שלום רב

קודם כל, חשוב לי לומר שהשאלה שלך מנוסחת בצורה כל כך אמיתית, חיה ונוגעת ללב, ורואים שהיא מגיעה ממקום שבאמת אכפת לו, מקום שמעריך תורה ("אני רואה גבר עם ספר לימוד אני נמסה") אבל את מחפשת חיבור למציאות, לעשייה ולחיים עצמם.

את מציפה כאן את אחד הפערים הכי עמוקים שיש היום בתפיסת העולם הפער בין "חיי המעשה" לבין "חיי התורה" ואיך בדיוק הם אמורים להשתלב יחד.

התחושות שלך הן לגיטימיות. במבט שטחי ונפוץ על החיים, העולם הזה הוא 'הדבר האמיתי'.

יש עבודה, יש פרנסה, יש משכנתא, יש ילדים לגדל ואז, אחרי שסיימנו עם 'החיים עצמם', יש את עולם הרוח, התחביבים, ההתפתחות האישית וגם ואולי אף בעיקר, לימוד התורה.

מתוך נקודת ההנחה הזו, השאלות שלך פשוט מתבקשות.

למה לברוח מהחיים? למה לא לסיים קודם את החובות?

אני רוצה להציע לך פרדיגמה שונה לגמרי.

אשתדל להסביר למה בעיני בתורה וביהדות המבט הוא הפוך בדיוק.

הטעות היסודית, והטבעית מאוד יש לומר, היא המחשבה שהמציאות הפיזית היא ה'עיקר', והתורה היא 'תוספת רוחנית' שנועדה להעניק משמעות או ברכה או אפילו שהיא מחוייבות אבל עדיין היא אינה העיקר.

ההשקפה היהודית אומרת בדיוק את ההפך.

הגמרא במסכת פסחים (דף נד) אומרת שקודם שנברא העולם נבראה התורה ומביאה על כך פסוק "דכתיב ה' קנני ראשית דרכו"

וכך גם בספר הזוהר בפרשת תרומה מובא המשפט המכונן "כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא" .

( כל מי שמסתכל בתורה ומשתדל בה כביכול הוא מקיים את כל העולם , הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים את העולם)

מה המשמעות של זה? התורה איננה ספר חוקים שנכתב עבור העולם, אלא העולם הוא תוצר, נגזרת, של התורה.

התורה קודמת למציאות, כלומר, חשיבותה גבוהה יותר מהמציאות.

הספר "נפש החיים" מקדיש את שער ד' בדיוק לנושא הזה. הוא מסביר שם שהעולם כולו, על כל הגלקסיות, המערכות והחיים שבו, ניזון ומקבל את זכות קיומו מלימוד התורה של יהודים.

עד כדי כך הוא כותב, שאם חלילה יהיה רגע אחד בעולם שבו אף אחד לא ילמד תורה המציאות כולה תחזור לתוהו ובוהו!

ממליץ לך לקרוא את שער ד' בנפש החיים, להבין את עומק משמעות לימוד התורה מעלת הלימוד וה'חיוב' (לא ה'המלצה') ללמוד תורה יום ולילה בכל עת.

באמונה שלנו לימוד התורה הוא איננו בריחה מהמציאות, אלא הוא החיבור למנוע שמקיים את המציאות. מי שיושב ולומד לא לוקח פסק זמן מהחיים אלא הוא מתעסק בליבת החיים עצמה.

את כותבת, מנקודת המבט הטבעית: "תגמור את ההתחייבויות שלך ואם יישאר זמן פנוי לך תעשה מה שטוב לך".

אבל לאור מה שאמרנו, בואי נבחן מחדש מהי ה'התחייבויות'

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק א') פוסק "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה… עד אימתי חייב ללמוד תורה?… עד יום מותו".

ובפרק ג' הוא מוסיף "אין לך מצווה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

הייעוד המקורי של האדם, ההתחייבות הראשונית שלו לבוראו, היא לעסוק בתורה. כלומר, ההתחייבות היא הלימוד.

אז מה עם העבודה? פרנסה? ניקיון הבית? אלו הם האילוצים של העולם הזה. אנחנו חיים בעולם פיזי וצריכים לאכול, לשלם חשבונות ולקיים משפחה, ולכן עלינו להקדיש זמן לפרנסה ולחיי המעשה.

אדם שלוקח חופש כדי להקים משפחה, אכן עושה דבר חשוב מאין כמותו.

אבל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לתורה ביחס למטלות החיים היא משקפת את סדר העדיפויות שלנו.

אדם שיש לו אומנות ויוצא לעבוד כך כותב עליו השולחן ערוך  "כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר…"

כלומר, המקרה הפשוט של השולחן ערוך לאדם שיוצא לעבוד היה שהוא עובד שלוש שעות ביום ולומד תשע שעות. כלומר, התורה היא העיקר אצלו, הוא עובד רבע מהזמן!.

המחשבה הנכונה היא לא 'תתאמץ בחיים ותשלב תורה' אלא 'תתאמץ בתורה, ושלב בה את חיי המעשה הנדרשים לך'.

מי שיכול מבחינה כלכלית ונפשית ללמוד כל היום הרי זו חובתו וזכותו, וזה המצב האידיאלי, הלוואי שכולם יהיו כך, אך מי שהמציאות דורשת ממנו לעבוד  עובד, ועם זאת, לומד בכל רגע פנוי שהוא יכול..

העלית נקודה מעניינת שלאנשים כיף ללמוד, שזה המקום הנוח שלהם, כמו לשבת לקרוא ספרים או לשמוע הרצאות.

קודם כל, אם אדם נהנה מלימוד תורה אשריו וטוב לו!

אך האם העובדה שהוא נהנה מזה הופכת את זה לפחות חשובה? לא!

האם שרופא או מורה נהנה מעבודתו וחש בה סיפוק אדיר הופכת את עבודתו לפחות חשובה?

העובדה שפעולה גורמת סיפוק אינה מורידה מערכה, לפעמים להפך, היא מראה שהאדם מחובר לייעוד שלו.

יתרה מזאת, להגדיר לימוד תורה כ'אזור נוחות' זו הסתכלות שמתעלמת ממהות הלימוד.

התלמוד קורא לזה 'עמלה של תורה'. לשבת שעות על גבי שעות, לשבור את הראש על סוגיות משפטיות, לוגיות ופילוסופיות סבוכות בארמית, לנסות לפצח את כוונת הראשונים, להתמודד עם קושיות.

זו עבודה סיזיפית וקשה. לא לכולם קל ללמוד. יש המון אנשים שיושבים בבית המדרש ונאבקים על כל שורת גמרא. אם פגשת אדם שהלימוד זורם לו בכיף ובקלות מדהימה הוא זכה, אך אני בטוח שגם עבורו לעיתים  ועבור רוב הלומדים, זה דורש יגיעה, משמעת עצמית אדירה וויתור על המון נוחויות.

ניסיתי להעביר את המבט הדתי על מה היא תורה ומה הוא לימוד, עכשיו אנסה לעבור ל'חיי תורה'

את שואלת, "איפה אתה בנידון? מה עם התמודדות?" וכאן אנחנו מגיעים אולי לנקודה הכי עמוקה.

אדם שחי ונושם תורה כל היום, לא רק קורא טקסטים, הוא משנה לחלוטין את מערכת ההפעלה שדרכה הוא חווה את העולם. המציאות שלו הופכת למציאות תורנית.

התורה היא לא רק משהו שעושים, היא הופכת אצלו למשקפיים שדרכם רואים הכל.

ניקח דוגמאות פשוטות מהחיים.

אדם רגיל שהולך ברחוב ורואה תפוח. יכול לחשוב "וואי, בא לי לאכול אותו", או "מעניין אם הוא מתוק".

אדם שחי את הלימוד רואה תפוח, והמוח שלו מיד נזרק למסכת שבת (דף פ"ח) "למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע". התפוח הופך עבורו לסמל לאמונה, לחיבור של עם ישראל לקב"ה.

אדם רגיל רואה מבעד לחלון שיורד גשם. הוא חושב "איזה באסה, צריך מטרייה", או "איזה כיף, חורף".

אדם תורני רואה גשם ונזכר בגמרא במסכת תענית (דף ז'): "אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום תחיית המתים". הגשם הוא לא רק תופעה מטאורולוגית, יש בו עניין דתי, הוא עדות להשגחה פרטית ולכוח החיים שה' מזרים לעולם.

אדם כזה לא בורח מהחיים, הוא מעצים את החיים.

הוא לוקח את המציאות החומרית השטוחה ויוצק לתוכה עומק נצחי. זה גם לא איזה טקס דתי שצריך לסמן עליו וי, זה שינוי התודעה האנושית להיות מחובר לאינסוף ולמשמעות בכל רגע.

כתבת שאת רואה סטודנטיות שפורסות את התואר כשיש להן זמן, לעומת נשים עובדות ונשואות שמתקתקות, ולכן עדיף שאדם יישב 3 שעות ויעוף עליהן, מאשר שיימרח יום שלם. המחשבה הזו מבוססת על היגיון בריא, אבל היא יוצאת מנקודת הנחה דיכוטומית. או שלומדים 3 שעות בעוצמה, או שלומדים יום שלם במריחה.

אבל למה לא להסתכל על זה אחרת? עדיף ללמוד יום שלם ולהתאבד עליו! המטרה היא לא להעביר את הזמן, אלא להספיק ולהקיף כמה שיותר, להתחבר כמה שיותר, כי התורה היא אינסופית.

יחד עם זאת, צריך לזכור שבני אדם הם שונים. היכולות משתנות מאדם לאדם.

יש אדם שמסוגל לשבת 14 שעות ברצף בריכוז שיא.

יש אדם שאחרי שעתיים רצופות המוח שלו מתחיל לנדוד.

יש מי שקם בנץ וישר קופץ לגמרא, ויש מי שמעדיף את שעות הערב.

לכן, אי אפשר לקבוע כלל אחיד של מה הכי יעיל. ברור שאדם שנמרח כל היום ולא עושה כלום  מפספס את המטרה, אבל הדיון שלנו הוא על האידיאל, על הערך. והערך של הקדשת רוב שעות היום של האדם ללימוד, להבנת רצון ה', ולחיבור השכל האנושי עם השכל האלוקי, הוא ערך שאין לו תחליף. זה לא רק להספיק חומר כמו באוניברסיטה, אלא עצם השהייה בתוך בית המדרש כמו שכתוב בסוכה (דף נב) תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ, מבט של בית מדרש ועצם העיסוק בתורה מטהר את הנפש, ובונה את האישיות, אפילו עצם השהות.

אמשיך לנסות להביא את נקודת המבט הזו למקום של תפקידו של הבעל בבית ועל כך שהיום בחורות רבות רוצות בחור שיושב ולומד כל הזמן.

את כותבת: "אני מעריכה לומדי תורה אמיתיים… למה שלא תתאמץ בחיים שלך ובנוסף תשלב תורה?"

הגישה היהודית, מציעה להפוך את המשפט הזה כדי לקבל את תמונת האמת

החיים בעולם הזה הם קצרים, חולפים, ועם כל החשיבות של הקריירה, העבודה והכסף הם בסופו של דבר אמצעי. אמצעי כדי לאפשר לנו לקיים את המטרה. והמטרה, התכלית שלשמה נברא האדם, היא דבקות בבורא. הדרך המרכזית להגיע לזה היא באמצעות לימוד התורה.

לכן, מי שיכול, מחובתו ללמוד כל היום. וזה ממש לא אומר שהוא מזלזל בפרנסה, בילדים או באשתו.

מבחינה הלכתית, הבעל אכן מתחייב בחופה לפרנס את אשתו. הדרך הרגילה בעולם היא שהבעל עובד כפי הצורך המוכרח, ולומד כפי יכולתו.

אולם, גבר שבוחר לצאת לעבוד ללא כורח אמיתי, מחמיץ את מעלת תלמיד החכם, בחירה שלרוב מעידה על חוסר הבנה של סדר העדיפויות הנכון.

כאן מתגלה גדולתה של האישה, אישה שמשכילה להבין שערך התורה יקר מכל תענוגות העולם הזה, מגיעה למסקנה ברורה.

היא מוכנה למשוך את עגלת הפרנסה ולוותר על נוחות זמנית, רק כדי שבעלה יוכל להקדיש את חייו ללימוד, ובכך היא הופכת לשותפה מלאה בתורתו.

נמשול זאת לבחורה שנישאת לסטודנט לרפואה או למשפטים. היא מוכנה לחיות בדירה קטנה ולעבוד קשה כדי לתמוך בו בשנות לימודיו, מתוך ידיעה ברורה שההשקעה תשתלם ובעתיד הם ייהנו מרווחה כלכלית.

קל וחומר באלף הבדלות כאשר מדובר בלימוד תורה. אם שווה להקריב כמה שנים עבור רווחה בעולם הזה, בוודאי ששווה לחיות בצמצום 70 שנה כדי לזכות בחיי נצח בעולם הבא, בדרגה העליונה ביותר. כפי שמבארת הגמרא (ברכות לד ע"ב) "א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן (ישעיהו סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך".

אך חשוב לי להוסיף ולומר, אינני מדבר רק על העולם הבא וחיי הנצח הטמונים בו שאין לי מושג בהם.

אני מדבר גם ממבטי על לומדי התורה לשמה בעולם הזה.

אני רואה את לומדי התורה לשמה ומתרגש, כבר כתב החזון איש על האיש הזוכה לידיעת התורה 'נראה כבן אדם אבל באמת הוא מלאך.. חי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה'

התורה הופכת את החיים שלהם ליצירת מופת של רוח ואמת.

כמובן, התורה מחוברת למציאות. אם האישה למרות רצונה הטוב כורעת תחת הנטל ואינה יכולה עוד להחזיק את הבית כלכלית, האחריות היא על הבעל ועליו לפרנס אותה ואת ילדיהם.

אך כל עוד האישה מוכנה ויכולה לשאת בעול למען התורה הקדושה אשריה ואשרי חלקה.

אני ממש מקווה שהקושי העצום שלוקחות על עצמן נשים שמפרנסות כדי שבעליהן ילמדו, הוא לא מתוך כניעה לאיזה טרנד מגניב, אלא מתוך אמונה יוקדת שהתורה היא צינור החיים של הבית שלהן ושל העולם כולו. הן מבינות שהן שותפות מלאות ביצירת הנצח הזה.

כמובן, אם מציאות חייו של אדם לא מאפשרת לו ללמוד כל היום הרי שהוא יוצא לעבוד בלב שלם, מתאמץ בחיים, מפרנס בכבוד, וקובע עיתים לתורה בכל רגע פנוי שהוא יכול, מתוך געגוע והבנה שזהו העיקר. המראה של אדם שחזר מיום עבודה מפרך, עזר בבית ורץ לאיזה שיעור או רץ לפתוח ספר הוא אכן מראה מדהים ומרגש, שמעיד על כך שהוא מבין מה העיקר ומה הטפל בחייו.

אני מקווה שהדברים האלו מעניקים זווית קצת אחרת, רחבה ועמוקה יותר, על המהות של לומדי התורה ועל המקום המרכזי שהיא תופסת במציאות שלנו.

בהצלחה.

שמואל