שלום וברכה!

שאלתך נוגעת לאבני יסוד של כל עולם ההלכה ושל התורה כולה. ראשית, האמונה בתורה איננה רק אמונה בתורה שבכתב אלא אמונה בתורה שבעל פה. אמונה זו מבדילה אותנו מן הקראים והצדוקים. לא מה שכתוב בתורה הוא המדד להלכה, אלא מה שחכמים העבירו לנו במסורת, כתורה שבעל פה, זאת ההלכה. התורה שבעל פה כוללת בתוכה את המסורת המדויקת, איך עושים דברים, איך מבצעים את המצוות וכו'.

בנוסף לכך. הרובד העיקרי של תורה שבע"פ הוא היכולת של החכמים לקבוע את הדין על פי הסברא שלהם ועל פי השכל שלהם. התורה 'נתנה את הכוח' הזה לחכמים וקבעה שהם האחראיים על התורה. הקב"ה רוצה שהחכמים הם אלו שיקבעו את משמעותה של התורה בכו שכלם והגיונם. חז"ל מרבים לדבר על כך. זאת תפיסה עקרונית של היהדות הדתית והתורנית. התורה איננה מה שכתוב אלא היא היחס של החכמים אל מה שכתוב וההבנה שלהם.

לגבי מקור הסמכות של זה. הרי גם אם הדברים היו כתובים במפורש בתורה אנו יכולים לשאול מה מקור הסמכות? ולמה להתחייב לאלוהים. אבל כאשר אנו מבינים שמקור הסמכות הוא אחד, ושההתחייבות היא התחייבות לתורה, והקב"ה העניק את הסמכות לחכמים, אנו מבינים שהנושא הוא כלל לא מה כתוב אלא סמכותם של חכמים. כל הדת מבוססת על כך. האם יש לכך הוכחה? לא בהכרח. אבל לדת עצמה אין הוכחה וגם לקיומו של אלוהים אין הוכחה. יש כאן אמונה בתורה ובצדקת דרכה, וחלק מן האמונה בתורה היא האמונה בסמכותם של חכמים להעביר מסורת ולפרש אותה.

באופן כללי, הסברא היא תמיד הסמכות לכל דבר, וכמו שיש סברא בכל עניין יש סברא גם בתורה. הסברא בתורה מורכבת מהרבה דברים, מידיעת התורה, מהכרת המסורת ומהפעלת השיקול השכלי. וזה מה שחכמים עושים.

בתורה כתובה מצוות שבת כמצווה של מנוחה ואיסור עשיית מלאכה והבערת אש. חכמים באו, ובעזרת אסמכתות, פסוקים, מסורות וסברא, הסבירו לנו מה היא מלאכה, מה היא מלאכה שאיננה שביתה, מה כלול במצוות 'זכירת השבת' הכתובה בתורה, ומה כלול במצוות 'שמירת השבת'. התורה כותבת במפורש שיש לשבות בשבת, להפסיק לעשות מלאכה, לזכור את יום השבת, לקדש אותו, לשמור אותו. חכמים בסך הכל באים ומשלימים פרטים, נותנים לנו את התמונה המפורטת והמדויקת יותר. לכל דין ודין חכמים מביאים מקור, או מסורת או סברא. ומכיוון שהתורה 'ניתנה' לשיפוטם של חכמים, הרי שזה הרצון של אלוהים.

מקווה שעזרתי מעט.

בשמחה

מנחם

[email protected]