בס”ד

שלום בחורה אהובה

קוראת אותך ודומעת.

המלחמה הזו שאת מתארת. חסרון הבדידות, למול אשליית המילוי. תשוקת הגוף למול צו הנשמה. ואת לבד, וזה הרבה זמן ככה, וזו מלחמה.

ובמלחמה, כמו במלחמה יש פציעות, יש שטחי אש אבל יש אסטרטגיות מילוט, ותקוות ניצחון.

עצם הפנייה שלך מוכיחה על הרצון הטהור שפועם בך, ואני מעריכה אותך על כך מאד.

אני אתחיל מהסוף, מהקומה המעשית, ואח”כ אשתדל להעמיק ולהניח יסודות המניחים את הדעת, והלוואי משיבים את הנפש. חשוב לי להגיד לך לפני שאני מתחילה את טובה! תמיד את טובה!

תזכרי את זה, במהות שלך את טוב גמור וזה שאדם מתנסה בניסיונות ולא או כן עומד בהם, לא משנה את המהות הזו.

ולעניין עצמו ובאופן מעשי- התורה אוסרת נגיעה של חיבה (ובכלל זה מגע רומנטי וק”ו מיני) בין איש לאישה שאינם נשואים זה לזה. לאיסור הזה ישנן סיבות רבות שבחלקן המועט אשתדל לגעת מאוחר יותר, ויש לו גם דרגות שונות של חומרה, אבל לעצם העניין זה לא ממש משנה. הנחת היסוד כשאנו באות לבחון את הסוגייה הזו היא שזה מצב שאסור הלכתית.

ביקשת עיצה איך לצאת מהמצב, ועצתי היא- לנתק. לנתק את הקשר הזה. לא, לא התכוונתי לומר לך לעזוב את העבודה, אבל כן למצוא פתרונות שיאפשרו לכם כמה שפחות היתקלויות.

למה אני חד משמעית כל כך? כי במצב בו הפיתיון נמצא במרחק נגיעה (כפשוטו) האפשרות לעמוד בניסיון נחלשת. היא לא בלתי אפשרית, אבל כן דורשת רצון והבנה של שני הצדדים. כששני הצדדים מכווננים למטרה הזו הם מסייעים זה לזה בעמידה בנסיון. לא כך כשקיים פער. מהתיאור שלך נראה כי את במקום שמודע לנזק, את במקום המבקש להפסיק את האופן הזה של הקשר, אולם הצד השני אינו מונח במקום מקביל לזה שלך. הוא אמנם מכבד אותך לדברייך, אבל לא מגלה הבנה למקום שלך, ולא די בזאת אלא תולה בך את האשם. כל זה גורם לך להיות מולו בעמדה של התנצלות שמקשה מאד על ההתמודדות, כשהיא מצטרפת לאותו בלאגן של תחושות הפועלות בך בזמן הנסיון. כיוון שכך הם פני הדברים, אינני רואה דרך אחרת מלבד להרחיק מעלייך את גורם הנסיון, ולנתק את הקשר.

נכון, הניסיון הזה עלול לפגוש אותך בצמתים נוספים. ולכן, כדאי להבין אילו אסטרטגיות התמודדות עומדות לרשותך. לשם כך אני רוצה שנרד מעט יותר לעומק ננסה לקרוא יחד את מה שעולה ממכתבך, את מהות הנסיון והקושי וכפועל יוצא מכך להציע דרכי התמודדות רלוונטיות.

מתוך הדברים נשמעת המצוקה והקושי שלך. אני שומעת מישהי שנאגר בה לאורך תקופה ארוכה בלי מענה מספק, הרצון להיראות, להיות חלק ממשהו גדול יותר ולהיות שייכת. הלבד הזה, גורם לנו לפעמים להיתפס בכל דבר שיתן לנו הרגשה של מלאות, ביטחון של יחד. זה הגיוני ולגיטימי, השאלה באיזה אופן אנחנו מבקשים למלא את החיסרון הזה.

צורך בקרבה, בתחושה של איחוד הוא צורך ראשוני ובסיסי… מרגע שהופרדה נשמתנו ממקורה

העליון, מרגע שהופרדנו מחבל הטבור של אמנו, ואחר כך גם נגמלנו מלינוק, אנו מחפשים לשוב

ולהתאחד. איחוד שלם שיש בו תחושה של השלמה, איחוד כזה שנותן מענה ומילוי לתחושת

הבדידות הקיומית שמלווה אותנו מרגע שהגחנו לאוויר העולם. זו הסיבה שבגללה נדמה לנו שמגע,

גם אם הוא חולף ייתן לנו מענה וסיפוק לאותו צורך ראשוני, בסיסי וקיומי. אבל למרבה האבסורד את מתארת שבמקום להרגיש מילוי ואיחוד, אחרי שקורה ביניכם משהו את מרגישה כבויה. למה זה כך?

התורה הקדושה שיודעת את מבנה הנפש שלנו מלמדת אותנו שאיחוד פיזי, מגע בין איש לאשה יכול להיות ממלא ולתת בטחון רק בקשר של ברית נישואין. בקשר של ברית יש מחוייבות, יש ייחודיות, יש רצון להכיר את מכלול האדם אליו התחייבתי במסגרת הברית על כל רבדיו. הנפשי, הרוחני, האישיותי, וכן גם הגופני והמיני. המיניות או המגע הפיזי, הם קומה נוספת לקשר שיש בו אינסוף. ולכן שם הם עשויים למלא ולא לרוקן, להדליק ולא לכבות.

לא כך הוא בקשר מזדמן שאין בו מחוייבות, ולא רק זה אלא שאחד הצדדים בו פוגם בברית המחוייבות שלו (במקרה הזה- האיש פוגם בברית שכרת עם אשתו).

קשר כזה- שאין בו מימד של היכרות עמוקה, שאין בו מחוייבות ואין בו כריתת ברית, נוגע ברובד חלקי מאד של הצורך שלנו באיחוד, ולכן על אף שהוא נותן סיפוק רגעי, הוא לא יכול למלא לאורך זמן.

בקשר זוגי, של מחוייבות ושל ברית האיחוד הפיזי הוא ביטוי לקשר עמוק יותר של נשמות, הוא קשר בו במצב אידיאולוגי, כל אחד משני החצאים מביא את עצמו באופן מלא ושלם קודם כל עם עצמו.

לאישה נכון שמי שימלא את החיסרון שלה, ויתן לה הרגשת יציבות וביטחון, זה האיש שלה. כל גבר אחר שאין סיכוי לקיים איתו קשר נישואין, לא באמת יוכל לספק את היציבות והביטחון האלו שהתורה וההלכה דואגות לאפשר לבת ישראל במסגרת הקמת בית בישראל בקדושה.

כשהדרך מתארכת, והישועה לא נראית באופק, חשוב שאנחנו כנשים, נמצא את היכולת להתמלא מתוך עצמנו, להעריך אותנו כראויות בלי קשר למה קורה בחוץ ואם רואים אותנו או לא. זה משמעותי כל כך וחשוב במיוחד מול התמודדויות כאלו. זה עוזר לנו להתחבר ולזכור מי אני ושאני טובה וראויה בזכות עצמי.

אם יש צורך, לא לפחד או להיבהל מהצורך לקבל תמיכה וליווי בתהליך הזה כדי להתחזק מתוך עצמך.

בנוסף למימד הזה של תחושת הכיבוי שאת חווה בתוך עצמך, עולות בשאלה שלך שתי תחושות קשות נוספות : בושה ואשמה. בושה מאלוקים, ריחוק והרגשה שאת “לא ראויה”, ותחושת אשמה על כך שאת גורמת לו לבגוד באשתו כביכול.

בהאשמה העצמית שלך על כך שאינך מוסרית כי את מפרקת לו את הבית, את בעצם לוקחת את האחריות על הצד שלו. אבל מה עם הצד שלך? ומה אם הוא לא היה נשוי?

במקום תחושת אשמה והלקאה עצמית כדאי לאמץ גישה של לקיחת אחריות. לקיחת אחריות על הקשר שלך עם עצמך, עם אלוקייך, עם בן זוגך האמיתי בעתיד וכפועל יוצא מכך גם על הקשר הספציפי הזה (כלומר הפסקה שלו).

את זקוקה לאהבה, לחיבור לאיחוד, אבל אותם לא תוכלי להשיג ממגע מזדמן וחולף. בשלב הזה תוכלי להפנות אותם פנימה- לעצמך, ולקשר עם אלוקים.

את, מול עצמך, תאהבי אותך ככה, עם העליות והירידות. תביני שהם חלק ממשהו שהיית צריכה לעבור ושיש לך אפשרות לבחור אחרת. תעמיקי את החיבור לעצמך, לכוחות שלך, ליצירתיות שבך. יצירתיות היא יצר, היא כח של חיים. מתוך חיבור כזה עם עצמך, והיכרות עם עצמך בבוא העת גם הקשר עם בן זוגך יוכל להיות עמוק יותר, עשיר יותר וממלא יותר.

וקשר עם אלוקים. נכון את מתביישת ממנו. את לא מבינה איך את יכולה להתפלל אליו אחרי כל מה שעברת, אבל הוא אבא רחום, ורוצה בתשובה. ומקומם של בעלי תשובה גבוה יותר ממקום של מי שלא נפלו ולא חטאו, קרוב יותר. ויש דרך תשובה. הרמב”ם מפרט לנו באופן מאד פשוט ופרקטי את שלבי התשובה: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.

לא צריך להתבוסס בזה, לא צריך להתעכב על זה. את רוצה לשנות. את מצטערת על מה שהיה, ה’ רוצה בשובך.

אני חושבת שהשלב הכי משמעותי ואולי קשה הוא השלב הזה של עזיבת החטא. כי חרטה זה נראה שכבר יש פה, וקבלה לעתיד גם. אבל כדי שהקבלה לעתיד תעבוד צריך לעזוב. ולעזוב זה אומר, לשים גדרות וסייגים ברורים. ה’ יתברך יודע יצרנו, ולא דורש מאיתנו דבר שאיננו יכולים לעמוד בו. הוא נתן לנו הלכות שעשויות לעזור לנו להמנע ממצבים כאלה.

ממליצה לך מאד להתחיל ללמוד וליישם הלכות ייחוד, להמנע מראש מלהכניס את עצמך לסיטואציות כאלו של נסיון (כמו למשל להחליט שאת נשארת לעבוד רק כל עוד יש עוד אנשים בסביבה, שאת נוסעת בתחב”צ למרות הנוחות הרבה בטרמפ עד הבית) ובנוסף לקרוא וללמוד על החשיבות של שמירת נגיעה שנגענו בה פה רק על קצה המזלג. (ממליצה מאד על הספר מה זאת אהבה של הרב יצחק גינזבורג, וגם על החוברת “מגע הקסם” של גילה מנולסון),

ולדבר איתו עם האבא הטוב והמטיב שלנו, ולתנות את צערך ואת עוצם בדידותך, (להפוך את הבדידות להתבודדות ? ).

בנוסף, חשוב להזכיר שכל התגברות שלך בהווה מייצרת מרחב ייחודי ואינטימי יותר לחיבור ולקשר הייחודי והמקודש שלך עם בן זוגך האמתי בעז”ה. (זה נושא רחב מאד אבל קצרה היריעה מלהכיל).

יקירה, בואי נסכם: הצורך במגע הוא טבעי וחיוני, מגע שיכול להעניק סיפוק ומילוי שאינו רגעי בלבד הוא מגע במסגרת של מחוייבות וברית נישואין, וקשר עמוק ונרחב הרבה יותר. את הצורך הזה בלהרגיש אהובה תוכלי להעניק לעצמך, בעזרת עצמך וליווי של אשת מקצוע יכול לעזור מאד, ובעזרת קשר למלך א-ל חי וקיים. הוא אוהב, הוא רוצה בך למרות שנפלת, והוא מחכה וממתין לתשובתך. בשביל התשובה יש צורך בעזיבת החטא, ולכן ההמלצה הראשונה שלי מתחילת המכתב היתה לנתק את הקשר הזה בשלב ראשון (זוכרת?) אחר כך כדי שהדברים לא יחזרו, הייתי ממליצה לך מאד ללמוד הלכות ייחוד, ועל חשיבות שמירת נגיעה. ותשקיעי בעצמך, בדברים שאת אוהבת, בדברים שנותנים לך מילוי, וסיפוק וביטוי אישי. זה יכול לעזור מאד בהתמודדות.

מעריכה אותך על הפנייה, על הכנות, על הרצון. אין יאוש בעולם. כלל. ומאחלת לך בקרוב אהבה אמיתית, מלאה וממלאת עם האיש האמיתי שלך.

לסיום אני רוצה להקדיש לך את השיר המקסים של עקיבא:

חלון לים דירה הכי יפה בעיר

עוד מחכה למשהו שאת ליבך יעיר

ובינתיים בדידות מקיר אל קיר

ויום את מחליטה שם לעזוב

רחוק לנסוע כדי להרגיש ת׳לב קרוב

מגיע לך כבר לאהוב

—

בוודאי ישנו שם

זה לא בשמיים לא בסוף העולם

כמה טוב עוד לפנייך רק אל תעזבי ידיים

אל תעזבי ידיים

נכון שבלילות את מתבלבלת

סוגרת את הלב ושוב נופלת

והייאוש הולך ומתגבר

תדעי ששום דמעה שלך לא נאבדת

כל תפילה שלך פותחת איזו דלת

נשמה רוצה להשתחרר…

בוודאי ישנו שם

זה לא בשמיים לא בסוף העולם

כמה טוב עוד לפנייך רק אל תעזבי ידיים

אל תעזבי ידיים

רק מול האור אפשר לראות

אותיות שנכתבו לך בדמעות

הן מספרות לך, הן מספרות

יש לך מקום

כמה טוב עוד לפנייך

רק אל תעזבי ידיים.

יש לך מקום, ותקווה. ומצפה לך בתוכך אהבה.

איתך בחיבוק גדול

אפרת