שואלת יקרה!
קוראת את שאלתך, מילותיך ותחושותיך.
וואו. 10 שנות שידוכים. 10 שנים של ציפיות, אכזבות, עמל, טרחה, תחושה של להישאר אחרונה, דיבורים, מבטים מאחורי הגב, תחושת אשמה, ייעוצים, גם אלה הלא רצויים, ביקורות ועוד ועוד ועוד..
כמה קושי יש ביום ועוד יום הזה, בחודשים שעוברים, בעוד יום הולדת ועוד אחד, שאת הולכת וגדלה ובתחושה של נותרת מאחור, וכל העליות והירידות של הציפיות והאכזבות. והסביבה, כן הסביבה, שלעיתים קרובות מוסיפה הרבה קושי לקושי הקיים, כמובן שרק מכוונות טהורות ומרצון לראות אותך כבר בשמלה לבנה תחת החופה, דאגה שגם מכאיבה וצובטת לעיתים.
חשוב לי להדגיש לך שאני מבינה אותך. מבינה אותך בעומק של התיאורים שצינת כאן. חוויתי 12 שנים כאלו. וכן, שיש סוגי כאבים שרק מי שעבר אותם יכול להבין באמת מה זה אומר.
לעלות לישון מידי לילה לבד. את ועצמך. לקום לבד. לנסות לרדוף ולהשיג דבר כל כך בסיסי, קשר של אהבה אמיתית, זוגיות, קרבה רגשית ועמוקה לאדם שהוא קרוב אליך, לבנות את הקן האישי שלך, כשזה לא בשליטתך, מייצר הרבה קושי ותסכול.
ועוד לראות את החברות מתחתנות בזו אחר זו, ולהרגיש קצת נשכחת מאחור.
כמה כאב. כמה קושי. כמה התמודדות.
שולחת לך חיבוק חם ואוהב מפה. כי כל כך מגיע לך. שאת עדיין שם, רוצה, נאבקת, מחפשת, לא מוותרת. וגם על זה ששלחת את שאלתך ותחושותיך, ככה, בלי ססימאות, כמו שהם, לא מובן מאליו. אז תחבקי את עצמך. חזק חזק. אלופה שאת!!
מעבר להתמודדות הזו, את מציינת חוויות ילדות ונערות לא פשוטות, "עברתי הרבה", ומה שהחזיק אותך שם בקושי ובכאב, התחושה של הנה, עוד מעט ואני בבית שלי, בקן הפרטי שלי, עם האדם שלי. וזה מחזיק. ונתן תקווה בתוך הסבל.
ולא רק שלא התחתנת מיד, גם זמן קצר לאחר מכן, הניסיונות והקשיים עלו דרגה, כולל אובדן של הורה (לצערי גם כאן מזדהה עמוקות), משברים, ודיכאונות שהגיעו לאחר מכן, ומה לא?!. רק מלציין את העובדות שאת כתבת, לוקח לי אויר ומוצאת את עצמי נושמת עמוקות. ואת שחווה את זה יום יום, וממשיכה לחפש את החצי השני שלך. עכשיו את עוד יותר מבינה למה מגיע לך חיבוק חזק יותר?!
לאחרונה, אחרי ובתוך כל המסע המורכב והלא פשוט שאת עוברת, משהו באמונה שלך נשבר, קשה לך להתפלל, להאמין, להחזיק באמונה שזה עוד יגיע.
ורגע רוצה לעצור ולשאול אותך יקרה, אחרי כל מה שאת מתארת, איך לא? איך לא תרגישי את התחושות הללו? איך האמונה לא תיפגע, תיסדק, מאיפה עוד תמצאי כוחות להתפלל, כשאת מתמודדת כל כך, ולמה שתרצי בכלל להתפלל?
הרי השם הוא כל יכול, הוא הביא לך ניסיונות והתמודדויות מגיל קטן, צלחת הכל בגבורה, ובמקום שאיך שתתחילי שידוכים, תתחתני עם אדם טוב ומיטיב, תקבלי פיצוי אחרי כל השנים האלה שהחזקת את עצמך, דרגות הקושי והסבל עלו והתעצמו, והגאולה לא נמצאת כאן, כרגע. והוא ברגע יכול להפוך את הקערה על פיה, וזה לא קורה. הוא יכול לתת לך את ההכי טוב, זה הכל אצלו ובידיו, אם הוא שומע? שיתן! שיעשה כבר משהו.
ואם כל כך הרבה זמן לא קורה כלום.. אז אולי, ומי אמר שהוא בכלל שם, שהוא שומע? אם הוא רואה שכואב לי, איפה הוא נמצא? ואם הוא שם ומכאיב לי, אז אני גם יכאיב לו, הרי כתוב כל כך הרבה דברים יפים על יתומים ואלמנות, איפה זה בא לידי ביטוי לגבי? ויותר מכך, כל היתומות בסביבה שלך התחתנו מיד ורק את נותרת מאחור, עזובה, אצלך הכל תקוע. בהחלט תחושה שהשם מושיע את כולם חוץ ממני.
והמחשבות ממשיכות, אם המצב ימשיך כך, למה לי להישאר חרדית? הרי את מחזיקה את העגלה כל כך הרבה זמן ועולה הספק, מה אם זה בכלל לא יבוא? והדמיונות שנכנסות.. ושם, את רואה את עצמך עוזבת הכל, עוברת לגור לבד ועושה מה שבא לך. מכאיבה לאלוקים, לפחות קצת כמו שהוא הכאיב לך.
החלטת לפנות אליו, אל אבא שבשמיים, כדי שהוא יושיע, אך הוא לא קשוב אליך, זה משבר גדול ומכופל. לא אבא פה בארץ, לא אבא שם בשמים, מה נשאר לך עוד?
איני יודעת מה יאמרו גדולים וצדיקים ממני, אני מרגישה שאלו כלל לא דיבורי כפירה. ההפך. כשאני מאמינה שיש כאן מישהו מולי והוא זה שמביא לי את הקשיים והוא זה שמביא את הניסיונות והוא גם היחיד שיכול לקחת אותם ממני, ההפך הוא הנכון. יש כאן אמונה טהורה ותמימה בבורא עולם, באבא כל יכול.
זה שאת כועסת עליו כל כך, זה שאת רוצה להכאיב לו חזרה, זה הכי מובן שבעולם! את בוטחת בו. הוא מאכזב. את מאמינה בו, הוא לא שולח נחמה וגאולה, את מצפה ממנו כל כך ומתאכזבת כבר כל כך הרבה שנים, שמשהו בך כבר צורח את הכאב הזו ככה בלי מסננות, באותנטיות, בתסכול.
גם בתהילים שחיבר דוד המלך בענוותנותו וצדקתו, ישנם כל כך הרבה זעקות, שאלות, תחושות של הסתר פנים. להביע כאב לא מניח אותנו במקום של אנשים פחות מאמינים.
הרי שתינו יודעות שאם היית באמת רוצה להעיף הכל, לגור לבד ולעשות מה שבא לך, היית עושה את זה , בסופו של דבר את מחפשת אושר, את מחפשת מקום בטוח, אהבה אמיתית, ואני מניחה שאת בחורה אינטלגנטית, בוגרת ואחראית על חייך, אם היית חושבת שהאושר האמיתי נמצא שם, אולי היית שם כבר, או בדרך לשם.
אני מניחה שאלו קולות של כאב ותסכול ורצון לנקום על כל הכאב שלך.
אך בסוף במקומות הללו מה מחכה לנו? כלום ושום דבר. שבר על שבר.
ואני רוצה לתת לך פה קול אחר ממה שהסביבה משמיעה לך. לא יקרה. מספיק. אל תתפללי. תפסיקי קצת להתפלל. תישארי במקום ובתחושות הייאוש. זה כל כך בסדר וכל כך לגיטימי.
לי, התקופות הללו סייעו לשרוד, בזכותן הצלחתי להחזיק 12 שנים של כל הקושי והסבל שתארת, נתתי לעצמי ליפול, עמוק, להיות בכעס אל מול אלוקים, להחליט שזהו, לא מתפללת, והירידות האלו, השחרור מהמרדף הזה אחרי ההשגת אושר בדרך שכרגע היא עוד רחוקה ואין לי מושג מתי היא תסתיים, אם בכלל (היא מסתיימת בסוף. ובטוב!!), זה מה שנתן לי כח לעלות שוב, להתפלל כשהרגשתי צורך, להתחבר להשם בדרך שלי, לדבר איתו בגובה עיניים.
זוכרת שאחת החברות שלי שמעה אותי אומרת את המשפטים הללו, ממש דומים לשלך, וכעסה עלי שהשם הוא לא חבר, הוא בורא עולם ויש דרך לדבר איתו. אמרתי לה, שזה הקשר שלה איתו וזה בסדר, הקשר שלי עם אבא שלי הוא כזה, שכשאני אוהבת אותו הוא יודע, אני מבטאה את זה באהבה ובביטויים כלפיו וכשאני כועסת עליו, אני מניחה את התחושות שלי כלפיו, ככה, בלי מסננות, והוא בסדר עם זה. אז לגבי הסביבה, שכל אחד יחזיק את הדרך שבה הוא מתקשר עם אלוקים, זוהי הדרך שלך. והיא הכי נכונה עבורך.
ועצה קטנה מבל אל לב, את כבר כועסת, ומביעה את הכאב והכעס כלפיו, ממליצה גם את זה לנצל למקום של קרבה, של בקשה: "אבא, אני כועסת. אני עייפה. אני לא מבינה למה זה קורה לי. אני רוצה להאמין שאתה איתי, אבל כרגע קשה לי להרגיש את זה. בבקשה, אל תיתן לי לאבד את עצמי בתוך ההמתנה הזאת. תן לי כוחות, תן לי תקווה, ותשלח לי את הזיווג הנכון…"
וצובט לי לשמוע על ההרצאה של הרב יגאל כהן שהתחלת לשמוע, התחלת להתחזק, ובדיוק הצעה שרצית חזרה, באמת כואב, מעמיד שוב בניסיון, וסוחט הרבה כוחות נפש.. כואב. קשה. אין איך לייפות את זה.
רק מזכירה לך שזה לא סוף הדרך, אולי ואם זה שלך, זה עוד יחזור, בזמן המדויק לך. ואם לא, זה לא שלך. מסכימה איתי?! ויגיע שלך. המיועד והנכון. (מעצבן אותך שאני כותבת את זה?)
ועוד משהו שחשוב לי לומר לך, בזהירות, מרשה לעצמי כי הייתי שם, וכי מידי פעם הייתי מנסה להסתכל גם בכיוון שונה, וזה עזר לי לא פעם.. אני לא יודעת למה את צריכה לעבור את הדרך הזאת, ואני לא מתיימרת להסביר חשבונות שמיים. אבל אני רוצה שתדעי ותזכרי: את לא נשכחת על ידי הקב"ה, את לא פחות ראויה מכלל חברותיך, את נבחרת לעבור את המסלול דווקא הזה, באופן המסויים הזה, אולי תצליחי גם קצת לראות את המתנות הקטנות שבדרך? מה את כן מקבלת שכל חברותייך שהתחתנו ברגע שבקעו מהביצה, לא קיבלו?
וגם, חשוב מאוד שלא תאבדי את עצמך בתוך ההמתנה לחתונה. יש בך עולם שלם, יש בך אהבות, ורצונות, ותחביבים, ויש לך זכות לחיות, לשמוח, לאהוב ולהיות נאהבת כבר עכשיו, גם כשבן הזוג עדיין לא לצידך. מי עוד לצידך? יש חברות טובות? חברה קרובה? את מוצאת זמנים של התאווררות, יציאות, עושה דברים שעושים לך טוב?
הלוואי שבתוך כל המסע הזה, תזכרי חזק חזק את עצמך, את זה שאת כל כך שווה מעצם היותך, שמגיע לך טוב ואהבה בכל מקום שאת נמצאת ללא קשר אם את נשואה או רווקה, ומאחלת לך שבקרוב תמצאי את החצי שישלים אותך, שתבנו את הבית והקן החמים שלכם, שתרגישי שהגעת למנוחה ולנחלה, והכאבים והקשיים יישארו נחלת עבר.
ואם תרגישי צורך לכתוב שוב, לכעוס, ולהניח על הדף והמקלדת את תחושותיך,
אני פה, בשמחה.
בהערכה כנה,
אלישבע ר.