תשובה

שלום לך בחורה פשוט מדהימה. בחורה שלא רואים כל יום וגם לא כל יומיים.

מסע החיים שעברת והחוויות המצלקות שחווית מילדותך הם יוצאי דופן בכל פרמטר, אך הדבר המפעים ביותר והמעורר השתאות ממש, הוא הדרך שעברת את המסע הזה, והיכולת הנדירה שלך לשרוד, לגדול, לפתח מודעות עצמית כה עמוקה, ואף להישאר אנושית, חכמה ופיקחת. ולהציג כאן שאלה כל כך אינטליגנטית וכל כך רגישה. את ממש פלא מהלך בעיני.

האמת היא, שדברים רבים הייתי רוצה לומר לך. ואומר לך. אך איני מצליח לכלא את רגשותיי בנוגע לשאלתך העיקרית שאת מציגה בסוף: "איך אפשר לעשות תשובה אמיתית על שנים של חוסר כיבוד אם"?

באמת שזאת שאלה שטלטלה אותי מאוד, איך יתכן שבת כמוך שמיום ילדותה ממש חוותה דברים שלא חווים אנשים מבוגרים, חוסר יציבות, מניפולציות ועוד. ועדיין נושאת בליבה נקיפות מצפון ושואלת שאלה שכזאת, ודואגת שמא חטאה בכיבוד אם. אין זאת אלא כי מלאך משמים את. יהי חלקי עימך.

מנגד, אני תוהה לעצמי בניסיון לפענח את פשר השאלה, אולי שאלה זו אומרת דבר אחד או שניים על משקעים עמוקים ותחושות אשם שנוצקו בך בעקבות כל המסע שעברת. אני אנסה לברר ולנתח את זה איתך יחד, נדבך אחר נדבך. ואת קחי לך מאשר תסכימי.

*

כדי להסיר את המועקה הרובצת על כתפייך, עלינו ללבן תחילה את המושג "כיבוד הורים" בדיוק נמרץ.

התפיסה הפשוטה של בני האדם היא, הקשב ושמע בקול הוריך. מה שיאמרו לך עשה, ולעולם אל תסרב או תזלזל בהם. נכון אמת כך הוא הדבר.

אך אני אשאל אותך שאלה פשוטה, אם תיראי אב או אם שלוקחים את בנם ומכים אותו מכות נמרצות חסרות מעצורים באמצע הרחוב, מכות שממש מסכנות את חיי הילד. ואת רצה אחוזת אמוק ושולפת את אותו הילד מידיו של הוריו להצילו. והילד צועק כנגדך, עזבי אותי, אני חייב לקבל את המכות, הרי זאת "מצוות כיבוד אב ואם"! מה תאמרי לזאת? מהי התשובה שתאמרי לילד זה שהצלת מיד הוריו המכים אותו מכות רצח? האם תחזירי אותו להוריו? האם תצטרכי לשאול שאלת רב בעניין זה? או שתעני לו באופן ספונטני נטול כל ספק: אתה לא מקיים שום מצווה בכך שאתה נכנס תחת ידי הוריך הרוצים להכות אותך עד מוות! זהו. כך תעני לו. בלי הוכחות. בלי הסברים ובלי טעמים. זאת האמת.

זאת כמובן האמת. התורה מצווה עלינו להוקיר להעריך להודות ולהתחבר להורינו מגדלנו. מדובר כאן על הכרת הטוב על כך שהביאו אותנו לעולם יקר זה. ומדובר כאן על חיבור לעבר, חיבור למורשת, חיבור ליסודות המסורת מדור דור. דברים חשובים לעין ערוך ולעין שיעור. כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה..

התורה מעולם לא מצווה עלינו להיכתש, להירמס ולהתבזות, ובוודאי שלא לספוג אלימות פיזית ונפשית קשה המסכנת את בריאותינו, הפיזית והנפשית. אין מצווה כזאת. אין חיוב הכרת הטוב למי שגורע מגופינו או מנפשנו, וכמובן שאין כל חיבור למסורת בנתינת הגוף והנפש למכים אותנו.

עלייך לחשוב על כך ולהבין זאת היטב. כשאת מתארת את העימותים, הצעקות ואף הקללות שנפלטו מפיך בשנתיים האחרונות, את מציגה זאת כ"נפילה" וכחטא נורא, "קיבלת" על עצמך, ושוב "נפלת" וחוזר חלילה. אך במבט מיושב ומפוקח שאת עצמך הסכמת לו לעיל בסיפור עם הילד, אין כאן כלל חטא. בסך הכול מדובר ברפלקס בריא ובלתי נשלט שלך, של נפש פצועה המנסה להגן על עצמה מפני תוקפנות ומניפולציות. עלייך לשמוח שכזאת את, ושלא המשכת לתת גווך למכות שניתכו עלייך. משום שאין בכך כל מצווה, ההיפך הוא הנכון, מצווה את במצווה גדולה לדאוג לעצמך ולחייך, שיהיו בריאים ושלווים בעז"ה.

הסירי מליבך כליל את נקיפות המצפון ותחושות האשם על כך שלא קיימת או שאינך מקיימת את מצוות כיבוד אם כהלכה. הסירי זאת מליבך. אין צדיקה ממך במצווה זו. חיית חיים שלמים בתנאים לא תנאים, סבלת סבל נורא, דאגת לעצמך לדברים בסיסיים, ג'וקים, עובש, בגדים שאינם במידתך, ועוד. ועדיין עד היום את דנה אותה לכף זכות, מרחמת עליה מעומק הלב. ואת זו שכואבת את כאבה של המצווה?? צדיקה גמורה הינך. לפחות כרבי טרפון ששימש כמדרגה לאימו בכדי שתעלה למיטתה.

*

ישנו דבר נוסף שמפעם בך ומנהל אותך בתת מודע, המציאות החיה והקיימת של פציעת הנפש. בסיס האישיות של כל אדם נחתם בגיל צעיר, ומשם אנחנו סוחבים את החותמת ואת הצלקות כל החיים. אדם שחווה אלימות, הזנחה, ומראות קשים מעל ומעבר לממוצע, הדימוי החוששני והמתוח שלו לא ייטוש אותו בקלות. כשאת עומדת מול אימך, המוח שלך אינו רואה רק את האישה שעומדת מולך כעת, המוח שלך חווה כל פעם מחדש, בשבריר שנייה, את הילדה הקטנה והמפוחדת שנאלצה להתחנן למזון,  את הילדה שעברה דברים רבים וקשים. המטען הרגשי הזה הוא דינמיט, וכאשר חומר נפץ כזה פוגש ניצוץ קטן של מניפולציה נוכחית, הפיצוץ הוא בלתי נמנע. אין זה פגם בנפשך או ביראת השמים שלך, אלא זה מבנה הנפש האנושית שלך שכך יוצרה ונצרבה. אם לא היה קורה כך, היה עלייך לתהות היכן הוא ליבך. ולכן אל לך לדון את עצמך ברותחין, משום שכל מעשייך הם מעשים טובים מאוד, מתאימים מאוד וראויים מאוד.

*

כעת, לקראת המעבר המבורך שלך ליציאה מהבית, את עומדת בפני פרשת דרכים ועת רצון גדולה מאוד. הצעד המעשי והנכון ביותר מבחינה תורנית, נפשית ומוסרית, הוא ליצור נתק זמני וריחוק פיזי מוגדר. הרי אי אפשר לנשום בתוך המים, ואי אפשר לרפאות פצע פתוח כאשר ממשיכים לחטט בו יום יום שעה שעה. המרחק הזה הוא אינו בריחה מהמצווה, אלא הוא קיומה של המצווה במצבך, משום שרק באמצעות המרחק תוכלי לחדול מהעימותים והתגובות הלא מכבדות, ובכך תמנעי מעצמך וממנה קשיים נוספים.

כאשר תהיי שם, מחוץ לאזור הסכנה והלחץ, מוטל עלייך לעשות עבודה פנימית איטית ומתמשכת. ראשית, עלייך לדבר אל עצמך ככל האפשר דברים טובים וחיוביים, להחדיר בעצמך את התובנה שאת ראויה לחיים יפים, שלווים ומאושרים, וכי אינך אשמה בכלום. הסירי ייסורי מצפון ותחושות אשם מעל פנייך. שנית, אל תנסי להתמודד עם המשא הכבד הזה לבדך, הרי לבד בבדידות קשה מאוד להתקדם ולתקן. עלייך למצא חברות טובות וידידות נאמנות, שישמשו לך כר של בטחון בחיים וכתף לתמיכה ודמעות. דבר חשוב נוסף יהיה, למצוא דמות נשית חכמה, מדריכה, רבנית או מטפלת רגשית יציבה ואוהבת שתוכלי לתת בה אמון מלא, לשבת איתה מדי פעם, לעורר את לבטייך, לבכות, לשפוך את הלב וליישב את הלב והדברים אט אט בבטחה.

יקרה, את צעירה כל כך, אך בגרותך וכישורייך העצומים לעבודה עצמית הם נכס יקר לאין ערוך. הסירי את מבטך מהעבר והשתדלי להתבונן כמה שיותר, כמה שתוכלי, אל עבר העתיד הלאה.

נצלי את כוחותייך לבניית עתידך, להלחנה של תוכנית חייך ולהקים בעז"ה בית בריא, יציב וטהור של בני תורה, בית שיהיה הפך מוחלט למה שחווית בילדותך.

והקב"ה יושב במרום רואה ללב פנימה, יודע בדיוק כמה הקרבת וכמה סבלת, הוא יקבל את דמעותייך ואת תפילותייך באהבה רבה וישלח לך סייעתא דשמיא עצומה בכל מעשה ידייך.

אני מברך אותך מקרב לב בהצלחה בלימודייך החדשים  ברפואת הנפש ובשלווה עצומה ומרובה.

דוד ב.

[email protected]