שלום.

השאלה שלך מובנת ממש. ניתן גם להבין להבין שהשאלה מובילה לחוסר אפשרות להזדהות עם הציבור החרדי כמו גם תחושות קשות כלפי עמדת הציבור, שכן אם הציבור החרדי אינו מבין שבתקופת מלחמה עליו להתגייס ולהרבות בלימוד התורה שזה לדידם חלקם ותרומתם למאמץ המלחמתי – אות הוא שהם אינם מאמינים מספיק בעמדתם, וכיצד הם מבקשים להיפטר מהגיוס לצבא בטענות שאפילו הם אינם אוחזים בהם ברצינות ראויה?!

אני חושב, שאחרי שנעמיק בשורש ייעודו ותפקידו של הציבור החרדי בכלל ועולם התורה בפרט תוכלי להבין יותר את המורכבות ב'גיוס מילואים' לתורה, וכמו כן תוכלי לראות שברבדים עמוקים ישנה התעוררות יפה ואחראית, אולם הצורה בה היא נעשית היא לא בתוספת שעות של לימוד וכדומה אלא דווקא בהעמקה פנימית באיכות של עולם התורה ובצורה יותיר אינדיבידואלית ועמוקה.

אבל לפני שנעמיק, אני רוצה להקדים שתי הקדמות קצרות.

אולי מה שאכתוב אינו שייך לעצם השאלה שלך, אבל זה נתון שצריך להיכתב – את שואלת מדוע לא עושים גיוס של 'מילואימניקים לתורה'.

ובכן, למילואים, כפי שאת יודעת, מתגייסים אנשים שכבר עזבו את הצבא, שהם לא לוחמים ב'סדיר', לוחם שהוא לוחם בקבע אינו מתגייס למילואים…

אברך הוא חייל בקבע.

סדר יומו של אברך הוא סדר יום שמוקדש ללימוד תורה בצורה מלאה ומוחלטת.

חייבים לשים לב ולהדגיש את זה. אברך הוא אדם שמקדיש את חייו לתורה בצורה מוחלטת, לא למספר חודשים בשנה, ולא פעם בכמה שנים – באופן תמידי ומוחלט.

זה כמובן לא עונה לגמרי על השאלה שלך, כי את שואלת, שכשם שחיילים עוזבים את ביתם לתקופה מסוימת בתקופות של מלחמה עצימה, כך גם יעשה האברך – אם הוא מאמין שתורתו מגינה וגם הוא 'לוחם'.

נכון, זה לא עונה בצורה מלאה – אבל בואי נבין קודם כל על מה אנחנו מדברים. על אנשים שמקדישים את חייהם בבחירה – ללימוד תורה. לעיתים רבות מצבם הכלכלי דחוק, פעמים רבות גם הרעייה מתמודדת עם קשיים של צרכי הבית וגידול הילדים, וגם סתם כך היא מתמודדת עם כך שהוא לא שוהה עמה במשך היום, אחה"צ והערב – זה לא פשוט, אבל הם בוחרים בזה, ומקדישים את חייהם לכך מתוך אמונה בחשיבות לימוד התורה ובקדושתה.

זו התמסרות והקרבה שאין דומה לה. זה ליטול את החיים ולנווט את כ-ו-ל-ם למקום אחד שהוא לימוד התורה ועשיית רצון ה'.

זוהי כמובן הקרבה שנובעת מאהבה ושמחה, יש בה אור של חיים, יש בה גם עוצמה רוחנית – אבל זה קל? לא. זה רק כיף ונעים? לא.

זה קשה, זו עבודת חיים יומיומית שמונעת רק מאמון אמיתי בתורה ובאלוקים נותן התורה.

(כמובן, אפשר להתווכח ולדון על עצם הערך הזה של הקרבה להתמסרות מוחלטת עד כדי כך, אפשר להתווכח – אבל אי אפשר להתווכח על כך שזו הקרבה והתמסרות אדירה, ובשום פנים אי אפשר לטעון שיש כאן חברה שמחפשת נוחות או חיים נעימים יותר).

הארכתי קצת. אבל זה חשוב.

נקודה נוספת שאני רוצה להתחשב בה לפני שנעמיק יותר, היא, שאי אפשר להתעלם שחלק גדול ממה שגורם את ה'שגרה' שאת מתארת בכאב צודק – זה ההרגל והשחיקה שהם חלק ממציאות האדם.

זה כואב, אבל אנחנו חייבים להכיר בתכונה האנושית הזו.

נפש האדם עלולה להסתגל ולהתרגל גם לדברים מופרכים לגמרי, וגם תחושת הנכונות וההתמסרות עלולה להישחק גם במקרים בהם מובן לכל הצורך בעשיה.

אפילו בנושא ה'חטופים', שכאשר מתבוננים על זה – זה הרי לא נתפס, שורף, מזעזע וכל מילה נוספת, אבל אם בתחילת המלחמה לא נרדמנו בלילה מחמת כך, כעת משהו בלב שלנו קצת נשחק, ואנחנו חייבים את התמונות המזעזעות בכל צומת דרכים בכדי שנזכור ולא 'נשכח' אותם.

זה עצוב. אבל זה האדם.

מה גם, שאין להשוות בין אדם שחי וחשוף לתקשורת ולמדיה החברתית בה הוא מעודכן וחווה את המלחמה, ואת הצורך והנחיצות בתוספת כח ועזרה – לבין חברה שבאופן כללי לא חווה ומחוברת לתהליכים אלו, אין ספק שגם הניתוק הזה מוסיף לאווירה שאין בה מספיק בעירה ודריכות כלפי המלחמה.

אנחנו יכולים לראות את הנקודה הזו בתחומים נוספים בחיים, כמו למשל באזעקות, חבר תיאר לי שהוא נקלע לאזור חילוני באחת האזעקות, והוא הופתע מהבהלה והפאניקה שאחזה בכל האנשים, באזור בו הוא מתגורר אמנם נכנסים למרחבים מוגנים כהוראות, אבל אין הפאניקה… ברור שזה נובע גם מהחשיפה והחוויה של נזקי הטילים שאירעו ושעלולים להיות ח"ו.

החיבור למדיה ולתקשורת בציבור הכללי מסייע לחיבור ולתחושת השייכות לתהליכים שעוברים על העם והעולם והניתוק שהציבור החרדי נאלץ לשלם על הניתוק הוא מחיר שהוא מוכרח לשלם בכדי לשמור על צביונו ועל ייעודו.

יש כאן נקודה נוספת ומורכבת, וזה השיעור העמוק והמורכב שעל הציבור החרדי ללמוד, והוא –

איך מרגישים חלק – גם אם מתרחקים. איך מחוברים – גם אם נאלצים להתנתק במובנים רבים.

כשהנקודה הזו תתלבן, והציבור החרדי ישכיל לשמור על החומות הקדושות שהוא בונה – ובד בבד לא להרגיש מנותקים או לא קשורים לאחים שמעבר לחומה – או אז, לאין ספק תתווסף תחושת שייכות וחיבור אמיתית, תחושה שלאין ספק תבוא לידי ביטוי גם בהתמסרות של הלב והירתמות מסיבית יותר בכל תחום שניתן יהיה לעזור לתמוך באופן רגיש וזהיר שלא יבוא על חשבון ייעודו ומהותו הערכית והתורנית.

אבל גם הנקודה הזו, למרות שהיא נכונה ומציאותית, היא לא מניחה את הדעת ולא מסבירה את המציאות ה'אבסורדית' שאת מתארת, זו נקודה נכונה ומשמעותית – אבל היא לא מספיקה.

כי אם אתה מאמין שהתפקיד שלך הוא ללמוד תורה ובכך להגן על העם – אין שום הצטדקות בכך שהציבור נשחק מדריכות והתמסרות.

סליחה? תיטול אחריות, תרים קמפיין, תקבע יעדים של שעות לימוד שנצרכות – תעשה כל שביכולתך להתנער, להתעורר ולעורר. בדיוק כמו שלא נעלה בקצה דעתנו שהצבא לא יגייס שוב חיילים למילואים בטענה שהחיילים שחוקים… אין דבר כזה! יש מלחמה ועלינו להילחם ולהתמסר אליה בצורה כזו או אחרת.

אולי נמקד את השאלה בדוגמא ספציפית יותר. היה נידון בתקופה האחרונה האם בני הישיבות יצאו לבין הזמנים כרגיל, או שבגלל המצב הם ישארו ללמוד (כשם שהיה בבין הזמנים שאחר השביעי לאוקטובר) – הוחלט בסוף ש-כן, שיהיה בין הזמנים, וגדולי ישראל כתבו מכתבי חיזוק לעידוד השקיעות בלימוד גם בתקופת פגרה זו.

ואתה שואל את עצמך – מה? החיילים הרי לא יצאו לבין הזמנים, ואם אתה תורם את חלקך בכך שאתה לומד תורה – תשב ללמוד – מה הנושא בכלל?

אלו תחושות קשות, אולם לדעתי אם נעמיק בשורש מהות קיומה של החברה החרדית בכלל ובני הישיבות והאברכים בפרט – נבין שאמנם תמיד צריך חיזוק והתעוררות, אולם אין כאן רשלנות פושעת או חוסר כנות או אמון בערכים אותם הציבור מציג.

את יוצאת מנקודת הנחה, שהייעוד והתרומה הציבורית של ציבור בני הישיבות והאברכים הוא בכך שהם לומדים תורה וכתוצאה מכך ה' שומר על עם ישראל ומחזק אותם במלחמה.

זו נקודה נכונה ואמיתית – אבל חלקית מאד ולא מקיפה.

זה נכון שזהו השדר שמהודהד בתקשורת (גם זו החרדית) – אבל זה רק בגלל שמטבעה של תקשורת אין בה מקום רחב למסרים עמוקים ומקיפים, רק למשפטים פומפוזיים וחדים.

יש כאן נקודה עמוקה יותר:

עם ישראל הוא עם שנוסד ומתקיים מכח הברית שלו עם אלוקים שמתבטאת בהעמדת החיים בצורה של נוכחות אלוקית בלב ובקיום התורה והמצוות – זו הזהות ותעודת הקיום שלנו.

בדרך זו מנסה לצעוד כל יחיד וציבור שחש מחויבות לתנ"ך ולמסורת חז"ל, איש איש בדרכו והשקפת עולמו בה הוא רואה את עצמו מממש את החזון האלוקי ואת ערכי התורה.

הציבור החרדי סבור, שכיום, ישנו סיכון מהותי ממש, סיכון קיומי ב'התחככות' של עם ישראל עם ערכי העולם, ועם צורת התנהלותו – הציונות מהווה עבורו מודל לצורה של יהדות שבחרה להיטמע בעולם, ובמידה מסוימת היא איבדה את יהדותה.

יש צורות נוספות להתמודד עם הבעיה – אך הציבור החרדי סבור שללא נקודת כובד מוסרית, השקפתית – תורנית, שנקיה מהתחככות בעולם לא יהיה קיום ליהדות בצורה אותנטית ומסורתית.

כצעד מכונן יסדו מנהיגי הציבור את עולם התורה, בו עסוקים בתורה בצורה מוחלטת, המציאות של 'אברך' שעסוק רק בתורה ואף לא עוסק בפרנסה, היא אכן לא דמותו של היהודי המסורתי – זו דמותו של אדם שמבין שהחיכוך עם העולם מסוכן לציבור ועולם התורה משמש כחיץ רוחני כנגדו.

בעולם התורה עסוקים במשך רוב מוחץ של שעות היממה בדבר אחד – בלברר את רצון ה' ואת עמדת תורתו.

הציבור החרדי כולו מושתת על עולם התורה, כי הוא מהווה עבורו את עמוד האש ועמוד הענן גם יחד.

הוא חוצץ. הוא מזין. הוא מזכך ומנווט.

אני סבור שגם קבוצות אחרות שלא דוגלות בהתנתקות הזו, שואבות חוסן ומודל מעולם התורה, השמרנות וההתמסרות שלו לליבון ערכי התורה מהווים כמו נקודת כובד עוצמתית שגם אם חולקים עליה ונוטים ממנה – היא מהווה נקודת מרכז משמעותית (וניתן להאריך בתועלת של הציבור החרדי גם לציבורים דתיים אחרים ואכמ"ל).

בכך, הציבור החרדי תופס את עצמו כציבור ששומר ומכונן את הצביון היהודי של עם ישראל.

ה'תורה מגנא ומצלא' – אינו מסתכם בכך שלימוד תורה שולח 'טילים רוחניים' על אויבנו – אלא שקיומו של ציבור שמוסר את חייו עבור לימוד התורה, ומכונן את עולמו על יסודות של תורה נקיים ואותנטיים – הוא זה ששומר על האופי היהודי של המדינה – וזה מה שמעניק לה את זכות קיומה ואת השגחת ה' והארת פניו.

זו נקודה משמעותית וחשובה לכשעצמה.

למה היא שייכת לשאלה שלך?

כי אם הייעוד של לומדי התורה הוא ב'אספקת שעות לימוד מרביות' – אז באמת ניתן ליצור 'קמפיין' או 'מצ'ינג' של שעות לימוד – וכל אחד, יוכל לתרום עוד זמן של לימוד תורה. דבר כזה, אין ספק שהוא חשוב ותורם, אבל זהו לא עיקר הייעוד והתפקיד של עולם התורה.

כי אם אנחנו מבינים שיש כאן מערכת עמוקה ומורכבת של העמדת עולם של תורה שמהווה יסודות איתנים ל'ציבור של תורה' ו'חיים של תורה' – בחתירה לייעד כזה ניתן להבין שישנם שיקולים שונים ונוספים שגם הם מובילים ומעצבים את הייעוד.

הנידון האם לצאת לבין הזמנים או להמשיך ללמוד – יכול להיתפס כנידון – עד כמה ניתן לדרוש מבני ישיבות ואברכים או עד כמה הם נדרשים להקריב, וכשהנידון מוצג כך הוא אכן עלול להכעיס – החיילים ובני משפחותיהם מקריבים מעצמם המון, ראוי שגם אתם תקריבו ותתמסרו.

אבל כשמבינים שיש כאן ייעוד של עולם וחיי תורה – אנו מבינים שיש כאן נידון עמוק ורגיש של שיקולים של ייעול, של שיקול דעת זהיר ועדין, בין הרגשת הצורך בהעמדת קול התורה, לבין הקריטיות שאש התורה תעמוד על נר יציב ובריא – בנפש בריאה וערנית.

וכשגדולי ישראל החליטו שצריך את בין הזמנים – הם החליטו שהמימוש של ייעודו של עולם התורה זקוק לבין הזמנים. ותאמיני לי, אנחנו יכולים לסמוך עליהם שהתורה ולימודה חשובים להם ברמה 'קריטית' – אלו אנשים שלבד מלימוד ועמל התורה אין להם בעולמם כלום, ואין להם שיקול אחר מלבד עשיית רצון ה' וקיום רצונו.

ניסיונות ההשוואה בין אופי התרומה של החיילים לבין זה של לומדי התורה, לעיתים, הוא לא רק לא ענייני אלא גם עלול לפגוע באיכותו של התנהלות עולם התורה ובחתירה שלו לממש את ייעודו בצורה מושלמת.

ההשוואה בין אופי ההתמסרות של החיילים לבין זו שנצרכת לעמלי התורה היא מוטעית ונובעת מחוסר ירידה לשורש ייעודו של הציבור וצורת מימושו.

כמו שכבר כתבתי, בני ישיבות ואברכים מקריבים ומתמסרים בצורה שלא נתפסת, אבל אין כאן נושא של איזו כמות התמסרות יש, אלא מה אופי ההתמסרות.

.קמפיין עוצמתי של חיזוק בעוד שעות לימוד תורה וכדומה, יצטלם טוב, יהיה הרואי, ומפוצץ – אבל הוא לא יהיה עמוק ולא מכונן והוא לא יקדם את הציבור לקראת מטרתו וייעודו המקורי.

לאחר שאנחנו מבינים שהתרומה והתפקיד של עולם התורה הוא לא רק להעמיד שעות לימוד בסך מסוים אלא להעמיד חברה שמנותקת מערכי העולם ומושתת אך ורק על ערכי התורה שמתלבנים מתוך התמסרות אבסולוטית ללימודה, אנחנו גם מבינים שהחיזוקים וההתקדמות שנדרשים ממנו הם לאו דוקא שעות נוספות של לימוד אלא נקודות שונות ומשמעותיות שמוסיפות ומקדמות אותו לייעודו.

חיזוקים כאלו, כמו כל שינויים עמוקים חייבים לחלחל ולבוא בצורה פנימית ועמוקה, הם לא יבואו מקמפיינים ציבוריים כלליים, זהו ההבדל בין לעשות התרמה של כסף לנושא מסוים, לבין קידום תודעה או אג'נדה מסוימת – התרמה, גם אם היא לייעד גבוה של כסף, הוא מוגדר וניתן להתאמץ ולהשקיע משאבים בפרסום ושכנוע ובכך להשיג את היעד.

לעומת זאת אם רוצים להחדיר אג'נדה או להעצים זהות מסוימת וכדומה, זהו עניין מורכב ועמוק פי כמה, זה נעשה בצורה עמוקה, איטית, יסודית ובעיקר כזו שלא 'מנחיתה' או מגדירה.

כשמבינים את זה ניתן לשים לב לתנודות עמוקות ושינויים משמעותיים מאד שחדרו לציבור בעקבות המלחמה. אולי אלו לא קמפיינים ציבוריים ענקיים, אולם אלו נקודות התקדמות עמוקות וחודרות.

לשם דוגמא, עניין ה'קירוב', שהוא ההבנה והנכונות של הציבור החרדי להקרין את השפעתו על העם בכללותו קיבל תאוצה לא נתפסת בתקופה האחרונה – בעקבות המצב המתוח.

שוחחתי עם ידיד שהוא משמש כנציג בארגון 'קשר יהודי' (שמארגן לימוד טלפוני בין חילונים לאברכים), והוא טען לי שהארגון הכפיל את עצמו ב10 או ב20 (!) מאז המלחמה.

וכמו כן קרוב משפחה שלי, הוא רכז של ארגון 'לב לאחים' שבמסגרתו יוצאים הסעות ואוטובוסים של אברכים לערי השדה ולומדים עם מסורתיים ומתחזקים, מאז המלחמה, כך הוא הראה לי נתונים, נפתחו 18 מוקדי לימוד נוספים, שבכל אחד לומדים עשרות אברכים, וזה מלבד ההתרחבות העצומה של בתי המדרש הקיימים בארגון.

זוהי דוגמא לתנועה עמוקה של חיזוק ציבורי ושל נטילת אחריות שהוא אולי לא יוצר גלים של פרסום אבל הוא עמוק, חודר ואמיתי.

נכון, אלו לא חיזוקים של קמפיינים ציבוריים כלליים – ודוקא בשל כך הם עמוקים ומכוננים.

אבל לא רק תנועות ציבוריות עמוקות חוללו שינוי עמוק בציבור, בעקבות השאלה שלך, שאלתי ידידים, אברכים, 'האם המלחמה גורמת לכם שינוי מסוים בעבודת ה' שלכם' – זה היה מדהים ומרגש כאחד, היו שם כל כך הרבה חיזוקים עדינים ומשמעותיים, האחד התחזק יחד עם רעייתו בניתוק מוחלט מתקשורת וחדשות – מה שלפי דעתם הביא אותם להתפזרות הדעת וחוסר מיקוד בעבודת ה' ושקיעות בתורה, האחד סיפר לי על אביו, אדם שעובד לפרנסתו, ומאז המלחמה הוא הקדיש חצי יום ללימוד בצורה עמוקה ומוחלטת.

זה היה מיוחד להסתובב בין האברכים ולשמוע על נקודות של התקדמות וחיזוק כתוצאה מהמלחמה, נכון, זה לא היה עוצמתי, וזה גם לא מצטלם, אבל זה עמוק – וזו הצורה היחידה באמת להתקדם בקשר עם ה', ובכינון ציבור איכותי, שהוא נטוע בתורה בטהרה וגם מקרין ומשפיע על העם כולו.

ובאמת, בכל תקופה קשה של מלחמה או מצב בטחוני מתוח, גדולי ישראל מעוררים על התחזקות והתקרבות לה', הן במכתבים בעיתונות, והן בשיחות ודרשות. זה נכון, כמו שאת מתארת שאין כאן פרויקט ממוקד וציבורי – אבל דוקא לצורה הזו יש אופי עמוק ואמיתי יותר, שכפי שכתבתי זה מה שנצרך ומתבקש מעולם התורה ולאו דוקא קמפיינים מסוימים וציבוריים.

זה ברור שיש עוד דברים רבים שעלינו להתעורר ולהתחזק בהם, לכל איש ואשה יש מה להתחזק, בבין אדם לחבירו, בצדקה, בעזרה לזולת, כמו גם בבין אדם למקום, בחיזוק בתפילה ובדקדוק ההלכה, וכמובן בתוספת חיזוק בלימוד ושקידה על התורה הקדושה – זוהי חובתנו בזמנים קשים אלו.

אולם כאמור, הצורך בחיזוקים נוספים אינו מצביע על חוסר אמון בערכים עליהם מושתת עולם התורה, ערכים שמהווים תרומה עצומה לצביונו של עם ישראל, לחיבור עמוק לה' ולתורתו וממילא להארת פני ה' הנושאת בחובה את כל, אבל כל מה שאנחנו מייחלים ומצפים לו.

אני מקוה מאד שהדברים יעניקו לך נקודות מחשבה חדשות על שאלתך ועל ייעודו ותפקידו של עולם התורה.

שלום

[email protected]