נער יקר מאד,

אני קורא את מכתבך וחוזר וקורא, ולא מפסיק להתפעל. החל מצורת ההתבטאות העשירה והכתיבה הרהוטה והבהירה שלך, המלמדת אותי כי הנך נער אינטליגנטי ואיכותי להפליא, וכלה בעצם השאלה – המכילה כל כך הרבה רגישות וחכמה.

אתה מבקש להחזיר לחייך את השלווה, ואני חושב לעצמי על העושר הגדול שאפשר למצוא דווקא בחוסר השלווה. אתה מבקש תשובה ברורה על שאלתך, ואני חושב לעצמי עד כמה אפשר לצמוח משאלות, ושלפעמים עדיף להישאר עם שאלה טובה מאשר להסתפק בתשובה דחוקה.

אנסה להסביר את עצמי:

מה שאתה חווה כעת הוא לדעתי הדבר הכי טבעי בעולם, והוא חלק מתהליך בריא של התבגרות. כילדים החשיבה שלנו דיכוטומית – אנחנו מחלקים את העולם לשחור ולבן. לילדים קשה להכיל מורכבות, ולהבין שבכל דבר יש קשת של גוונים. ככל שאדם מתפתח הוא מגלה מורכבויות בתחומים שונים (כלל נקוט בידך: אמירות נחרצות אינן תמיד סימן לחכמת יתר, לעתים הן דווקא סימן לחוסר הבנה של מורכבות הדברים). המעבר מתפיסת העולם בקוים גסים של שחור ולבן, רע וטוב, חושך ואור, אל תפיסה מורכבת, הוא מעבר מן המקום הנוח והבטוח אל מקום מאתגר יותר, שלעתים מערער את עולמנו ומטלטל את שלוותנו. ובכל זאת, זהו תהליך בריא וחשוב מאין כמוהו. זהו המקום שממנו צומחים.

לצערנו, ניתן למצוא אנשים שהתהליך הזה פסח עליהם. אנו מוצאים גם מבוגרים שהתפיסה שלהם היא שחור-לבן, והם אוטמים את אזניהם ולבותיהם לכל מציאות שתוכיח אחרת. אולי הם פשוט נמנעו מן התהליך הזה, בשל הפחד לעזוב את הקן החמים והבטוח של אמיתות מוחלטות ומוצקות, והליכה לקראת התמודדות עם מציאות מורכבת ולא תמיד ברורה וחד משמעית.

לכן, הבשורה שטמונה במה שתיארת היא שאתה במצב מצוין! הבשורה השניה (שתיראה בעיניך כרגע כלא כ"כ טובה) היא: כפי הנראה, כבר לא תחזור אל התמימות הילדותית הנעימה והשלווה.

שמחתי לקרוא שנולדת במשפחה איכותית, במקום עם שורשים טובים, ושאתה גם יודע להעריך את זה. שמחתי יותר לקרוא שאתה אוהב ללמוד ושאתה רואה את עצמך לומד ומתפתח בתחום הזה. כל אלה אינם דברים מובנים מאליהם. זכית וקיבלת בסיס טוב לבניית עתידך, קרקע פוריה להצמיח עליה את אילן חייך. אך עדיין מוטל עליך תפקיד. אינך יכול להסתפק בירושת אבותיך, ועליך לצאת לדרך ולבנות על היסודות שקיבלת את בית המקדש האישי שלך (ושכנתי בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד).

חלק חשוב מתהליך ההתבגרות הוא בניית זהות אישית. אם כילדים אנחנו מזהים את עצמנו באופן אוטומטי עם הורינו ומשפחתנו ומחקים את התנהגותם, הרי שמגיע זמן שבו עלינו לגבש את זהותנו בצורה עצמאית.

המשפחה שלך היא קרקע יציבה, היא הבסיס שממנו אתה יוצא לדרך, אבל התפקיד שלך הוא ליצור את עולמך, לפי הכוחות האישיים שלך, לפי תכונותיך ואופייך.

תהליך בניית הזהות כולל בתוכו גם פרידה מן החיק החם של המוכר והידוע, והליכה בדרך לא זרועה של גיבוש דעה אישית. בכדי ליצור חיים משלו אדם נזקק לתהליך של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו…" (בראשית ב, כד). לעתים התהליך כולל בתוכו בלבול וחוסר בהירות. לעתים עושים גם טעויות (אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם). לעתים מרגישים שהמקום שממנו באנו – לא כ"כ "מדבר אלינו" (אם לומר זאת בעדינות…).

החשוב מכל – לא להיבהל! להבין שמדובר בתהליך שאורך זמן. אם תנהג בחכמה ובשיקול דעת, אני יכול להבטיח לך שבבוא העת תחזור להעריך ביתר שאת את המקום שממנו באת, וקומתך הרוחנית תיבנה על היסודות האיתנים שקיבלת בבית.

קשה לי מאד לומר משהו על האדם הספציפי שתיארת. אינני מכיר אותו ואיני יכול לחוות דעה אודותיו. ברור שכל יהודי באשר הוא יכול למצוא את דרכו האישית אל הקב"ה, ולא משנה צבע החולצה שהוא לובש. לפעמים דווקא מצבים קשים והתמודדויות רוחניות מצמיחים יותר את האדם, ומביאים אותו לקשר אישי ואמיתי יותר עם אלוקים ומצוותיו.

יחד עם זאת, חשוב לזכור שאנו מתפללים בכל יום "ואל תביאנו לידי נסיון". לכך נועדה המסגרת התורנית והישיבתית, אשר יש בה יתרון עצום, בכך שהיא שומרת על האדם בתוך אטמוספירה רוחנית גבוהה, וזאת בשנים הקריטיות ביותר לעיצוב זהותו. היא מונעת ממנו להפגש בעולם מטורף של גירויים ויצרים שיוציא אותו לגמרי משיווי משקל רוחני ונפשי. יחד עם זאת, וכפי שסיפורך מעיד, נותר מספיק מקום למפגש עם מורכבות שתזיז אותך מ"אזור הנוחות" שלך.

קפיצה למסקנות קיצוניות ולהכללות היא חלק מתפיסה ילדותית, שאינה מובילה את האדם לשום מקום. אולי כדאי שנחליף את חשיבתנו למורכבת יותר, ונתחיל להבין שכל אדם הוא עולם ומלואו, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו, ולכל אדם – דרך משלו במסלול העולה בית א-ל, ומסיבה זו – גם עלינו מוטל לפלס בעצמנו את הדרך האישית שלנו.

גם אם אינני מכיר את האדם שתיארת, בדבר אחד אני בטוח – אם הגיע להישגים רוחניים אמיתיים, הדברים לא באו אליו באמצעות מנוחה על זרי הדפנה, אלא מתוך התמודדות אמיצה ומלחמות נפש. דווקא מתוך חוסר שלווה, ומתוך חוסר בהירות ומאבק, ניתן להגיע למשהו אמיתי. לכך התכוונתי בראשית דבריי, כשכתבתי על העושר הגדול שאפשר למצוא בחוסר השלווה.

אם נחזור רגע אל השאלות שבסוף מכתבך:

אתה שואל "איך אני יכול להחזיר לחיי את השלווה?" ואני אומר: אולי לא צריך. אל תחפש לחזור אל שלוות הילדות. נסה לרתום את חוסר השלווה כמנוע לעלייה ולהתפתחות, כהתחלה של בניית זהות עצמאית משלך.

אתה שואל "איך אני יכול להיות כמו האיש הזה?" ואני אומר: אינך צריך להיות כמוהו! תפקידך לבנות את עצמך, לפי כוחותיך ויכולותיך, ואינך צריך לחקות אחרים. עליך למצוא את הדרך הסלולה המתאימה ביותר לך.

ממכתבך עולה הרושם שהנך נער נבון ומתנהג בשיקול דעת. כאמור, אתה בשלב חשוב של בניית הזהות האישית שלך, וזה כולל הבנה והכלה של מורכבויות. הנך בתחילתו של מסע, שבמהלכו תגלה את דרכך האישית בעבודת ה'.

אני מציע לך להמשיך להתייעץ, לשאול וללמוד, "עשה לך רב", לך צעד צעד, במתינות, בזהירות ובשיקול דעת. זכית וקיבלת יסודות איתנים, עליך מוטלת כעת המשימה לבנות את הבניין על גביהם.

אשמח לדעת אם נעזרת בתשובתי, ואם תרצה להמשיך ולשאול – תוכל לפנות אלי באופן אישי.

בהצלחה רבה במשימה הגדולה – משימת חייך,

אלי

[email protected]