שלום לך, שואלת יקרה!
קודם כל תודה על השאלה. אני חושב שיש הרבה אנשים ששואלים את עצמם שאלות דומות, אבל לא תמיד מעזים לנסח אותן בקול. והאומץ לשאול אותה, ולא כדי להקניט אלא כדי להבין באמת – מוערך מאוד בעיני.
ניכר שאינך מחפשת 'לתפוס' אנשים, ולא מחפשת סיבות 'לא להאמין'. להפך. את רוצה לדעת על מה אפשר באמת לסמוך, והשאלה נובעת ממקום של אדם שמחפש אמת, והיא ראויה מאוד.
אבל באמת הוא מלאך?
אני חושב שהנקודה הראשונה שכדאי לשים על השולחן היא שהשאלה שלך בכלל לא התחילה ברבנים. היא התחילה מאכזבה.
פגשת אנשים שהציבור מעריך, ואז גילית צד אחר שלהם. זה מטלטל. כי כשאנחנו מגלים פער בין התדמית לבין המציאות, משהו באמון שלנו מתערער. אבל דווקא כאן חשוב לעשות הבחנה קטנה, שיכולה לשנות הרבה.
יש נטייה טבעית לחשוב שאם אדם הוא "גדול", הוא חייב להיות ממש מושלם. ואם גילינו בו סדק אחד – כנראה שכל מה שבנוי עליו מזויף.
אבל האמת היא שהתורה אף פעם לא הציגה כך בני אדם.
אפילו גדולי התנ"ך אבות אומתינו – אינם מלאכים. התורה אינה מסתירה טעויות, רגעי חולשה או התמודדויות. למעשה, דומני שאין אפילו דמות אחת שמוזכרת בלי שיש כלפיה טרוניה או טענה כלשהי, לפחות דקה מן הדקה. היחיד שבולט בכך שמעולם לא נטענה כלפיו אף טענה היה שמואל הנביא.
כלומר – התורה מלמדת אותנו שגדלות אינה פירושה שלמות מוחלטת, אלא חיים שלמים של חתירה אל הטוב. וככל שהחתירה עקבית, ממושכת, מקיפה ונרחבת יותר, כך האדם גדול יותר.
זה לא אומר שכל התנהגות לא יפה היא בסדר. ממש לא. אם רב דיבר בצורה לא מכבדת – זה לא יפה. ואם עסקנים פגעו במשפחה שלך – זה כואב, וגם אם במקביל הם תורמים כסף לישיבות, התרומה אינה מוחקת את הפגיעה.
לא צריך לטשטש את זה.
אבל מכאן ועד לומר שכל מה שאנשים חושבים עליהם אינו נכון והכל הכל שקר – יש מרחק.
יכול להיות ראש ישיבה חשוב, שרוב יומו בתורה ובמצוות, בחינוך ובהעמדת תלמידים, אבל בחלק מיומו מתעורר בו היצר הרע שלו, שגורם לו להתנהג בשתלטנות, באנוכיות מסוימת וכו'. וכשרואים את זה מקרוב – זה אכן לא כיף, ופוגע בהערצה שיש לנו.
ובאמת – כן, יש בעולם גם אנשים שמקבלים הערכה גדולה למרות שאינם ראויים לה במידה שהם מקבלים, או אינם ראויים לה כלל. זה נכון. וכבר נאמר 'הזהרו מן הצבועים' וכו'.
הציבור לא יודע הכול, ולפעמים גם טועה.
השאלה היא בכלל לא רק על רבנים
אז נכון, כשרואים פן אחר, זה מעורר בנו תהייה וספק ביחס למה שחשבנו או הרגשנו כלפי אותו אדם.
אבל כאן אני רוצה לשאול שאלה קטנה. האם התהייה הזו נכונה רק כלפי רבנים? או אנשים בכלל?
כי באמת – איך בכלל אפשר להאמין באנשים? איך בוחרים חבר טוב? איך מחליטים שמישהו הוא אדם ישר? איך מתחתנים? איך בוחרים רופא?
הרי לעולם איננו יודעים הכול על האדם שמולנו. ועם נפשפש בכל מעשיו, קרוב לודאי שנמצא דברים שאיננו אוהבים. כולנו חיים עם מידע חלקי. אין דרך אחרת!
אז מה, למען השם, כן עושים?? שופטים לפי המכלול.
בין רגע אחד לחיים שלמים
נניח שהיית רואה את אותו רב עוזר לאלפי אנשים במשך עשרים שנה, ובאירוע אחד מדבר בצורה לא יפה לעובדת במקום.
מה המסקנה; שהוא אדם רע? או שהיה כאן רגע לא ראוי מתוך רגעים רבים אחרים?
נניח שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה שעות רבות ביום, אבל בערב הוא נחלש ועושה משהו לא ראוי – האם אין ערך לכל השעות שבהן כן התאמץ?
כאן נדרשת ראייה בוגרת ומפוקחת, לשפוט אדם לפי מכלול מעשיו, ולא על פי מקרה אחד.
אז נכון, מעידה אחת מלמדת אותנו בבהירות רבה: הוא לא מלאך. אבל כדי לדעת מה הוא כן, ועד כמה הוא דומה למלאך, אנחנו צריכים לבחון את האדם בכללות.
אם באופן כללי הוא בסדר גמור, ומדי פעם 'עולה לו' והוא עושה שטות, ההערכה שלנו אליו לא צריכה לעמוד על אפס, גם אם לא על מאה.
לעומת זאת, אם היית מגלה שהוא מתנהג כך באופן קבוע, כלפי אנשים רבים, זו כבר תמונה אחרת לגמרי, ואת יודעת שהוא אכן קרוב יותר לאפס, והעובדה שאלפים טועים בו – לא תשנה.
הפאזל שאף אחד לא רואה בשלמותו
כתבת שאולי בזמן שמספרים על גדול בישראל סיפורי חסד, יש אדם אחד שנפגע ממנו ויודע את "האמת".
יכול להיות. אבל גם הכיוון ההפוך נכון.
יכול להיות שאת ראית פרט אחד, בעוד שאלפי אנשים ראו אלפי מעשים אחרים.
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו מחזיק רק חתיכה קטנה מהפאזל. וזה נכון לגבי כל אדם בעולם.
ויתירה מכך, אנשים מעריכים רב לא כי הוא האדם עצמו, אלא כי הוא משקף בעיניהם דרך שהם מאמינים בה, שהם רוצים להיות כמותה.
להבדיל, אנשים אחרים יעריכו ספורטאי מצליח, גם אם בחדרי חדרים הוא שותה משקאות אנרגיה, כי הוא מייצג את הדרך שהם מאמינים בה.
כמובן שכשהשקר מתגלה להמונים – רובם ככולם ינטשו אותו, אבל לא את הדרך שהובילה לההערכה אליו. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
למה יש אנשים שכן זוכים לאמון?
כשמדובר בגדולי ישראל, יש עוד נקודה חשובה.
הגדלות שלהם בדרך כלל לא בנויה על סיפור אחד או שניים. היא נבנית לאורך עשרות שנים. אלפי תלמידים. שכנים. בני משפחה. אנשים שפוגשים אותם יום אחרי יום, שנה אחרי שנה.
אפשר להסתיר דברים במשך שבוע, אולי חודש. אבל קשה מאוד להעמיד פנים במשך ארבעים שנה.
אנחנו רואים רבנים שהצליחו לזמן מה לסחוף אחריהם רבים, אך כשזה לא היה אמיתי, בשלב מסוים ההתלהבות ההמונית פחתה, ולא נותרו אלא קומץ תלמידים.
לכן, כשאדם זוכה להערכה עמוקה ועקבית במשך עשרות שנים, מצד אנשים שמכירים אותו מקרוב, זו בהחלט סיבה טובה לתת אמון, כל עוד הוא אינו מפר אותו.
זאת לא הוכחה מתמטית – אבל בהחלט סיבה טובה.
לחזור להאמין – בעיניים פקוחות
ובכל זאת, אני חושב שיש משהו יפה בזה שהשאלה לא הפכה אותך לצינית. את לא כותבת: "כולם צבועים", אלא שואלת: "איך מסתכלים נכון?".
זו שאלה של אדם שלא ויתר על האמון, אלא מחפש לבנות אותו בצורה בוגרת יותר. ואולי זו באמת התשובה!
אדם שלם, בוגר ובשל – יכול להיות תמים, נותן אמון, רוחש טוב, אבל בהחלט לא תמים.
הוא לא חשדן כלפי כל מה שזז, אבל גם לא מאמין לכל סיפור. הוא לוקח את הדברים בפרופורציה, שופט אנשים לפי מכלול שלם של גישה, התנהגות אישית, דעות ועוד.
וכשהוא נותן את האמון – הוא עושה זאת בעיניים פקוחות, מתוך הבנה שאין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל כמכלול – הוא חושב שהוא אדם טוב.
ולכן גם הוא לא יפיל אדם שלם בגלל סיפור אחד. כי החיים מורכבים יותר מזה. גם בני אדם מורכבים יותר מזה, כי עקב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו.
ואולי דווקא ההבנה הזו מאפשרת לנו להמשיך להעריך אנשים באמת – לא מפני שאנחנו חושבים שהם מלאכים, אלא מפני שאנחנו יודעים שהם בני אדם, ובכל זאת רואים בהם גדלות, מאמץ, חתירה לאמת, השקעה בטוב.
מאחל שתמשיכי לחפש אמת, ותצליחי לשמור על היכולת להאמין בטוב שיש באנשים.
שתי התכונות האלה יחד הן שילוב יקר מאוד.
בהצלחה רבה!
ישראל כ
דלג לתוכן
