אליך, יקרה עד אין שיעור ותכלה.

אני קוראת את מילותיך ונלפתת כאב. דמי אוזל מפני בשעה שאני מנסה לדמיין את הרגעים הקשים, את המצוקה והבושה שפקדו אותך באותם הרגעים, ביום ההוא, כמו גם את אלו שפוקדים אותך היום. ממילותיך קמה ועולה בי תחושתך הקשה כלפי עצמך, יכולה להבין איך את נושאת את עצמך תוך מועקה איומה, מספרת לעצמך שאת זו לא את יותר ואולי- מי יודע מי את בכלל, אם עשית דבר כזה.

הפחד, החרטה, החשש לפרסום הדברים, הדאגה שבעלך ידע מכך, הכוחות הנחלשים בתוכך.. איני יודעת כיצד את מוצאת בתוכך את הכוחות להתמודד עם כל אלו. הכאב.. כאב איום.

רגע לפני שנדבר עליו- על תכליתו של הכאב, אני רוצה להשתמש בו בכדי להאיר לך נקודה חשובה-

כשבחרתי במילים, יקרה עד אין שיעור ותכלית, בחרתי להשתמש בהן, במילים הללו-

לא כקלישאה רופפת,

לא מפאת הנימוס או הנראות על פני הכתב כי אם מהסיבה היחידה שזוהי האמת.

חלילה. אין אני באה להמעיט בחומרתו של מעשה אסור. אין כוונתי לטשטש, למזער, להתעלם.

המעשה נעשה והוא אסור בתכלית ורחוק ת"ק פרסה על ת"ק פרסה מרצון האלוקים,

אבל,

ויש אבל גדול-

יש דבר אחד, הפרדה אחת שחשוב לעשות- המעשה הזה הוא לא מי שאת בעצם.

את-

זו הנשמה הקדושה שבך. צלם אלוק ממעל. רעיה ואם וכל הטוב שיוצא ממך, מן הסתם, תמיד, בעצם נוכחותך. המעשה שנפלת אליו, נפילה חד פעמית, כעדותך- הנו זר אליך. נבדל. מרוחק.

כמו כתם שלא שייך אליך כלל. הוא אינו את.

אז נכון.

קשה עד מאוד לחוש בכתם הלזה, להתבונן במראה ולדעת שעשית מעשה אסור, לשאת את הקוטביות של טוהר הנשמה והלב יחד עם מורסה מכבידה ומעיקה שלא שייכת אליה. קשה ולא בכדי. אך עוד בטרם נדבר על "מה עושים", אולי רק נפנה את הזרקור על התחושה הזו ונבין ממנה עד כמה את עצמך הוא עצם הטוהר-

לולא היית צלם אלוקים- לא היה זועק החטא מתוכך בצער כה רב, בבושה, בכלימה, בחוסר היכולת לשאת אותו.

הכאב, החרטה והבושה שלך הם הם המעידים כי הדבר הזה רחוק ממך ומתועב בעיניך.

הם ההוכחה לכך שאת,

עצמותך, ישותך- יקרה וטהורה.

אני כותבת לך זאת כיוון שעבודת היצר היא לא רק להכשיל אותנו בעבירה הנוראה כי אם לצייר לנו ציור עגום כביכול העבירה היא אנחנו. עצמנו. מהותנו.

הוא לא מסתפק בעבירה אחת. הוא רוצה "לקחת את כל הקופה", לגרום לנו לראות ברע כחלק מההויה שלנו ולא כמשהו מובדל מאיתנו ואז-

כשאנחנו חשים שאנו רעים.. את יודעת- מי שחושב שהוא רע- עושה רע..

אז קודם לכל, יקירתי-

הדרך לנצח אותו נמצאת בהפרדה הזו-

בין מי שאנחנו לרע שעשינו.

את המלאכה הזו התחיל כבר הנחש הקדמון בנסותו להטיל זוהמה באדם ומאז ועד היום- זהו חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו. עבודת השם שלנו.

זהו למעשה ההבדל בין לב נשבר- לעצבות:

הלב הנשבר- הוא הכאב.

החרטה האמיתי על המעשה,

ההבנה העמוקה כי שום טוב לעולם לא יצא ממעשה איסור. כי הקב"ה בחר להעביר את צינורות השפע לעולמו רק בדרכים מסוימות, טהורות וכשרות- כל דרך אחרת- חסומה, מזיקה, מסוכנת, עלולה להתפוצץ לנו בפנים.

השבוע פגשתי באדם יקר המאושפז בבית החולים. הרופאים- בטעות מרה- חיברו לו את העירוי ל.. שום מקום.

במקום להכנס אל הורידים נכנסו נוזלים רבים ותרופות אל.. השום מקום.

זה הביא אותו לסכנת חיים.

הסיפור הזה המחיש עבורי את הסבר הרמח"ל אודות צנורות השפע- החוקים והמצוות שהקב"ה משפיע דרכם לנשמתינו. כל מקום אחר הולך לשום מקום שמסכן את חיינו.

החרטה האמיתית עשויה להביא אותנו למקום של בניה וטיפול-

אם בהבנה של הנפש-

בדיקה אמיתית ומבררת- לא מלקה-

מה קרה לה? למה היא חשבה שזה פתרון למצוקה ואיך משכנעים אותה שיש אלף אלפי דרכים אחרות.

החרטה עשויה להביא אותנו למקום של עבודה פנימית וחיזוק גבולות, עליה עוד אכתוב לך בהמשך,

אבל לא-

לא לעצבות-

לא לאמר שזו את ומי שאת.

לא למחשבות שאת לא נורמלית או לעגמומיות איומה.

ובכן אהובה.

אשרי מי שלא חטא.

אבל מי שחטא- ישוב וימחל לו-

אחד ממדרשי הפליאה המיוחדים דן בשעה בה חשב הקב"ה לברא את האדם וזו לשונו:.

א"ר סימון, בשעה שבא בקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשות מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורת. מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא.. חסד אומר, יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר- אל יברא שהוא כולו שקרים.

צדק אומר יברא- שהוא עושה צדקות. שלום אומר, אל יברא דכוליה קטטה.

מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו ארצה. הדא הוא דכתיב "ותשלך אמת ארצה"

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטכסיה שלך?

(אמר להם:) תעלה אמת מן הארץ. הדא הוא דכתיב (תהילים) "אמת מארץ תצמח."

לא פשוט להבין את דברי המדרש הללו אבל נוכל להצמיח מההתבוננות בו שתי נקודות עצומות בראי ההסתכלות שלנו על מציאותנו ועל הדרך בה מנהיג הקב"ה את עולמו.

הנקודה הראשונה מתייחסת למציאות המורכבת ממנה מובנה האדם. חומר ורוח. גוף ונשמה. טוב ורע. הקטבים הללו שמשמשים בנו בערבוביה- מושכים לכאן ולכאן-

אין עוד בריאה שמתמודדת בין התוואי של הבלתי אפשרי הזה בין היותו נברא מצלם ושוכן בגוף חומרי.

ע"כ- באו הסוברים ובתוכם האמת הצרופה כי אל לו לקב"ה לברוא את האדם לפי שיביא חטא, שקר וחשיכה לעולם.

אבל לא.

לא זו היא הסתכלותו של הקב"ה.

הקב"ה- השלם ביחודו, המסוגל להביא כל רע אל טוב, משליך את האמת ארצה על מנת שתצמח משם-

היודעת את מה קורה לזרע הנטמן באדמה טרם יצמח?

הוא מרקיב.

שם, בעומק, מתוך הרקבון עולה וצומחת האמת. האמת של הבורא שיש תיקון וזדונות נהפכים לזכויות.

הקב"ה שחפץ בעבודה שלנו דווקא, בני אדם קרוצי חומר וצורה- מאיתנו הוא רוצה תהילה- והיא תהילתו!, בנותנו יד לשבים בתשובה.

הבורא הרחמן בעצמו כך מנהיג את עולמו שלא לפי האמת- כי אם באמת לאמיתה.

אומר המדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? אמרה "וחטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות.

שאלו לתורה : חוטא, מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו"

שאלו לקב"ה:חוטא מה עונשו? ענה להם: יעשה תשובה ויתכפר לו.."

משמעות העובדה שזדונות נהפכים לזכויות באה ומצביעה על היכולת של החטא להביא לנקודת מפנה בחיים.

נקודה של עצירה. הפנמה של הכאב- המדגישה את הריחוק של הרע מאיתנו. חרטה אמיתית. התבוננות והכנה של תוכנית מובנית לקבלה לעתיד.

אלו ורק אלו השלבים האמיתיים- כפי שראתה אותם תורה- לנקות עצמנו מהכתם של המעשה ובהיותו עבורנו קרש קפיצה הלאה- להפוך כך את הזדון לזכות.

כתוב בישעיהו "אם תוציא יקר מזולל- כפי תיהיה" פירוש הפסוק הוא שאדם המסייע לאחרים לחזור בתשובה הנו כפיו של השם יתברך. אבל בעיני הקטנות יתכן שכל הוצאת יקר מזולל-

כל הוצאת טוב ויקר מרע- זוכה לברכת השם.

לו תוציאי את היקר מהנפילה הזו-

כדאית הייתה.

יקירתי.

מניסיון שנותי ומפגשי עם אנשים רבים, יודעת אני שהמציאות בה האדם קובע לעצמו סייגים ברורים ולו קטנים, בהם הוא משתדל לעמוד בעקביות, יום יום, באין רואים, בונה בתוכו הערכה עצמית אמיתית שאינה תלויה בדבר.

ההערכה האמיתית היחידה, בעצם, הקיימת על פני חלד.

את יכולה להקיש מהשלילה לחיוב-

אם הנפש מרגישה כל כך גרוע כאשר גבולותיה נפרצים- על אחת כמה וכמה כאשר היא עומדת איתנה בגבולות פנימיים שהתורה והיא מציבים לעצמה.

אחות לנו קטנה.. מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה?

אם חומה היא- נבנה עליה טירת כסף.

חומה יקירתי-

שנבנית לאט-

גדר אחר גדר,

בעקביות. בהתבוננות- לא בחפזון ובהילות-

טיפין טיפין- אבל חזק.

ואחרי כל שלב- למנף את ההצלחה, לראות אותה- להכיר בה, לחזק את הגדר ולהוסיף למידה תורנית עיונית, השקפתית.

אני סבורה שתהליך כזה עם עצמך יוכל לתרום לבניתו של ערכך העצמי שנחבל עם המעשה, ימנף את הנפילה לצמיחה גדולה וימזער את המשמעות של הפחד מהוודע הדברים-

לכשאת תיהיי נקייה מול השם ומול עצמך- כבר לא תחששי מדבר או אדם בעולם. כי זה ורק זה הנושא.

אני כל כך מעריכה את פנייתך ושולחת לך חיבוק עמוק, לנפשך פנימה. מזכירה ושוב מזכירה לך, אהובה, את מי שאת באמת.

חלק אלוק ממעל,

נשמה קדושה. ובעז"ה,

חזקה כחומה, בנויה לתלפיות.

כולנו נופלים לחטאים, לצערנו הרב, אמנם חטאים שונים בתוך מעגלי הבחירה –

השאלה היא לאן אנחנו הולכים משם.

זו הבחירה שאחרי הבחירה.

באהבה גדולה ובתפילות אין קץ להצלחתך,

דקלה

[email protected]>