולי גם לקשר מיטיב?

מסכימה רגע להסתכל עליך מהצד, בתור התלמידה שלך, כשאת נכנסת בדלת ומתיישבת בכורסת היועצת

כשאת בכסא הזה מה את רואה שם בפנים, בעומק?

אם תתבונני טוב טוב, מאמינה שתראי הרבה טוב. ואולי תראי גם כאב, תסכול, רגשות קשים, חלקים הקשורים בטראומה, רצון לעבור חווית עיבוד וכד'.

בטח החלקים של הקלקול והתיקון- הם לא חלקים שלך.

אין להם שום קשר אליך במציאות.

מסכימה איתי?

ומה עוד את רואה שם שלא ציינתי?

לגבי הרצון ללכת לטיפול, אבל כזה שאת בוחרת, את מחליטה למי, מתי מתאים לך להמשיך, או דווקא להפסיק. בלי לתת דין וחשבון לאף אדם,

חשוב שתזכרי, את כבר 'ילדה גדולה' ואת האחראית הבלעדית על חייך.

הרצון הזה הוא טהור. הוא משמעותי. והוא מציין את הצורך בבחירה חופשית ובנפרדות שאת חשה מאימך.

טיפול אצל מטפלת טובה ומקצועית, כזו שתראה אותך באמת. שתברר איתך מה חשוב לך, שתצעד איתך את המסע של הריפוי ועיבוד החוויה ואולי גם תאפשר לך להיות את, בדיוק כמו שאת, ללא פחד או רצון לרצות.

טיפול כזה אני מאמינה שיכול לעשות לך כל כך טוב. חשוב שתזכרי שאת האחראית על חייך, בחירותיך ורצונותיך,

ואם תצליחי לרצות ולשמח את אמך בבחירות אלה, מה טוב. ואם היא לא תקבל אותם, זה כואב וקשה. ועדיין, זוכרת?!  זה החלק שלה.

מאמינה שאם וכשתמצאי מטפלת מיטיבה, ותגלי בתוכך את האומץ וההבנה שאת ׳אדון לעצמך׳, ותצליחי להיות בעמדה ברורה אל מול אימך, להעמיד את הגבולות גזרה שלך,

זוהי תהיה תחילתה (או המשך, כי הרי כבר עזבת טיפול לא מיטיב, שלב חשוב ומקדם) של דרך משמעותית לריפוי האישי שלך, לפחות בחלק אל מול אמך.

והרי לשנות את ההורים שלנו (את אף אחד) לא נצליח.. כנראה… זהו תחום שאין לנו שליטה עליו. יש לנו שליטה על החלקים של מה שנעשה עם ההערות, ההתנהגות, התנהלות שלהם כלפינו.

ואם כשתחזרי מטיפול אמא תשאל אותך: איך היה? מה דיברתם?

ולך לא מתאים לענות, כי את רוצה שהמרחב הזה יהיה שלך ורק שלך.

איך תגיבי? מה תעני לה אז בתור אחת שמבינה שזו בחירה שלך?

אולי אפשר לשנן משפט אחד, שהוא ידגיש את העיקרון הבסיסי שלך, יבטא את העמדה הברורה שלך ומנגד יהיה כזה שנותן גם כבוד לאמך?

אולי משפט כמו… ״הטיפול הוא המרחב הפרטי שלי לעבד את הדברים שלי עם עצמי, ואני לא מעוניינת לחלוק את מה שעולה שם…״

בטון רגוע, אסרטיבי, לא מתנצל או כועס.

יתכן ויהיה קשה לה לקבל את השינוי, אך מאמינה שבסופו של דבר היא תתרגל, וגם אם לא, את זו שעושה את השינוי ואת זו שתתרגלי אליו, ואולי והלוואי היא גם תלמד יום אחד לכבד את המרחב שלך. וככל שתהיי יותר שלמה עם עצמך בחלקים אלו, מאמינה שאמירות אלו פחות ופחות יחלחלו לתוכך וישפיעו עליך.

ואולי תאמצי משפטים דומים, לא רק בהקשר של הטיפול, בהקשרים שתחושי שאמך חודרת לפרטיותך, ומתערבת בעניינים שפחות מתאים לך לשתף ולחלוק.

כי את זוכרת- את האחראית הבלעדית על חייך וזכותך לשמור את המרחב הזה נקי, לעצמך!

ורגע רוצה לשאול אותך שאלה אולי תכנית, אך משמעותית כל כך,

מה עם המחשבה לעזוב את הבית לטובת מגורים מעט מרוחקים מבית ההורים?

יצא לך לחשוב? ניסית? אולי זוהי אופציה שיכולה לאפשר מרחק מהמורכבות היומיומית? פיתוח עצמאות?

מאחלת לך שתמצאי בך את הכוחות, תגלי כמה את טובה שלא זקוקה לתיקון, אלא רק לראיה של מבט מיטיב.

בהערכה עצומה,

אלישבע ר.