שלום בחורה יקרה וחכמה,

קראתי את המכתב שלך בעיון גדול ולא משום שהיה קשה להבין אותך, אלא משום שהרגשתי שבין השורות מסתתרת שאלה עמוקה יותר מכל השאלות ששאלת. כתבת הכל בצורה בהירה וכנה מאוד ואני רוצה לרדת איתך יחד קצת למסע בין השורות של המכתב.

לכאורה שאלת על שידוכים, על רומנטיקה, על המקום של האופי שלך בקהילה ודיברת גם על השוני שלך.

אבל יש לי תחושה שהרבה מהשאלות מתנקזות לשאלה מרכזית שמכאיבה לך- האם יש בכלל מקום לאישיות כמו שלך בתוך העולם שאת ככ' רוצה להיות חלק ממנו?

אני צודקת?

לאורך כל המכתב את חוזרת שוב ושוב על כך שאת מאמינה בדרך שבה גדלת ורוצה להקים בית על פי הערכים שספגת בבית ובסמינר והכאב שלך אינו שאת רוצה דרך אחרת, אלא שאת חוששת שאולי אין מקום בדרך הזאת למי שאת באמת.

זו תחושה קשה ושאלה מאוד מעניינת.

אז אני רוצה להתחיל דווקא מהנקודה האחרונה שלך שאת מרגישה שונה.

אני לא יודעת אם את באמת שונה יותר מאחרות או שפשוט יש לך יכולת להתבונן פנימה ולנסח במילים דברים שרבות מרגישות אבל לא אומרות בקול. ככ' הרבה דברים שציינת חולפים בראש של המון בחורות ומטרידים אותן (והטרידו גם אותי ואת חברותי בגיל צעיר) כמו הרצון להספיק לחוות עצמאות, החשש לאבד את המרחב האישי, המשיכה לרומנטיקה והפחד שאצלינו זה קיים פחות ועוד ועוד פחדים שהזכרת. אבל מה שמייחד אותך הוא הכנות שבה את מוכנה לפגוש אותם ולמלל אותם.

אז אולי את לא ככ' שונה כמו שאת מרגישה וחושבת?!

במכתב את מתארת את הנישואים כאילו מרגע החתונה כבר אי אפשר לנסוע לבד, להיות לבד, לטפח תחביבים, או לשמור על עולם פנימי משלך. אז נכון, את בהחלט צודקת חלקית- יש יותר התחשבות וויתור לשם שותפות.

אבל זוגיות טובה ועמוקה לא מבטלת את האדם, אלא מרחיבה את הנפש שלו ואדם לא אמור להיעלם בתוך הנישואים אלא להביא את מי שהוא אל תוך הקשר. דווקא האישיות העצמאית והמיוחדת שאת מתארת יכולה להיות נכס גדול לזוגיות ולהורות כל עוד תפגשי בן זוג שמכבד אותה. ואת תפגשי בעזרת ה'!

בהקשר הזה אני רוצה להתייחס לזה שתחושת פספוס קיימת כמעט בכל בחירה משמעותית בחיים. בחירה בזוגיות פירושה ויתור על אפשרויות מסוימות של רווקות, ולעומת זאת בחירה להישאר רווקה עוד כמה שנים פירושה ויתור על אפשרויות מסוימות של זוגיות. ההבנה שאין דרך שבה ניתן להרוויח הכל יכולה לעזור לך להפסיק לחפש את ההחלטה שלא יהיה בה שום ויתור אלא להתחיל לחפש את ההחלטה שאת רוצה לבחור בה למרות ועל אף הויתור. (-:

כתבת גם באריכות על הנושא של הרומנטיקה בנישואין במגזר שלנו, ואני שמחה כל כך שהיית חכמה מספיק ולא הסתפקת בתשובות הפשוטות ש'אצל חרדים מתגרשים פחות' כי זו לא באמת תשובה לשאלה שלך והתמונה מורכבת הרבה יותר משחור ולבן.

את רואה זוגות חילוניים שנראים קרובים וטבעיים מאוד ואת שואלת אם לא חסר משהו בדרך שבה את גדלת כי אצלינו זה פחות נצפה. חשוב לומר ביושר שיש בהחלט זוגות כאלה, יש קשרים במגזר הכללי שנבנים מתוך היכרות ארוכה והם טובים, עמוקים ואוהבים. ואין צורך להכחיש את זה…

אבל, יש כאן גם נקודה נוספת שחשוב לי שתשימי לב- אנחנו רואים מבחוץ רגעים, אנחנו לא רואים את כל הסיפור. אין לנו דרך לראות בעזרת גילויי חיבה חיצוניים את המחירים/את הכאב/את האכזבות וגם לא את כל מערכות היחסים שלא הגיעו לחתונה ונפרדו לפני.

ולגבי זוגות שהתחתנו דרך שידוך-הם לא נשארים כל החיים בתוך אותה רשמיות שאת רואה בתקופת האירוסין. התקופה הזו היא קצרה מאוד ואחריה מתחילים החיים האמיתיים ושם, תאמיני לי, יש המון מקום לקרבה ולרומנטיקה, ובעיקר לחברות עמוקה והתאהבות שממשיכה להתפתח. אצל רוב הזוגות, דווקא אחרי החתונה נוצרת אינטימיות שלא הייתה יכולה להיווצר קודם.

חשוב לי גם שתזכרי שזוגות חרדיים לא מראים בגלוי סימני חיבה מטעמי צניעות אבל בתוך הבית אין שום סיבה שמערכת היחסים, האהבה, והביטוי החיצוני שלה – לא ייראו אותו הדבר בדיוק כמו אצל הזוגות בהם צפית מהצד.

נדמה לי שאת מקשרת רומנטיקה בעיקר עם עוצמת הרגש בתחילת הקשר, אבל אהבה גדולה נמדדת גם ביכולת להיבנות יחד לאורך השנים ולפעמים דווקא אהבה שמתפתחת בהדרגה מחזיקה בעומק שלא תמיד מורגש בהתאהבות ראשונית.

בואי נתייחס יחד לעוד עניין: מתוך הדברים שכתבת, את מתארת את עולם השידוכים כאילו יש בו תסריט אחד בלבד אפשרי:

כמה פגישות-החלטה-אירוסין-חתונה.

אבל בפועל, גם בתוך הציבור הליטאי יש מגוון רחב הרבה יותר מכפי שנדמה.

יש זוגות שמהר מאוד מרגישים שיש התאמה, ואחרי ארבע או חמש פגישות מגיעים להחלטה בלב שלם. יש כאלה שזקוקים לעוד זמן ומקבלים לזה לגיטימציה מהמשפחות ומהשדכנים.

יש מי שמתחילים שידוכים בגיל שמונה עשרה ולעומתם מי שמתחילים בגיל עשרים ואחת או עשרים וארבע. יש זוגות שמטבעם מאוד רגשיים ומגיבים במהירות אחד לשני, ויש כאלה שהחיבור שלהם נבנה לאט יותר, מתוך שיחות, הומור וחברות.

יש בתים שבהם שני בני הזוג אוהבים לטייל יחד, יש כאלה שכל אחד שומר גם על תחומי עניין ומרחב אישי משלו, ויש אינספור דרכים נוספות שבהן זוגיות נראית…

במילים אחרות, השאלה היא לא: איך נראים שידוכים במקום ממנו את מגיעה,  אלא: איך נראים השידוכים שמתאימים לאישיות שלך ועדיין נאמנים לערכים שאת מאמינה בהם.

אלה שתי שאלות שונות מאוד.

לפעמים, כשאנחנו עומדים לפני שלב חדש בחיים, אנחנו מדמיינים אותו בצורה מאוד חד גונית-

ככה כולם עושים וזהו…

אבל ככל שתתבוני סביב על אנשים נשואים, תגלי שגם בתוך אותו ציבור, ואפילו בתוך אותה קהילה, יש זוגות שחיים בדרכים שונות מאוד. זוגיות טובה (ושידוכים טובים) אינם נמדדים בכך שהם דומים לזוגיות של אחרים, אלא בכך שהזוגיות והדרך מתאימים לשני האנשים שחיים בה.

יתכן שהאתגר שלך כשאת עומדת על סף שערי השידוכים הוא לא איך להפוך להיות כמו החברות שלך. ייתכן שהאתגר האמיתי שלך הוא לגלות איך האישיות הייחודית שלך יכולה לבנות בית נאמן, אוהב ושמח, בלי לוותר על עצמך ועל הקצב הנכון לך.

וממש לסיום, יש משפט אחד שנשאר איתי אחרי שקראתי את כל המכתב שלך:

כתבת ברגישות שאת רוצה "לרצות".

ובעיניי זו אחת המתנות הגדולות שיש בך, לא הרצון לעשות מה שמצפים ממך, אלא רצון שהלב והשכל ילכו יחד.

אני מאחלת לך מכל הלב, שלא תוותרי על אף אחד מהם! לא על השכל שמכוון אותך, ולא על הלב שמבקש להיות חלק בלתי נפרד במסע.

כששניהם ילמדו לדבר זה עם זה, יהיה לך הרבה יותר קל לבחור את הדרך שמתאימה לך באמת.

מאחלת לך שתזכי להקים בית מתוך בחירה,שלווה ואהבה ומתוך תחושה שיש בו מקום מלא לערכים שלך ולמי שאת.

בהצלחה

חני א.