תשובה:

שלום לך שואל יקר.

השאלה שאתה מציג, מנסרת בחללה של מדינת ישראל, ושל המגזר החרדי בפרט, בשנים האחרונות. לא במקרה בשנים האחרונות התעוררה שאלה זו. בעשרות השנים הראשונות למדינת ישראל, חי הציבור החרדי בחשש מתמיד מפני השלטון הציוני. ידועה אמרתו של החזו"א, שנה לאחר קום המדינה, כי "אני מקווה שבשנה הבאה עדיין יאפשרו לנו לאפות מצות לפסח". חשש זה לא היה חשש-שווא. כידוע, מנסחי מגילת העצמאות לא הסכימו בשום פנים ואופן להכניס למגילה את שם א-לוהי ישראל, ולבסוף לאחר לחצים הסכימו להזכירו ברמז בכינוי "צור ישראל". זהו כמובן רק סימפטום לתודעה שליוותה את מנהיגי תנועת הציונות: תודעה של הקמת לאום יהודי המנותק מן הברית בין עם ישראל וא-לוהיו. כידוע, גם השורה הפותחת את מגילת העצמאות, הינה שקר מכוון: "בארץ ישראל קם העם היהודי…" – ובכן, העם היהודי לא קם בארץ ישראל, אלא כפי שהתורה מספרת לנו, הוא קם במדבר, למרגלות הר סיני כשבורא העולם ירד על ההר ואמר את עשרת הדברות. זהו סימפטום נוסף של אותה תפיסה שהתכוונה במודע לנתק את העם היהודי מן האמונה ולהפוך אותו ל"עם ככל העמים".

ברור ומובן שיהודים החרדים לשם ה', הרגישו מנוכרים למדינה זו, חשו בה כזרים, מאוימים, בסכנה מתמדת הדורשת שמירה מאומצת על האמונה אל מול הרוח השלטת של "היהודי החדש" השר "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". נציגי אותו "עולם ישן" הפנימו היטב כי מדינת ישראל הוקמה מתוך תפיסה המתכוונת להחריב את היקר והקדוש להם, והתנהלו מולה בהתאם: בניכור, בחשדנות ואף באיבה.

אם כן, למרות הנס הגדול של קיבוץ הגלויות והטבה במצבו הגשמי של העם היהודי – כלל לא קשה להבין אנשים שהתעלמו מנס זה ולא ראו עצמם שייכים לחגיגות על מדינה זרה ומאיימת, המורדת במלכות שמים.

כל זה היה נכון בעשרות השנים הראשונות למדינת ישראל. מאז 1977, כשעלה הימין לשלטון, בתהליך עקבי אך מתמיד, עברה מדינת ישראל "מהפך" רוחני משמעותי. רק לדוגמא, בטקס שהתקיים בליל יום העצמאות ה-70 – זה עתה – בהר הרצל, הופק מופע מרהיב תחת הכותרת "הסיפור שלנו". לפני שנשאל מהו "הסיפור של העם היהודי" על פי גרסתה הרשמית של מדינת ישראל – יושם לב כי מנחה המופע, אדם שאיננו דתי באורחות חייו, חבש כיפה לאורך המופע. מדוע? מפני שהתודעה הציבורית השלטת כיום במדינת ישראל, מבינה כי "הסיפור של העם היהודי" הוא סיפור שהמספר אותו אמור לחבוש כיפה. יתרה מכך, היכן מתחיל "הסיפור שלנו" (כאמור, ע"פ גרסתה הרשמית של מדינת ישראל)? בהמחשה ויזואלית מרהיבה של מעמד הר סיני! אם אומַר ש"בן גוריון מתהפך בקבר" – לא הגזמתי. זה בדיוק הסיפור שהוא לא רצה לספר, היפוכו של הרעיון שהוא וחביריו פעלו להנחיל.

אין להכחיש שגם מופע זה לא התנהל על פי גדרי ההלכה, ומצבו הרוחני של העם היושב בציון רחוק מלהיות משביע רצון (ולמען האמת – גם לשומרי המצוות יש עדיין מה לתקן). לא באתי אלא להצביע על השינוי הדרמטי שעברה מדינת ישראל – שעברו אזרחי המדינה – בתפיסה הלאומית/דתית הרשמית. שינוי שהוא בבחינת "אתחלתא", ואנו מקווים ופועלים למען המשכו החיובי.

מדינה שבה מציע "האויב הגדול של עולם התורה"– יאיר לפיד – לקבוע בחוק כי מספר מסוים, לא קטן, של לומדי תורה, ייפטר משירות צבאי שהוא חובה על כל אזרח (אף שהמספר אותו קבע, וייתכן שגם עצם הניסיון לתחום כמותית את לומדי התורה – איננו מקובל על מנהיגי עולם התורה) – איננה מדינה כ"כ מפחידה ומאיימת.

מדינה ששר החקלאות שלה יוזם "תפילת רבים" בכותל המערבי, בשנת בצורת – איננה מדינה שיש לחשוש כי תיאסר בה אפיית מצות לפסח.

מדינה שבטקס הדלקת המשואות מושמעת ברכת "שהחיינו" – אם על ידי יושב ראש הכנסת ואם על ידי אחד ממדליקי המשואות – היא מדינה שאין בה ילד שאינו יודע – לפחות – שאנשים דתיים מודים לאלוקים על חסדיו, גם אם החינוך הרשמי שהוא מקבל רחוק מלהיות אמוני.

אם כן, התשובה החרדית הרשמית המביטה על מדינת ישראל בחשד מנוכר – כמעט ואיננה רלוונטית. ברור שמדינת ישראל איננה מתנהלת על פי התורה, וברור שהמגזר החרדי עדיין מיעוט שנדרש ממנו לעיתים להיאבק על זכויותיו השונות – אך קשה לנו לחוש את הניכור והזרות שחשו דור הורינו וסבותינו כלפי המדינה.

ממילא מתעוררת השאלה: מדוע לא לחגוג ולהודות לה' על ניסיו המופלאים שגמל עם עמו? על מה נוכל לומר "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל" אם לא על העובדה שעם ישראל שב לארצו, והקים בה מדינה לתפארה?

[אין להכחיש, שישנם כאלו המנסים בכוח לכפות על הדור הנוכחי את תחושת הזרות, ואף האיום, שחשו הדורות הקודמים. אך בעיני זהו ניסיון כושל, מפני שהמצב באמת השתנה, המדינה איננה כה מפחידה ומאיימת, המגזר החרדי איננו כה מאוים ומפוחד, ולשקר – אמרו חכמים – אין רגליים]

ובכן, מדוע?

ראשית, חשוב להבהיר נקודה עקרונית: למרות שמדינת ישראל – כמדינה – איננה מאיימת אל הציבור החרדי, החילוניות כתרבות וכאורח חיים בהחלט מאיימת. למגזר החרדי ישנה אסטרטגיה עקבית, ליצור חומת התבדלות תרבותית בין החרדים ובין החילונים, גם במחיר ויתור על ערכים נכונים ומעשים צודקים. לדוגמא, תפילת "מי שבירך" לחיילי צה"ל, הינה מעשה מתבקש לפי כל אמת מידה מוסרית ויהודית – מי ששומר עליך, לפחות תתפלל שיצליח לעשות זאת. אך המגזר החרדי נמנע מאמירת תפילה זו, מפני שהיא מזוהה עם מדינה חילונית, והאסטרטגיה החרדית גורסת שעלינו ליצור חומה עבה וגבוהה בין כל דבר שיקרב אותנו, ולו במעט, אל העולם החילוני. זוהי כמובן דוגמא אחת מתוך רבות, המצביעה על הנכונות לוותר על ערכים ומעשים חיוביים, בכדי לשמר את חומת ההתבדלות.

חובה לציין, כי במידה רבה מאוד, שיטה זו הצליחה! האם שילמנו מחיר יקר מדי למען הצלחה זו? האם בעידן האינטרנט עדיין אפשר לדבר על התבדלות? אלו שאלות חשובות שיש לדון בהן בנפרד. אך העיקרון מובן: להתאבל ביום הזיכרון, לחגוג את יום העצמאות ואת יום ירושלים – פירושו של דבר להשתתף מבחינה תרבותית עם הציבור החילוני. ומכך – החרדים נזהרים מאוד.

ועדיין, אין זו תשובה מספיקה. ניתן היה להודות לה' בצורה ובזמן שאינם יוצרים הזדהות עם העולם החילוני שסביבנו, אך המגזר החרדי איננו עושה גם את זה. מדוע?

למעשה, באופן רשמי, וגם ברמת הפרט, החרדים כלל אינם תופסים את מדינת ישראל כחסד אלוקי שהושפע עלינו ממרום ועלינו להודות עליו. כלומר, ברור שטוב כאן וכו' וכו', אבל להצביע על מדינת ישראל ולשמוח בקיומה ולהודות עליה – המגזר החרדי רחוק מזה.

גם תפיסת סאטמר, הרואה את מדינת ישראל כמעשה שטן שאנו מייחלים לביטולו, איננה התפיסה השלטת במגזר החרדי. זוהי תפיסה קיצונית, המנוגדת להיגיון האנושי הבריא, וכפי שהתבטא עליה אחד מגדולי האדמו"רים במרירות: אם את השואה עשה הקב"ה, ואת המדינה עשה השטן, ואת הניצחון בששת הימים עשה השטן, ואת הכישלון (החלקי) ביום הכיפורים עשה הקב"ה, במי מהם כדאי לתמוך?…

מהי התפיסה החרדית השלטת? אדישות. ככל שזה יישמע מוזר, החרדי הממוצע מביט על כל החגיגה הזו מן הצד, באדישות, ורואה בה משהו שאיננו שייך לו. אלו כמובן ספיחים מן התחושות ששררו במגזר החרדי בעשרות השנים הראשונות למדינת ישראל, כפי שתיארתי בתחילה. אך יש לכך סיבות נוספות.

העובדה שרוב אזרחי ישראל (היהודים) מזוהים כ"כ עם המדינה ואוהבים אותה, איננה מנותקת מן העובדה שהשירות בצה"ל הוא חובה – אדם שהוא עצמו, או אביו, או בניו – או כולם יחד – מקדישים למען המדינה מספר שנים מחייהם, יוצרת הזדהות עם המדינה. ישראלי ממוצע מרגיש ש"המדינה שלו", וחרדי ממוצע איננו מרגיש כך. יש מדינה, ברוך ה', אבל לא משהו מעבר לזה.

העובדה שהחרדים מנותקים במידה רבה מן התקשורת הכללית, וניזונים מתקשורת מגמתית, יוצרת גם היא אפשרות לשמר תחושות זרות וניכור שבדרך הטבע היו אמורות להיעלם.

ולבסוף, הסיבה העיקרית לאדישות: מדינת ישראל אכן רחוקה מאוד מן הציפיות של עם ישראל לדורותיו. העובדה שמליון וחצי ילדים מתחנכים בחינוך חילוני, היא עובדה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה; העובדה שחוקי המדינה ובתי המשפט אינם מתנהלים על פי חוקי התורה – היא עובדה קשה שאסור להשלים איתה; העובדה שמנהיגי המדינה מנהלים אותה על פי ערכים שאינם ערכי התורה – אינה יכולה שלא להשפיע על היחס למדינה.

כלומר, הסיפור כאן הוא באמת מורכב. מצד אחד, חסד אלוקי עצום. מצד שני, מדינה הרחוקה מאוד מגאולה במובן שיהודי דתי מייחל אליו. "הזאת נעמי?" שאולים החרדים, ועונים לעצמם: לא! לא זו המדינה היהודית שאליה התפללנו.

סיפור מורכב דורש התייחסות מורכבת. הגישה החרדית לסיפורים מורכבים היא: השטחה. אם דרושה יכולת להכיל מורכבות, יעדיפו החרדים – כאמירה מכלילה כמובן – להבליט צד אחד ולהתייחס אליו, לצד התעלמות מן הצד האחר. אם נסכים עם גישה זו הגורסת כי תפיסה מורכבת היא דבר שרוב בני האדם אינם מסוגלים להכיל (ואינני דן כעת האם גישה זו נכונה או לא, ומה היא אומרת על מידת האמון באדם), ניאלץ להכריע האם עלינו להבליט את הצד החיובי שבמדינת ישראל ולהתעלם מחילוניותה של המדינה, מנהיגיה ואזרחיה, או שעלינו להבליט את האדישות כלפי המדינה ולהתעלם מהחסד ששפע עלינו הקב"ה. הבחירה החרדית, כידוע, הינה באפשרות השנייה, ודי בצדק. ההתעלמות מחילוניותה של המדינה מאיימת עלינו הרבה יותר מאשר ההתעלמות מן החסד האלוקי.

אבל זה לא הכל. בסופו של דבר, אדם שמסוגל להכיל תפיסה מורכבת, איננו מוכן להשלים עם התייחסות זו המתעלמת מצד אחד של התמונה. אבקש להציע עמדה מעט יותר מורכבת ביחס לסיפור הציוני-חרדי. לשם כך נצטרך לחזור שוב אל החילוניות של הציונות.

תנועת הציונות הציגה עמדה הגורסת התנגדות לתפיסה הדתית של העם היהודי, באופן מוצהר (כמובן, עם ניואנסים שונים בין הוגי הציונות). התפיסה הדתית של העם היהודי את עצמו, בקצרצרה, הינה כזו: עם ישראל הוא עם שנבחר ע"י הקב"ה כדי לשרתו ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", זאת באמצעות קיום התורה והמצוות, כשארץ ישראל היא המקום שבו בחר ה' לתת לעמו. התפיסה הציונית איננה משלימה עם ניסוח זה, ומקבלת את הניסוח הבא: עם ישראל הוא עם בעל עבר היסטורי מפואר ותרבות ייחודית, שיש לו ארץ, שפה ומוצא אתני, והוא מעוניין לחיות על אדמתו באופן נורמלי – "ככל העמים בית ישראל".

מסיבה זו, ההתנגדות לתנועת הציונות הייתה ועודנה התנגדות עמוקה ומוצדקת. התנועה הציונית, במהותה, היא תנועה חילונית, וככזו היא התנהלה. זו הסיבה שמרבית גדולי התורה לא ראו עצמם שותפים לתנועה זו, גם אם חלק מהם הזדהו עמה ברעיון השיבה לציון.

מאידך, התנועה הציונית הצליחה, ובגדול. עם ישראל חזר לארצו, הקים בה מדינה, ולמרות כל הקיטורים – טוב כאן, ואפילו טוב מאוד. מי שיאמר שהצלחה זו היא מעשי אדם, הוא – בפשטות – כופר בהשגחת ה' על ברואיו. יש מנהיג לבירה, והוא בורא העולם, ואם עם ישראל מצליח (או נכשל), שום דבר איננו במקרה. הצלחה של עם ישראל היא פעולה אלוקית. זהו דבר פשוט שכל יהודי מאמין אמור לחשוב.

וכאן נוצר קונפליקט. איך ייתכן שהקב"ה הביא ישועה לעמו על ידי הכופרים בו? התפיסה הפשוטה – והצודקת ברמה העקרונית – היא שהקב"ה אמור להביא ישועה לעמו על ידי הצדיקים, כפי שיהודים בכל הדורות חלמו וחשבו, כפי שהרמב"ם מתאר זאת, כפי שכל אדם היה מתאר לעצמו. יהודים רבים אינם מסוגלים להסכים – מסיבה זו בלבד – עם האמירה שמדינת ישראל היא חסד אלוקי.

התשובה לבעיה זו, היא שהקב"ה איננו עובד לפי התכניות שאנו מתכננים עבורו. עובדה היא שהוא הביא גאולה – חלקית, בשלב זה – לעמו ועשה זאת על ידי אנשים הכופרים בו, אנשים שעל פי כל פרמטר דתי, נחשבים רשעים גמורים. הם התכוונו למרוד בו, והוא סובב את מעשיהם לכיוון שהוא מעוניין בו. סבתא שלי הייתה חוזרת על פתגם ביידיש "דער מענטש טראכט, און דער גאט לאכט" ( = האדם חושב, והאלוקים צוחק). למרות שלאדם יש בחירה במעשיו, בסופו של דבר מסובב כל הסיבות מנהל את המציאות – ובפרט כשמדובר באירועים גדולים הנוגעים לכלל ישראל – כמו מפעיל תיאטרון בובות. מישהו מושך בחוטים, והוא קובע מה יקרה כאן, לא אנחנו נקבע, ובטח שלא המורדים בה'.

מכאן אני רוצה להמשיך אל המגזר החרדי. העובדה שקם לנו עולם תורה מפואר, הייתה בזכות מאמץ אדיר של אנשים רבים, מהם גדולי תורה ומהם אנשים פשוטים, שמסרו את חייהם למען הקמת מוסדות חינוך, שירותי דת (מקוואות, כשרות וכדומה), ישיבות, כוללים. אנשים רבים מספור הקדישו את חייהם להחזקת לומדי תורה וכיתתו רגליהם מבית לבית במשך שנים. תלמידי חכמים ביטלו מזמנם שעות יקרות כדי לדון בדיומו של עוד מוסד חינוך בעיר בפריפריה. ההשקעה האנושית הייתה, ועודנה, עצומה (ויש לייקר ולהעריך את זה). גם כאן, אסור לנו לייחס את ההצלחה לבני אדם, יקרים וחשובים ככל שיהיו. בני אדם עושים השתדלות, מתאמצים, אך הצלחה או כישלון – נקבעים בידי שמים. העובדה שעולם התורה קם ופרח ועודנו עולם מפואר ויקר, היא חסד אלוקי.

ועלינו גם להודות, שאמנם בשנים האחרונות קם גם עולם תורה ציוני-דתי, גם הוא מפואר, ויש לו אף מעלות שאין בעולם התורה החרדי. אך מדוע הוא קטן יותר? מדוע לפני כעשרים שנה כמעט לא היו תלמידי ישיבה שאינם חרדים? מדוע גם כיום מספר האברכים בציבור הציוני-דתי הוא די מצומצם?

אינני בא לתאר את חסרונות המגזר הציוני-דתי. להיפך, אני משתדל להכיר במעלותיו וללמוד ממנו. אך אני מנסה להביט על העובדות ולשאול מדוע הן אירעו. התשובה לדעתי, היא שעולם התורה החרדי סגר את עצמו בחומות של ברזל מפני "הרחוב" – והמושג הזה "הרחוב" כלל גם את מדינת ישראל וכל מה שזה אומר.

במילים אחרות: אי אפשר לנתק את הצלחת עולם התורה מן ההתעלמות מהמדינה. אם המגזר החרדי לא היה מתעלם ככל יכולתו מן המדינה, ההצלחה שלו הייתה פחותה.

האם מישהו תכנן את זה? לדעתי לא. האם מישהו עמד על המדוכה ובחר להתנהג בצורה פלונית כדי להרוויח בתחום אלמוני? לדעתי לא. אם אני יכול לומר משהו כיהודי מאמין, זה את המילים הבאות: הקב"ה סימא את עיניהם של רבים וטובים, שלא יכירו בחסד האלוקי שהוא שפע עליהם, כדי שיצליחו להקים את עולם התורה ולבססו. תיאטרון בובות כבר אמרנו?…

ייתכן שכיום, צירוף גורמים שונים עשוי לגרום שהעמדה החרדית תשתנה לאיטה, ובשלב מסוים יוכלו להתאחד שני החסדים הגדולים שעשה עמנו הקב"ה, כשעולם התורה יודה בפה מלא על החסד שבהקמת המדינה, ומדינת ישראל תודה בפה מלא על החסד שבעולם התורה. בינתיים זה לא קרה, אבל אם משהו זז ומשתנה – לשם הוא הולך. בהחלט יש מקום לתקווה כזו.

זהו, יצאתי למסע קצר בתשובה הזו, שכמובן ניתן להרחיב ולהעמיק בו, אך אסתפק בכך. מקווה שהנחתי את דעתך.

בהצלחה

ובתפילה לגאולה שלמה במהרה, שלא ניתקע ב"אתחלתא".

חנוך

[email protected]