שלום, יקרה.

קראתי את השאלה שלך פעם ופעמיים, ופשוט התפעלתי. התפעלתי מהכנות שמתובלת במילים, הרצון האמיתי להגיע לשמחה טהורה, ומהמודעות להבחין מהיכן מגיע הרגש שמעכיר על השמחה. ידיעת הבעיה היא תחילת הפתרון, ואם אנחנו כבר שם- המצב מעודד ;)

התחלת בשאלה, והיא בכלל לא קטנה. היא שאלה של עבודת המידות, של התמודדות. עבודה על מידת השמחה היא בדיוק כמו עבודה על מידת הכעס, רק שמשום מה היא נתפסת כעבודה קלה יותר. אולי בגלל שלהעמיד מצג מחייך זה לא כל כך מסובך. רק למתוח את השפתיים, וזהו. אז זהו. שלא. היא דורשת עבודה פנימית לא פשוטה, אבל שווה בהחלט. חשוב לזכור שזו כמו כל מידה אחרת (קנאה, שנאה וכד’), ולו כדי שלא נכעס על עצמינו שאיננו מצליחים לשמוח :)

כמדומני שהסיפור הוא על ר’ אברהם גרודזינסקי, חמיו של ר’ שלמה וולבה, שהיה מסתובב בגטו עם חיוך פנימי וקורן. אנשים היו ממתינים ברחוב כדי לשאוב תקוה מהחיוך שלו. כשנשאל כיצד הוא מסוגל לחייך כך בתוככי הגטו, הרעב והיסורים, הוא ענה: לאחר שעובדים שנתיים (!!!) על מידת השמחה, זה לא מסובך.. ומדובר באחד מגדולי לתמיד החכמים שבתקופה ההיא.

אז מה היא השמחה באמת? ואנחנו מתכוונים לשמחה פנימית, מזוקקת שפורצת מפנים ללא אלמנטים חיצוניים.

שמחה היא חיבור. שמחה אמיתית חייבת שיהיה לה אחיזה פנימית. שיהיה לה חיבור לאני האמיתי. כשאדם לא מספיק מחובר לפנימיות שלו, הוא לא מסופק דיו, וזקוק לעזרים חיצוניים כדי למלא את המקום הכוסס שרוצה לשמוח ומתקשה. לכן שמחה של מצווה היא עוצמתית וממלאה. היא מחברת אותנו עם הנקודה הפנימית והעמוקה שבתוכינו.

אדם שטוב לו עם עצמו, הוא יותר נינוח, קל לו יותר למצא את השמחה בתוכו.

את בעצמך הצלחת למצא את ההקשר לכך. ציינת את נקודת הבדידות שמשרה עלייך עצבות. בדידות היא ההפך של החיבור. ובמקום הבודד נשאבת השמחה לחור שחור.

ננסה לנתח, ברשותך, את הבדידות שאת מתארת.

אם הבנתי נכון, הילדה של בית הספר שונה מהילדה האמיתית. את מתארת דמות חברותית (שבאופן טבעי מצטיירת לנו כשמחה…), לעומת ילדה מופנמת ושקטה בבית הספר (שיהיו שיאמרו שהיא בודדה). אנחנו לא ניגע כאן בסיבות שגרמו לכך, כי לא זו הנקודה, אלא לוקחים את המציאות כאקסיומה. אלו הנתונים כרגע.

את לא מתחברת לדמות שמיוצגת על ידך בבית הספר. את לא מרגישה שזו את. וכשחברה נוספת עוזבת אותך, ולא משנה מה הסיבה, הבדידות מעמיקה ונוטלת עוד כמה אחוזים של שמחה שהיו. פתאום כבר אין חשק לכלום. אני לאה, ההפסקות הן מטרד שצריך לעבור. הטיולים רק מדגישים את מי שאני לא. וואו. זה קשה. מאד.

אז מה כן אפשר לעשות? איך ניתן להתחבר לאני הפנימי, האמיתי, שלנו, כזה שלא יזדקק לקביים חברתיות ולאישוריהם?

בכדי שנוכל להתחבר, עלינו לדעת למי. מי זו אני? במה היא מתגלמת? את יודעת לענות על השאלה לעצמך?

דבר ראשון עלינו להכיר את עצמינו. מי אנחנו, מה היכולות שלנו, אלו מתנות ניתנו לנו. בא נתחיל להכיר את עצמינו, למשש זאת. זו יכולה להיות רשימה של יכולות וכשרונות שיש בי. של עשיה.

תגשי למראה, ותספרי לדמות שמולך מי את. מה את.  תכירי אותה, את הדמות שבך, האמיתית. לא כל כך חשוב מה הסביבה אומרת, חשוב מה את מרגישה כלפייך. תעצימי את עצמך למקום האמיתי שלך. זה מקום שלא תלוי בחברה שמתעלמת, כי הן לא יכולות לקחת את מה שיש בך. אלא אם כן את מרגישה שאין בך כלום…

כשתמלאי את עצמך מבפנים, השמחה תשתחרר יותר בקלות. יש בך יכולות ומתנות שהם שלך, ושום גורם חיצוני לא יוכל לקחת אותן. העצמה פנימית, אגב, יכולה להיות גם בנתינה לשני, בהתנדבות בתחום שאני חזקה בו. באומנות שאני טובה בה. תחפשי את המקומות החזקים שתוכלי להתבטא בהם. לבנות את אישיותך ללא אלמנטים חיצונים, שבהיעדרם יקרוס כל המגדל שבנית.

ומה בינתיים?

מותר להרגיש רע. אנחנו בני אדם, ואין טעם להתעלם. לא תמיד חכם להתעלם ולהדחיק את העצבות. חושך לא מגרשים במקלות. אם מדובר במצב רוח קדורני, אפשר אולי להביס אותו בעזרת מוזיקה וריקודים. כשמדובר בעצב פנימי יותר- כדאי לתת לו מקום, ולא ל’התנפל’ עליו. הוא לא יעלם. אולי יודחק, אבל תחתיו לא תגיע שמחה אמיתית.

אבל-

חשוב שזה יגיע מבחירה שלך. לתחום את ההרגשה, כדי שלא תשתלט ותנטרל אותנו. הרבה פעמים די במודעות, כדי להתרומם. “אני עצובה, אבל בוחרת לחייך” (אל תשכחי שאחרי הפעולות נשמכים הלבבות…). “רע לי, ואני מעדיפה להשאר בדכדוך”. תבחרי בעצב. אל תיגררי אחריו.

כדאי לפרק את העצב לנקודות קטנות. לנסות להסביר לעצמך ממה נובע העצב, מה קשה לך. כשמדובר במשהו גדול ומופשט- הוא הרבה יותר מפחיד ובלתי נודע. כשאני יודעת ש”אני עצובה כי אני מרגישה מיותרת בכיתה/ בעולם”. בודדתי את הרגש ולא נתתי לו להשתלט על כל תחומי החיים. בנוסף, אני יודעת מה הגורם ויכולה לטפל בכך (האם אני באמת בודד? איך אני יכולה להעצים את אני הפנימי למרות הבדידות בכיתה וכו’).

אם את מסוגלת- כדאי גם לתחום את העצב בזמן או במקום. אני עצובה עד יום שני, וזהו. אח”כ אני מנסה להתרומם. עד אז- אני מרגישה אותו חזק, את העצבות, וכואבת איתו.

ו… להתפלל. לב נשב ונדכה…לא תבזה. תבקשי מה’ שיתן בך את הכח למצא את כל היופי שבך ולהעצים אותו, שיוציא אותך מהמקום העצוב.

מאחלת לך שמחה אמיתית ופנימית, ובע”ה- ‘שמחינו כימות עינתינו’.

איתך בתפילה-

תמי