שלום לך,
היה זה לפני שנים רבות כאשר שמעתי שיעור מפרופסור יהודה אליצור, אדם מבוגר, נעים הליכות, תלמיד חכם, בקי בתנ"ך ורחב אופקים. בתוך דבריו הוא הזכיר משהו שאחד השומעים פירש בצורה לא נכונה והחליט שמדובר בדברי כפירה. אותו שומע הזדקף והתחיל לצעוק בחוצפה ובגסות על המרצה והשתלח בו בצורה מחפירה עד שהמרצה פשוט החוויר. התמונה הזו עומדת חיה בזיכרוני מפני שעד היום כאשר אני נזכר בה אני מתכסה בבושה נוראה – כיצד יכולתי לשבת שם ולשמוע את חרפתו של יהודי יקר ולשתוק. אינני סולח לעצמי על כך עד היום הזה ואת הזיכרון הזה אקח עמי עד יומי האחרון.
יש אירועים בחייו של אדם בהם הוא נכשל, לעיתים כשלון קטן ולעיתים כשלון גדול. אינני מתכוון לנסות להמעיט מחומרת המעשה שעשית מכיוון שאכן לא נהגת כשורה, וגם אם יש בליבך על אותו חבר, אין זה מצדיק לפגוע בו בצורה כזו. האם מדובר בכישלון קטן או גדול? דעתי אינה חשובה כאן. אני גם מתרגש פחות ממך מהרושם שהתקבל אצל קרוב המשפחה שלך שבירר אצלך על הבחור – הזיכרון של בני אדם הוא קצר והם בדרך כלל מתרגשים ממה שאנחנו עושים הרבה פחות ממה שנדמה לנו. מה שמשמעותי הוא שאתה רואה במקרה כישלון קשה שהחרטה עליו מביא אותך, על פי התסמינים שאתה מתאר, עד כדי התקף חרדה של ממש.
את הנעשה אין להשיב, ואפשר שזכרון האירוע הזה ילווה אותך עוד שנים רבות. אציין, שעם השנים הסתבר לי שרבים סוחבים אתם משא דומה של אירוע שהם מתביישים בו ושהיו מוכנים לשלם כל הון שבעולם על מנת להשיב את הגלגל לאחור ולתת להם הזדמנות לפעול בצורה שונה. אולם גיליתי גם דבר נוסף. מצאתי אנשים שאותה אבן כבדה של אשמה שכרוכה לצווארם, הפכה עבורם גם לאבן פינה בבניין האישיות שלהם. למעשה, בהפוך על הפוך, דווקא אירוע קיצוני כזה יכול לכוון ולהדריך את האדם טוב יותר מאשר מאות שעות של שיחות או של לימוד. אולי כך ניתן לפרש את מאמר חז"ל שכאשר אדם שב בתשובה "זדונות נעשות לו לזכויות", מכיוון שכל אחד מהזדונות הללו הופך לתמרור בחייו, ללבנה בבניין האישי שלו. אני יכול להעיד על עצמי שמאז אותו מקרה אינני מסוגל לשמוע אדם מבזה אדם אחר או מדבר אליו בגסות בלי שאמחה על כך.
אז אם אתה שואל איך אתה מוריד מעליך את המועקה, התשובה שלי תהיה שאתה לא מוריד אותה, אלא עוטף אותה בעטיפה הנכונה ושם אותה במסגרת הנכונה. כמו הרבה אנשים אחרים פעלת בדרך שגויה וטוב שאתה מתחרט עליה. ההתמודדות הנכונה מתחילה באופן בו אתה ממסגר את האירוע, והמיסגור הנכון איננו "איזה אדם נורא אני", אלא של "קבלתי שיעור יוצא מן הכלל לחיים – בורכתי!". אם הקב"ה היה רוצה בני אדם שאינם עושים טעויות, הוא היה בורא מלאכים. אבל הוא בחכמתו החליט ליצור בני אדם שמועדים לטעויות. כולם טועים, כולם נכשלים, אבל כישלון אמיתי איננו עשיית טעות, אלא התמודדות לא נכונה עם טעות לאחר שהיא מתרחשת.
אל תניח לאירוע הזה להותיר אותך חבול ופצוע בשולי הדרך. אולי כרגע קשה לך לשמוע ולקבל את הדברים. רק שבוע עבר מאז המקרה. שבוע זה מעט זמן והרישום הקשה עדיין חי ובועט בך ומותיר אותך מדוכא, חלש וירוד. לא נורא. זה נורמלי עבור אדם בעל נפש. יש אנשים עם עור של פיל שלא מתרגשים משום דבר, אך אתה בורכת בנפש עדינה ובלב רגיש. אשריך. הזמן יעשה את שלו והכאב יפחת ויאפשר לך לחשוב בבהירות לאן אתה לוקח את זה הלאה ואיך דווקא מתוך ההפיכה אתה יוצא ובונה לך מקדש מלך עיר מלוכה.
בידיך הדבר, ואני מאחל לך שתצא מהמשבר הזה בנוי וחזק יותר מכפי שנכנסת אליו.
בברכה,
גרשון