מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? לאיפה מתקדמים? העולם השתנה בשנייה. עד לא מזמן היה לנו את גדול הדור איתנו. והנה פתאום. איך בכלל אפשר לכתוב זצ”ל אחרי שמו? איך מעכלים את הבשורה? איך קמים בבוקר לעולם שבו שר התורה איננו איתנו?
דלג לתוכן
מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? לאיפה מתקדמים? העולם השתנה בשנייה. עד לא מזמן היה לנו את גדול הדור איתנו. והנה פתאום. איך בכלל אפשר לכתוב זצ”ל אחרי שמו? איך מעכלים את הבשורה? איך קמים בבוקר לעולם שבו שר התורה איננו איתנו?
שואל יקר
הקשית לשאול.
לא מעלמא הדין
אכן העולם השתנה. תלמיד חכם כמו הגרח"ק זצ"ל הוא תופעה נדירה שהקרינה על כל הדור. ספק אם תחזור על עצמה, עד ביאת גואל צדק… כולם הרגישו שיש עמנו ספר תורה חי קדוש וטהור שלא נגע שום דבר חולין. עצם מציאותו לימד את כולם "מושגים". הוא היה סמל מופלא לידיעת התורה, להתמדה, להשלכת הבלי העולם מאחורי גוו, בהקדשת זמנו היקר לנשיאה בעול עם כל צרה וצוקה, ועוד.
היתה תחושה לכולם שהוא בעצם לא שייך לדור שלנו. לא מעלמא הדין. ולא רק אנשים פשוטים אומרים זאת. גם ענקי תורה עצומים חשים כך. כמו הגאון רבי דב לנדו שליט"א ראש ישיבת סלבודקה, שהוא יודע היטב מה היא 'ידיעת התורה', מתבטא על הגרח"ק זצ"ל גדולות ונצורות עד לאין שיעור.
הדור של…
אז האם באמת הוא לא שייך אלינו?
אין הדבר כן, אדם גדול שנמצא בתוך הדור, הוא חלק ממנו והכל מתעלה עמו.
כך יש להוכיח מהסיפור המפורסם (עירובין נד:) על רב פרידא שהיה מלמד את תלמידו קשה-ההבנה ארבע מאות פעמים כל סוגיא, ורק אז נקלטו הדברים במוחו. יום אחד משהו הסיח את דעתו של התלמיד, ולאחר הפעם ה400 הוא עדיין לא הבין. או אז שינס רב פרידא את מתניו והתחיל מן ההתחלה ולימדו 400 פעמים נוספות. יצאה בת קול והציעה לרב פרידא שיבחר איזה שכר הוא רוצה, האם אריכות ימים מופלגת, או שיזכה הוא וכל בני דורו לחיי העולם הבא.
והדבר פלא, הכיצד יזכו בני דורו של רב פרידא לעולם הבא בזכות ההתנהגותו הפרטית הנעלה? רואים אנו מכאן, שאדם גדול שחי בתוך דור, כל הדור מתעלה עמו, וראויים כולם להתבסם מהשכר של אותו אדם בעל מדרגה.
ה' לקח, אבל ה' גם נתן
על כן, מצד אחד עלינו להתאבל ולבכות את לכתו של גדול הדור מעמנו (ודברים חמורים אמרו חז"ל בשבת דף קה: על "המתעצל בהספדו של חכם"), אולם יחד עם זאת נזכור שעצם המציאות שלו בדור שלנו, הינה דבר שאינו מובן מאליו, והיא מתנה גדולה שנתן הקב"ה לדורנו (גם אריכות ימיו אינה מובנת מאליה). אנו יכולים להיות גאים שאדם כזה חי איתנו. אנחנו "הדור של רבי חיים קניבסקי". אין ספק שנספר עליו לנכדים ולנינים, ורבים מאתנו אף יוסיפו שראו אותו בעיניהם וקיבלו ממנו ברכה. כל ילד שקיבל ממנו פעם סוכריה או ששהה בתוך חדרו, יוכל להתפאר בכך בפני צאצאיו בעתיד.
אז נכון שהקב"ה "לקח אותו", אבל בל נשכח שהוא גם "נתן אותו". וגדולה ההתפעלות מהנתינה מזו שבלקיחה.
ובכן, מה עושים הלאה.
כל דבר בעתו ובזמנו
ראשית, לא מוכרחים לענות מיד על השאלה "מה הלאה", כשנפער בור בחייו של אדם או בחיי האומה, מותר להיות באלם-קול ופשוט לשתוק ולהצטער. זה שלב האבלות שבאמת לא יודעים ולא חושבים 'מה הלאה'.
לאחר שעוברים את השלב הזה, אכן נכון לשאול 'מה הלאה'. ובכן, כמה נקודות:
כי בך לבד עינינו תלויות
חשוב לזכור: הסלע שעליו אנו נשענים אינו אדם זה או אחר, גדול ככל שיהיה, אלא אך ורק הקב"ה אלקי ישראל וגואלו. כל ענקי הדורות, בסופו של דבר נפטרו מן העולם, ועזבו את צאן מרעיתם. רק הקב"ה עדיין איתנו מאז ועד היום. ארוע כזה של פטירת אדם גדול שרבים נשענו עליו, הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו שהבטחון וההיסמכות הם רק על רבש"ע. אנחנו נעזרים עד מאד ברבותינו, אבל אין אנו תלויים בהם. אין קיומנו וחיינו הרוחניים מותנים בהם.
לפעמים אנשים עוברים את הגבול ונסמכים יתר על המידה על אנשים גדולים ורואים בהם את היתד של חייהם. וזה נגד דעת תורתנו. נכון שאדם יונק מרבו, ויש ביטויים בחז"ל שבלעדי רבו למה לו חיים, וכדומה, אבל בנקודת התשתית, אין תלות אלא בהקב"ה. וידוע שלא לחינם לא מוזכר משה רבינו בהגדה של פסח.
וכך היה בהלויית החפץ חיים זצ"ל, כאשר הציבור חש את תחושת האבדן והחידלון – "מה יהיה עכשיו?" וקם אחד הגדולים וצעק: החפץ חיים איננו, אבל הרבש"ע שעשה את החפץ חיים ישנו!
הגע בעצמך, מי שדאג לכלל ישראל ונתן לדורנו את רבי חיים, הוא ה'; אם כן, הוא גם ידאג לנו הלאה לפי מה שאנו זקוקים. כך שאנו יכולים להיות רגועים. מובטחים אנו "לא מאסתים ולא געלתים", וכפי שדרשו חז"ל במסכת מגילה, שה' מעמיד לנו את גדולי ישראל בכל דור ודור.
ניצוצות מתוך האור
מה שמוטל לפתחנו, איננה הדאגה 'מה יהיה עם הדור', אלא מה אנו יכולים לקחת מדמותו. אלו רסיסים נוכל לאמץ. כתוב בתשובות הגאונים שכאשר האמורא 'רב' נפטר, כל אחד מתלמידיו אימץ אחת מהנהגותיו.
אציין כמה לקחים (מתוך רבים נוספים) שנוכל לאמץ מתוך דמותו הייחודית, ובכך להמשיך את מורשתו, ועל ידי זה הוא עדיין איתנו, בבחינת "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ההתפרסות על פני מרחבי התורה, מבלי צמצומים, היא מאפיין משמעותי בתורתו של רבינו. כל אחד שעוסק בתורה יכול לקחת מזה משהו. לפתוח פעם מדרש וללמוד בפנים, כזה שאף פעם לא פתחתי. אולי קצת 'מסכתות קטנות'. להרחיב אופקים. גם אם לא גמרתי את הש"ס, מותר לי ללמוד מקומות אחרים בחז"ל. מותר לנו גם לפתוח נ"ך וללמדו באופן מסודר.
הנכונות ללמוד כפי מה שמתאים לטבעו. בזכות החלטה כזו, צמח רבינו להיות מה שהיה. הוא לא שם לב ללעג הסביבה שלא העריכה את דרכו בלימוד. כך על כל אחד מאתנו להתבונן לאיזה סגנון לימוד וחלק בתורה הוא נמשך ומוצא בו טעם, ובו להשקיע גם אם זה לא בדיוק מה שעושה השכן שלי לספסל. כמובן כדאי להתייעץ עם אדם בר אוריין כדי שלא להגרר לדמיונות ולהגזמות.
האכפתיות לכל אחד מישראל, לשמוע את צרתו ולשאת עמו בעול. (רבי חיים היה מתרעם שאת הצרות מספרים לו, וכשנושעים לא באים לבשרו. והמליץ על כך את הנאמר: "חכמים הם להרע, להיטיב לא ידעו"… חשבו שהוא לא לוקח ללב. איזו טעות). גם זאת אפשר לקחת אתנו הלאה. שומעים על צרה, לומר פרק תהלים או תפילה קצרה. לשאת בעול.
אסיים בזאת, למרות שניתן להאריך עוד. ובאמת בושה היא לי בכלל לפתוח פה ולדבר על מלאך ה', ומכל מקום כתבתי כמה שורות בתקווה להיות לתועלת.
בברכת "על הצדיקים ועל החסידים… יהמו נא רחמיך"
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
כל אחד יכול לעבוד על עצמו ללמוד כל הזמן ולנצל כל רגע ושלא יעניין אותו שום דבר חוץ מלימוד תורה, ואידך פירושא זיל גמור