שלום לך יקרה
את מספרת שה' זימן לך מפגש מרתק ומעורר מחשבה עם המגזר הדתי לאומי החזק. את מוקסמת מהחלקים היפים והמאוזנים שאת מזהה באורח החיים של חברותיך לעבודה ושואלת האם ובמה אנחנו טובים יותר. אז לפני שאנסה להשיב תרשי לי להציע משהו אחר:
אפשר רגע שנישאר בזה? מה יקרה אם נתבונן על אחינו שומרי התורה והמצוות בדרכם הקצת שונה מהמוכר לנו ונתרשם מההצלחות שלהם? אני בטוחה שהאינטואיציה שלך לא מטעה אותך ושהטוב שראית שם הוא אמיתי, ובהחלט מגיע עליו קרדיט.
זה לא קל לפגוש עוד צורות חיים ועוד דרכים בעבודת ה' ולהכיר בכך שהן טובות ומקובלות מלפניו יתברך. בטח ובטח שקשה להודות בכך שייתכן שמגזר אחר פיתח היבטים מסוימים של אורח החיים הדתי בצורה טובה יותר ממה שגדלנו עליו, אולי כי זה מבליט את נקודות החולשה שלנו ואת האזורים שהזנחנו. היינו רוצים להאמין שהדרך שבה גדלנו ושהורינו כל כך התאמצו להנחיל לנו מתוך אמונה שהיא המדויקת היא אכן הנכונה ביותר. טבעי שהמפגש עם 'הטוב האחר' מטלטל, והמחשבה שאולי נגלה שבעצם לא נולדנו בצד ה'נכון' של המפה כפי שחשבנו מאיימת ישירות על תחושת השייכות ועל הזהות שלנו. הטלטלה הרגשית הזו מאפיינת כל מפגש בין מגזרים: כשחילונים מגלים שלחרדים אין 'קרניים' ולהיפך. כך גם כשמתאפשרת הקשבה משני צידי המפה הפוליטית, ומגלים שקבוצות או תרבויות שהיו זרות לנו לא כל כך שליליות וחסרי הגיון.
אני מאמינה שלא לחינם ה' מזמן לנו מפגשים, ויש לך פה הזדמנות להרחבת המבט. ייתכן שמעבר לשאלה העניינית על הבדלי ההשקפה והאידאולוגיה שבין המגזרים, זה מעלה את שאלה פרסונלית: האם אני מרגישה מחוברת ושייכת לאווירה ולערכים שגדלתי עליהם?
אני מציעה שנסקור בקצרה נקודות הבדל מהותיות בין המגזר החרדי לדתי:
במישור ההשקפתי והרעיוני, הפיצול המהותי בין החרדים והדתיים נסוב סביב התגובה ההיסטורית שלהם לתנועת הציונות. בעוד שהחרדים תופסים את מצבנו כיום כסוף הגלות, הדתיים חברו לרוח התקווה שהציונות נשאה בכנפיה ותרגמו את זה לשפה דתית של 'אתחלתא דגאולה'. מכאן נגזרים הבדלים שונים: בעוד החרדים נושאים עיניהם אחורה אל הגולה ומרכזים את המאמצים בשימור הרוח של יהדות אירופה כפי שהייתה בתפארתה לפני שחרבה בשואה, הדתיים לוקחים חלק פעיל במעבר מתודעה גלותית ל'תקומה', ולהנהגה גאולית. לאור האמור די מובן מדוע החרדים והדתיים שמים דגש על ערכים שונים. בעוד אצלנו לימוד תורה הוא 'כנגד כולם', אצלם יישוב ארץ ישראל תופס מקום מרכזי. הבדל נוסף שנובע מההשקפות השונות הוא הנטייה שלנו החרדים לבדלנות והיסגרות בתיבת נח ולהימנעות מחשיפה להשפעת התרבות המודרנית, אל מול הגישה הדתית לאומית של מעורבות בחברה הישראלית. באופן דומה ניתן להבין הבדלים נוספים בין המגזרים, כמו למשל סמכותם הבלתי מעורערת של גדולי התורה מול עמדה שמאפשרת דיון וביקורת, התמקדות בלימוד גמרא לעומת יניקה ישירות מהתנ"ך ועוד. הנגזרות של ההבדלים המהותיים משתקפות בכל תחומי החיים: חינוך, תעסוקה, שירות צבאי, פוליטיקה, הקפדה הלכתית, ואף קוד לבוש.
כל אחת מהנקודות שהזכרתי בפסקה הקודמת היא נושא גדול בפני עצמו ויש הרבה מה להרחיב עליו, אך מאחר וההשוואה האידיאולוגית בין חרדים ודתיים לאומיים היא נושא שכבר נטחן עד דק בהרבה במות, תוכלי למצוא בקלות חומרים ודיונים בהיקף שלא אוכל להרחיב כאן. אני ממליצה לך להתחיל בתשובות נוספות כאן באתר אקשיבה, כמו לדוגמה כאן בשאלות הללו.
תכנים נוספים תוכלי למצוא גם באתר חדרי חרדים, ובאתר צריך עיון כאן במאמר הזה .
. בעונות הראשונות של הפודקאסט "מפלגת המחשבות" יש פרקים מעניינים על חרדים ועל הציונות הדתית שיכולים לתת לך זווית חדשנית ומעניינת על הנושא.
זה מסע חשוב, לברר ולחדד את השורשים ההשקפתיים של המגזרים השונים, אך האתגר הוא לבנות בתוכך מקום יציב ובטוח שמתוכו אפשר לבוא למפגש עם יותר כנות ופחות פחד. הבנה מעמיקה של ההבדלים המהותיים תאפשר לך להתפעל בביטחון מהטוב שאת מזהה מבחוץ, אך לא פחות חשוב מכך, להכיר בייחודיות ובנקודות החוזקה שפותחו באופן ייחודי במגזר החרדי. באופן דומה תהיי מסוגלת לקבל בשלוות נפש את המקומות החסרים והאזורים החלשים של כל קבוצה. לכל דגש ערכי יש נסיבות היסטוריות ואידאולוגיות, ומדהים לראות כמה אנחנו השלמה ותיקון אחד של השני. את מה שהם פיתחו והעמיקו אנחנו יכלנו להרשות לעצמנו קצת להזניח וכן להיפך.
כפי ששמת לב, הדחקתי מעט את שאלת ה'מגזר הטוב יותר' לטובת השאלה הפרסונלית: איך להתייחס למפגש שלי עם הטוב האחר. כשהנכסים הערכיים של אחרים נראים עוצמתיים עד כדי כך שהם מטשטשים את תחושת הייחודיות והערך שלנו, ואולי אפילו מערערים על תחושת השייכות, זה יכול לרמוז לך מה חסר לנפש שלך ומה הלב שלך מבקש. אולי האיזון עם עולם המעשה והחיים בשטח? אולי יהדות הרמונית, אסתטית וזוהרת ברוח הרב קוק? אולי חיבור עם הישראליות? ברמה האישית, שלא כמו המגזרית, יחסית קל לייבא לחיים שלנו מהטוב ומהירוק של הדשא של השכנים, אך חשוב מאוד לא לאבד את הנכסים היקרים שירשנו מאבותנו ושלתוכם צמחנו.
אני מאמינה שברמה הפרטית, כעובדי ה' וכשוחרי אמת אנו מחוייבים לבחון את הסוגיה באופן מהותי ועל-מגזרי. לטעמי אין מקום להתנשאות של אדם שנמצא במגזר ה'נכון' או הנעלה יותר, ובמקום זה עלינו לחתור להיות הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות. ולכן מי שמגדיר עצמו כעובד ה' קרוב לליבנו ושייך לקבוצת ההשתייכות שלנו גם אם פורמאלית הוא מגדיר את עצמו כ'מזרוחניק' ה' ישמור.:)
מציעה לך לאמץ את דברי דוד המלך 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך', ולראות את חברותייך לעבודה כחברות לעבודת ה', גם אם לראשן מטפחת ססגונית ענקית ולרגליהן סנדלים תנכיות. המפגש הבלתי נמנע עם מגזרים אחרים מחייבים אותנו להפריד בין המוץ והתבן, ולראות דברים באופן מהותי ולא חיצוני. ממבט כזה, כשם שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ייתכן שיהודי שמתקרב למצוות והידע שלו דל קודם לחרדי שנרדם על משמרתו ועבודת ה' שלו נעשית בלא לב.
יחד עם זאת, לא לחינם ה' שתל אותך בערוגה שבה נשתלת. זכית לספוג את ערך התורה, אמונת חכמים וערכים נוספים. גם אם האדמה בערוגה הסמוכה טובה בפני עצמה, לא בנקל עוקרים שתיל ממקומו. מעברים כאלה נכון לעשות רק אם יש סיבה מאוד חזקה, לדוגמה אם אדם מרגיש ששורש נשמתו נעוץ ב'ערוגה' אחרת.
לצד התמיכה שלי בהכרה מעמיקה של הסוגיות ההשקפתיות, חידוד הדקויות של נקודות השוני וזיהוי היתרונות של כל מגזר, אני רואה חשיבות גדולה בלזכור כמה רב המשותף על השונה. ברמת הכותרות, הדתי לאומי והחרדי יחתמו כמעט על אותם ערכי יסוד. כולנו מאמינים בבורא ובתורתו, בקדושת הארץ ובבין אדם לחברו. כשם שאפשר לחדד עד כמה ההבדלים הם מהותיים וסותרים, אפשר גם לראות אותם כדגשים ערכיים. כמו כפתור של ווליום, בכל מגזר ערכים אחרים זוכים ליתר תשומת לב, מפותחים יותר ברמה הפילוסופית והתורנית ומושמעים בעוצמה גבוהה יותר במוסדות החינוך. אפשר להעלות את זה על נס, אבל אפשר גם להודות בכך שכל ההבדלים מתרכזים בסופו של דבר בנגזרות של ערכי העל שכולנו מסכימים עליהם, ובעצם כל ההמולה של המחלוקת מצטמצמת לאופן הביטוי של הערכים הללו בחיי המעשה ולעוצמת ההדגשה שלהם.
בסופו של דבר, זה שיש לנו את הפריבילגיה להתנצח על מי טוב או צודק יותר, זה רק בזכות ההצלחה המסחררת בכל קנה מידה של שני הזרמים האידאולוגיים הללו הן ברמה המספרית, הדתית והחינוכית. כל אחד בדרכו היה חלוצי והתמודד עם הסוגיות המטרידות באותה שעה ואף הניב נכסים רוחניים משמעותיים לעם ישראל שאין ספק שהם מהווים את התשתית להמשך קיומו הפיזי והרוחני.
מאחלת לך שתמשיכי להיות שתולה על פלגי המים שמהם ינקת מילדותך, ובד בבד תעשירי את עולמך בכל הטוב והיפה שהקב"ה מקרה בדרכך!
חני ר.
דלג לתוכן
4 תגובות
תשובה מעמיקה, שקולה ובונה.
השאלה אכן חובטת ו שאירה סימני שאלה רבים.
אך חידוד ההבנה שבהשקפה ולא החזקה ב"מלומדה" תוסיף ותתן כח ועוצמה להבנת המעלות שבמגזר ובד בבד לא לפסול או חלילה לזלזל במגזרים שונים.
לפני כשמונה שנים התבקשתי להיות משיבה באתר של אקשיבה. סירבתי, בשל שאלות כגון אלו, ובשל הנחת היסוד שאנחנו אמורים תמיד ובכל מחיר להגן על המערכת שלנו ועל זהותינו החרדית.
אהבתי מאד את החלקים בתשובה המעודדים בחינה של ערכים פנימיים והיצמדות אל בחירות עצמיות במקום שיפוט של אחרים.
פחות אהבתי את החלקים שמעודדים החלקה של הפערים. אנחנו מאד לא דומים בהרבה מובנים- באהבת הארץ , באהבת העם, ביכולת לחבר בין תורה לבין מעשה, בצדק חברתי שמחובר אל התורה, בשפת הפנימיות והרוך במוסדות החינוך. בשימת דגש על פנימיות לעומת חיצוניות. הפערים גדולים ורבים מאד. המעסיקים מאד את מי שחינוך ילדיו בראש מעיניו.
החברה החרדית חרתה על דגלה את חרדיותה לפני הכל , ולכן כל תנועה שמאיימת על זהותה מייצרת התנגדות, שמונעת מפחד שקשור לאיום על הזהות. לתחושתי השאלה נגעה בתחושת האיום הזה. אם המגזר השכן טוב לא פחות ממנני זה פותח אינסוף שאלות רבות ועמוקות שסובבות סביב הרבה נושאי חיים… כי החינוך החרדי משחר נעוריו מושתת על פסילה של האחר. ברגע שהפסילה הזו מנוטרלת, החומות מתמוססות, והשאלה אם כן למה זה אנוכי עולה ביתר שאת. לטעמי נדרשת פה התבוננות מעמיקה יותר.
ועוד הארה שאינני יכולה שלא לכתוב- תורתו של הרב קוק איננה "הרמונית, אסטתית וזוהרת". זה תיאור חיצוני ושטחי… למעשה זה נשמע יותר כמו תיאור של תורת הנצרות….
תורת הרב קוק היא עמוקה, נוגעת בצללים כשם שעולה לגבהים, נוגעת בפחדים העמוקים של יראי השמים, ורלבנטית מאד למי שגדל כחרדי ומבקש תהליך של חיבור אל התקופה ואל העם , כי היא נוגעת בהיבטים הפסולים.של יראת השמים ושל שלילת על מה שחדש כאסור מן התורה, מאירה ומבררת אותם.
וואלה זה גם השאלה שלי..
אני אישית נולדתי בבית חרדי ובחרתי דרך אחרת…
מה שבעיקר מפריע לי בתפיסה החרדית זה הגלותיות, התפיסה שהמטרה העיקרית היא לשמור על המסורת, בלי אפשרות לחדש את המצוות שהשתכחו בגלות ולקרב את הגאולה באופן מעשי..
ברור שבכל צד יש את החסרונות ואת המעלות, אם מישהו/י חרדי (או שואלת השאלה או המשיבה) יכולים לענות לי על השאלה: למה להתקע בגלות?
אני אשמח.. תודה
מאד מעניינת התשובה, והיא מעלה בי שאלות רבות, נולדתי למגזר הדתי לאומי הנושק כביכול לחרדי, בבית של עמקות וחיבור עמוק ביותר לקב"ה, בבירור יומיומי בעבודת ה' והקפדה על מצוות קלה כבחמורה, בכל רגע נתון, כל שבת, כל יציאה, כל נסיעה, הכל סובב סביב אהבת התורה, אהבת הידע והעמקות של התורה וחיבור גדול, מתוך חיבור גדול ורצון להגיע לעומקים נוספים, חברתי לציבור החרדי בתחושה ששם אגיע יחד עם בעלי לעומקים נוספים ובירור יותר ויותר עמוק ומתפתח בעבודת ה' הרצויה בעיני ה' … לצערי ואני כואבת את זה כל יום, ההתעסקות בחיצוניות ושמירה על הגדרות תפסה את רוב המקום של חיבור לה' של רצון לקירבת ה', גיליתי שהקפדה על מצוות בחלק ניכר בחברה החרדית עוסק בעיקר בניראות ובמי לא, מי טוב ומי לא, במקום לעסוק באני עצמי מול ריבונו של עולם הפך העיסוק בהאם אני ומשפחתי עומדים בכל התנאים הנדרשים כדי להיות חלק מהחברה החרדית, נאלצתי לא פעם להסתיר את הרקע ממנו הגעתי שמשפחתי לא תפגע ותחשב כסוג ג' חלילה, הקפדה יתרה על סגנון הבגדים ולא על צניעותם, הקפדה על איזה תיק משייך אותי ונותן לילדי אפשרות ללמוד בנחת בחממה, התעסקות גדולה במי שלילי, במי שבר משהו מהמסגרת, גם אם אני לא חרגתי, בעלי חרג, הוא שאף להיות אחר ולא לספור את הסביבה שלו מבחינות מסויימות, האופן הזה הוביל באופן די מהיר לירידה בחיבור לה' בלהבין מה רצון מאיתי, התחלתי לגשש לבדי, לנסות תוך כדי ניהול בית לחנך את ילדי לעומק, לחיבור לרצון לחיבור, הגעתי למסקנה בשלב מאוחר מדי להבנה שבסביבה שאני נמצאת בה, לא אגיע לשאיפות שלי, התרגלתי שהאבי המוביל ואמי התומכת, לא הצלחתי להגיע למקום שבו אני מובילה את משפחתי למקומות שלדעתי הם העיקר, מה יותר חשוב, הגדרות או התוכן, לדעתי בסביבה בה אני חיה יותר חשוב הגדר מאשר התוכן שבתוכה, יותר חשובה החבית מאשר במה היא מלאה.
אני בטוחה בלי שום ספק שיש את מי שגם התוכן מלא ועמוק, התחושה שרק בודדים זכו לעמקות הזו.
ועכשיו כשילדי מתבגרים אני מרגישה את הפיספוס ביתר שאת, אני מרגישה שהלכתי למקורות שהם לא הטבעי שלי, שאני לא יודעת להתנהל איתם ומשם גם לא רוצה להשתל בהם, יתכן וזה רק בעלי ומשפחתו והסביבה הקרובה, הרגשתי שהסביבה לא חותרת לאותה מטרה שאני חותרת ומציבה קשיים להגיע למקומות העמוקים של חיבור, שאין שיח וחידוד וחיבור מתוך רצון עצמי לקיום המצוות, אני בגעגוע עמוק עמוק לבית משפחתי, לאהבת נתורה, לריום מצוות מתוך חיבור ורצון עצמי, שהלוואי ויכולתי לבחור אחרת, המשבר והתובנה הגיעו לאחר שהבנתי שאני לבד ברצון הזה, שבעלי רגיל להיות כמו החברה שסביבו ובלי עמוד שידרה עמוק ויציב בתוכו, בתור ילדה גדלתי בשכונה שבה היו כל הסגנונות חילונים, דתיים ואפילו מעט חרדים, תמיד היינו עסוקים בבית שלנו, בבניה של החיים שלנו, בעבודת ה' שלנו וכן, נבדלנו מאחרים סביבנו וכן, היינו עסוקים בלהיות לא כמו כולם, אלא כמו שה' רוצה מאיתנו ועוד…
בתי הבוגרת ספגה בסמינר ביקורות במילים קשות על דברים פעוטים כמו על קוקו מרושל קיבלה מילים כגון: פרוצה, שפצעו את נשמתה, על שאלה בלהבין את שורש קיום המצוות, מילים כגון: כופרת ועוד ועוד… על קשיי קשב, עירבבו וקישרו את ההתנהגויות לעבודת ה' כגון: לא הכינה את סיפרי הלימוד על השולחן לפני כניסת המורה או הגיבה באימפולסיביות (קלה, מאד קלה) קיבלה גערות וכביכול זעזוע מרוחניות ירודה שלה, מכפירה וכד'… ביום שהחליטה בהתרגשות להתחזק ולהאריך מעט את החצאית, העיפו אותה הביתה על פריצות, בשלב כלשהו היא החליטה לעבור לציבור הסרוג, שם חשבה שתצליח לקבל את התשובות והעמוקות ואת החיבור שהיתה צמאה לו, אבל היא נכנסה מתוך פגיעה עמוקה שחיברה לה את המילים לקיום מצוות, אנשים שבעיניה מסמלים את התורה ומצוותיה, בנוסף התרגלה להיות כמו כולם וחלילה לא להיות כמו שהקב"ה רוצה, ברגע שהקפידה פחות על דברים שאינם קשורים אפילו לרמת הרוחניות שבה כגון סגנון בלבד אחר של חצאית, ישר הרגישה כעוברת עבירה חמורה שכן הנראות יותר חשובה חלילה מעצם החיבור ובחירה בקיום, המילים שאמרו לה במהלך השנים כגון פרוצה וכופרת וכד' נתקעו בה והשפילו אותה עד עפר, אני בטוחה שבתו של מנהל הסמינר ושסגנית הסמינר גם היא עברה מסלול דומה כמו כל מתברגת, עשתה את אותם הדברים, התחושה שהזו של כביכול מרידה במוסכמות, כמו תיק בסגנון אחר שבינם לבין עבודת ה' אין שום קשר, רק גרמו לה להרגיש כופרת יותר ויותר, בתהליך של כ3 שנים ומתוך מחשבה של רצון להתחבר לקיום המצוות מתוך בחירה, התדרדרה עד לעזיבת המצוות לחלוטין כשברקע היא אומרת שהיא רק רוצה להתחבר מתוך בחירה, הבחירה בקיום המצוות היתה חסרה לה ואני לא ידעתי איך לתת לה את הכלים לבחור מתוך עצמה, כשהעיסוק המרכזי הפך להיות איך היא תראה בסמינר וכד'…
בקיצור, הארכתי מדי, אולי כפריקה, כרגע אני מרגישה מול עצמי חיבור עמוק יותר למקור שבו נולדתי, בעלי יקירי לצערי לא נראה כחרדי וגם הוא כועס ופגוע, אני מרגישה שאני כבר לא במקום הנכון לי ךעבודת ה' אמיתית מצד שני כל מי שאני מתייעצת, אומר שהמעבר בין שהחברה בוחרת לך לבין בחירה עצמית הוא לא הולך טוב, זאת אומרת שכל ילדי שגדלו בחינוך החרדי ונשמו את החברה יום יום ואת הבחירה שלא נמצאת בידיים שלהם (כביכול) חייבים להשאר בתוך הגדרות הללו, מאחר הפתיחות עלולה לדרדר אותם, כמו שאמרה לי מנהלת חכמה כלשהי בדרך: בנות שלמדו בחינוך חרדי לא יודעות איך לבחור, זאת אומרת שאם בציבור הסרוג כל משפחה מחליטה מה הגבולות שלה, בציבור החרדי בחרו בשבילך, עכשיו אםהיא מגיעה למקום שלכל בת יש בחירה אחרת, נאמר לבת אחת, הגבול הוא לא להיות אחרי השעה 10 מחוץ לבית וההקלה היא שיער שאינו אסוף, לבת אחרת הקפדה על אורך חצאית והקלה בצבע וכו' וכו', בת שלמדה בחינוך חרדי, אוספת את כל ההקלות ללא הגבולות והתחושה שלה אל עצמה כסוג ג' ד' ואף יותר גרוע ומשם ההתדרדרות גדולה עד פריקה לחלוטין.
עכשיו כשבעלי מילא לא לובש חולצה לבנה אבל הגבולות של החברה עוד שומרים עליו והלב שלי כבר לא בתחושה של חיבור לחברה החרדית, אני תקועה, תקועה ביותר, ילדי לא מכירים עמוד שידרה אישי, לא מכירים בחירה מתוך עצמי, איך אני שמרגישה שתולה במקום ללא מים יכולה לחזור אל מקורתי המקוריים? ברגע שאעשה צעד כזה, הסיכוי להתדרדרות של ילדי עצום, איך מי שהעמוד שידרה שלו זה החברה יכול לעבור לציבור שהעמוד השידרה הוא אישי?
֫התחושה שאני תקועה לחלוטין, שאין לי איך לחזור, שאני צריכה להלחם בלבנות את עמוד השידרה הפנימי מול עמוד שידרה חיצוני,
שאני לא באמת גדלתי בתוך החברה החרדית ולכן גם לא יודעת איך להתנהל בתוכה, כולי רוצה לחזור למקורותי מצד שני מה המקורות של ילדי ושל בעלי מה שומר עליהם? מה מחזיק אותם?
סליחה על האורך, שלא יהיה מובן לא נכון, יש יתרונות טובים בגדרות ברורים, השאלה העיקרית היא האם אני יודעת להתמודד מול כזה סגנון? אולי זה בכלל ירידה שמתרחשת אצל רבים?
אני בטוחה שגם מי שגדל בחברה החרדית פחות ידע להתנהל בחברה הדתית לאומית, כמו שהכותבת ענתה לגבי המקורות שבהם אדם נולד.
מתפללת כל יום ואף בחרתי להעמיק בתוכי לבדי את מה שליבי צמא לו, שומעת שיעורים נהדרים של הרב ראובן ששון, של הרב משה פיינשטיין, של הרב טל ועוד…
זה ממלא אותי, אבל מרגישה מאד בודדה בכל תחום הרוחניות, לא מצליחה להעביר למשפחתי את ההתרגשות מהתורה ומהמצוות…
האם יש אנשים נוספים שחווים כזו חוויה של פלונטר בין חברה לחברה?