דלג לתוכן
שלום רב,
שאלתי היא עד היכן כיבוד הורים?
לפעמים אני לא מבינה אם השם רוצה שאכבד את הוריי או להפך שאדע להתרחק מהם ולבחור בעצמי,
העניין הוא שגדלתי בבית שבו התעללו בי פיזית מאוד.
מגיל מאוד קטן הרביצו לי המון, ולא תמיד על מנת לחנך, אלא הרבה פעמים סתם כי אבא שלי היה מאוד עצבני בגלל העבודה וכולי. אמא שלי גם הייתה אלימה כלפיי, ואצלה הכי חרוט לי זה דווקא ההתעללות הרגשית, כל פעם שאבא שלי היה מרביץ לי היא הייתה באה לאחר מכן כשכולי ״שבורה״ ובוכה וצועקת עליי איך יכולת! תראי מה גרמת לאבא שלך לעשות !הוא לא רצה להרביץ לך ואת הוצאת את זה ממנו תתבישי לך. וכולי. בנוסף לאלימות גם להורים שלי היו שיטות יצירתיות לדאוג שאני אעשה כרצונם, לדוגמא היה אסור לי להסתכל במראה יותר מדי כדי שאני לא ״יאהב את עצמי״ , היו שולחים אותי לבית הספר בפיגמה ( נשמע מצחיק אבל כילדה בכיתות ג׳ ד׳ זו טראומה) , פעם אבא שלי גזר לי את השיער שהיה ארוך ויפה לקארה ! כי עשיתי בעיות בבית הספר . ובכללי הרבה דיברו איתי על כך שרוצים ״לשבור לי״ את הביטחון העצמי או האהבה העצמית כדי שאני אהיה מה שהוריי רוצים שאהיה .
כל זה קרה מילדות ומיותר לציין שזה מאוד השפיע עליי בתור אדם בוגר קשה לי מאוד לאהוב את עצמי היום! או לחשוב שמגיע לי כל סוג קטן של טוב, בנוסף כשהייתי בת 15 הם גם סילקו אותי מהבית בטענה שהם לא יכולים להתמודד איתי, ואני בכיתי שעות ליד הדלת כדי שיקבלו אותי חזרה ( הייתי אפילו בלי נעליים והיה שלג בחוץ)
זה סיפור מאוד ארוך אני מנסה לקצר אבל מציינת את הנקודות החשובות , גם ממש חשוב לי לציין שלא הייתי ילדה בעייתית בכלל! להפך, הייתי ילדה שמנקה את הבית תמיד ומבשלת לכולם ומקשיבה לכל מה שאומרים לי, לא יוצאת בשעות מאוחרות וממושמעת ! להורים שלי היה קשה כביכול כי לא ניקיתי מספיק, לא עשיתי דברים כמו שצריך וכולי. ואמא שלי תמיד רצתה שאהיה בפנימיה עוד מאז שהייתי ממש ילדה קטנה ותמיד אמרה לאבא שלי ״זה או אני או היא״ עד שלבסוף אבא שלי ״בחר״ בה והוציא אותי מהבית לרחוב .
אני והם ניתקנו קשר כמה שנים וברוך השם חזרנו לדבר לפני בערך 3 שנים והרבה מזה היה כי הבנתי שאני צריכה לכבד אותם למרות הכל ומתוך זה שהתחלתי להתקרב להשם יותר. אבל השם כל הזמן מביא אותי למצבים שהחיים שלי מתערבבים בשלהם על אף שאני מנסה פשוט לכבד אותם מרחוק. ואני לא מבינה מה המסר כאן בשבילי?
האם זה סימן שאני צריכה לכבד אותם יותר ממה שאני עושה היום?
במצב הנתון אני באמת משתדלת ושמתי את כל העבר לעיל מאחוריי כביכול- רק למראית עין וחלקית בלב. אני מראה להם כבוד בסיסי תמיד עוזרת להם בבית אבל הם סוג של אנשים שתמיד לא מרוצים ממה שאני עושה! תמיד יש משהו לא בסדר והם נפגעים כי ״לא עשיתי מספיק״ וזה הגיע לרמה שאני כבר עושה מעבר לגבול היכולת שלי על מנת לעזור להם והם (בעיקר אמא שלי) תמיד מוצאים למה אני ממש לא בסדר .. אני מנסה לא להגיב אבל אני לא מבינה מה השם רוצה ממני בסיטואציה?
הוא רוצה שאקשיב ואעשה את המעבר למה שאני עושה היום? או שהוא רוצה שאני אבחר בעצמי ואעשה רק את מה שחובה. גם אני מאוד מפחדת מהרגע שבו אתחתן ואצטרך להכיר את הילדים שלי להורים שלי, משום שהם לעולם הצטערו על מה שקרה ולהפך הם עדיין מאשימים אותי עד עצם היום הזה שאני פשוט לא אהובה ולא טובה וכולי ושכן אבא שלי אומר בוודאי שבחרתי באמא על פנייך . זה מאוד כואב כי בסופו של דבר למה הם הביאו אותי לעולם אם ככה?
יש לי אחים קטנים שדווקא הרבה יותר קשים ממני לא עוזרים בכלל בהצהרה ולא מקשיבים ואותם לא סילקו כך שברור לי שיש פה משהו אישי נגדי וזה לא פשוט נטו האופי שלהם .אז , עד איפה לכבד אותם?
