שלום וברכה !

ראשית, רוצה להודות לך על פנייתך. אין לי ספק שבשאלתך את משמשת כפה למאות הורים המתמודדים עם תופעות דומות, ומתקשים לעשות מעשה אמיץ כמוך ולבקש עזרה. הסיפור שאת מתארת שכיח לצערנו במשפחות רבות בהן ישנם ילדים בוגרים ומתבגרים, וההתמודדות עם תופעה זו מעסיקה רבים מן ההורים. האומץ שלך לפנות ולבקש עזרה, כמו גם האומץ שלך לעשות שינוי באורח חייך וללכת למקום שבו נמצאים הערכים שבהם את מאמינה, ראויים לכל הערכה.

לפני שאגע בבעיה הספציפית שהזכרת, רוצה לדבר על אתגר גדול יותר הנפוץ אצל מתבגרים ומבוגרים – נושא לקיחת האחריות.

בחינוך המערבי הנפוץ במדינת ישראל, מתקיים בפועל אצל מתבגרים מושג פסיכולוגי המכונה "מורטוריום".מונח זה שהציע הפסיכואנליטיקאי אריקסון, מתאר את שלב "פסק הזמן" המתרחש לטענתו בגיל ההתבגרות. בתקופה זו, אמורים ההורים והחברה לאפשר לנער/ה מרחב של תמרון ובדיקה עצמית תוך שהם פוטרים אותם מהחובות החברתיות ומשחררים את הגבולות והנורמות הנדרשות מהם. זאת על מנת שהמתבגרים יוכלו לבחון את זהותם דרך התנסות בתפקידים חברתיים ואישיים שונים, ולפתח זהות בריאה ומגובשת בחייהם כמבוגרים. לטענתו של אריקסון, אם פסק הזמן אינו מתאפשר, עלולים הצעירים לסיים תקופה זו מבלי שגיבשו את זהותם, ולהיוותר עם בלבול תפקידים, העשוי להשפיע לרעה על עתידם החברתי, המקצועי ועוד.

בעקבות דבריו של אריקסון, נהוג בחינוך המערבי לשחרר גבולות אצל מתבגרים וצעירים, ולאפשר להם לבחון את עצמם במגוון התנסויות קצה, שהיו מתקבלות על ידי החברה פחות בסלחנות בשלבים אחרים של החיים, אך בגיל ההתבגרות ואף מעבר לו, הן נתקלות ביחס סלחני ומתחשב.

בנושא זה, דווקא החינוך החרדי פועל אחרת. המסגרת הישיבתית אליה נכנסים הנערים מגיל 13-14, תובענית והדוקה מאין כמוה. לימודים אינטנסיביים משעת בוקר מוקדמת ועד מאוחר בלילה, מבחנים ודרישות למצוינות, וחינוך לעבודת השם המקיפה את האדם לאורך כל סדר יומו, מבלי שיש לו חופש כלשהו ממנה, אפילו לא לדקה. זה מלחיץ, זה תובעני, זה דורש מהאדם תעצומות נפש כבר בגיל צעיר, אך אנשי החינוך והרבנים המובילים את שיטתה החינוכית של החברה החרדית, מאמינים כי זו הדרך לפתח אישיות בוגרת ואחראית. לא שחרור ומורטוריום, אלא דרישות והטלת אחריות כבר מגיל צעיר. האמונה היא, כי רק בדרך זו תוכל להתפתח אצל הצעירים אישיות בריאה שתיקח אחריות על עצמה ועל סביבתה.

וכאן אתייחס ישירות למקרה של בנך.

בהתנהגותו של הבן כפי שתיארת אותה, ניתן לזהות לא רק בזבוז כסף, אלא הרבה יותר מכך. בזבוז הכסף הוא רק סימפטום לחוסר לקיחת אחריות על החיים, על ההכנסה הכלכלית, על ההתפתחות האישית ואולי אף על דברים נוספים.

האמירה ש"הוא בוגר ישיבה ושם לא אמורים לעבוד", אינה נכונה לכשעצמה (כפי שאפרט מיד), אך בנוסף היא גם מגלמת בתוכה התנערות מהאחריות הבסיסית לחייו, להתנהלותו ולסביבה שבתוכה הוא נמצא וגדל. בעבורו זה סוג של תירוץ כדי להמשיך ולהוציא הוצאות מופרזות, ולתלות זאת במערכת במקום בעצמו, כדי שלא יצטרך לקחת אחריות אישית על כך.

ולגבי הגיל והשלב של בנך, מדובר בגילאים שהם מעבר לגיל ההתבגרות, ואין סיבה לעשות לו הנחות. האמת ראויה להיאמר: בישיבות אמנם מעודדים את הבחורים לעסוק בתורה זמן רב ככל יכולתם, ובתמורה לעיסוקם בתורה נותנים להם את כל מחסורם, העיקר שישבו וילמדו. אך בה בעת מחנכים אותם (או לפחות אמורים לחנך) להסתפקות במועט, ללקיחת אחריות על ההתפתחות האישית ולעמידה בנורמות החברתיות הנדרשות. בזבוז הכסף שאת מתארת אצל בנך, אינו תואם את הפרמטרים שהזכרתי, שהם ליבת החינוך הישיבתי. בחור הישיבה אמור להיות צנוע, ולעסוק בתורה מתוך צמצום ההוצאות הפיזיות ועיסוק בלתי פוסק בגדילה רוחנית, ולפי התיאור שנתת זה לא מה שקורה אצל בנך.

יתכן שיש לבן קשיים כלשהם המונעים ממנו לקחת אחריות. יתכן שהוא נמצא בסביבה או בחברה שבה הוא חשוף למודלים לא ראויים בנושא זה, מה שגורם לו לחקות אותם בהתנהגותו, אך אין ספק שזו לא הנורמה הנהוגה בחינוך הישיבתי, ובוודאי שהישיבה לא אמורה לחנך לכך!

אז תכלס, מה ניתן לעשות?

איך ניתן להיטיב את המצב הנוכחי הגורם לך לעול כלכלי ויוצר תסכול אצלך ואצל בנך??

ראשית, חשוב להפריד בין המשוואה של "כך נהוג בחינוך הישיבתי" לבין ההתנהגות הפזרנית של הבחור. אמנם את לא גדלת וחונכת בחינוך החרדי, אך התייעצת עם אנשי חינוך ואת יודעת שזה לא החינוך הישיבתי. חשוב לומר לו את זה בצורה ברורה.

נכון, בישיבות מחנכים לא לעבוד, אך בה בעת גם מחנכים לצמצום, ובטח לא להסתמכות כלכלית בלתי מוגבלת על הורים שקשה להם.

חשוב דבר ראשון, שהבחור יידע לקחת אחריות על מאווייו ורצונותיו. ברגע שהוא יבין שזה באחריותו, כבר פתרנו חלק משמעותי מהבעיה.

לאחר מכן, כדאי לשבת אתו ולעשות תיאום ציפיות בנושא ההכנסות במשק הבית אל מול ההוצאות שהוא דורש.

אני מקווה שאתם משפחה שב"ה מסתדרת כלכלית, אבל ניכר משאלתך שאין לך "עודפים" להוצאות גדולות ומותרות. מצד אחד את אומרת שפיצוחים ואוכל פה ושם זה הגיוני לקנות, מצד שני מכשירים באלפי שקלים בוודאי שלא. אז מה כן? באיזה סדר גודל של הוצאות תוכלי לתמוך בו? חשוב לשבת ביחד לשיחה גלויה וכנה, ולהציב גבולות ברורים, מה אפשרי ומה לא, מה נראה לנו הגיוני ומה לא.

תיאום ציפיות כזה, שייעשה מתוך הבנה של הבחור שהוא אחראי על הוצאותיו, ומצד שני מתוך הסכמה של שניכם שאין אפשרות להוציא מעבר למה שסיכמתם שיש, יכול ליצור אווירה של אמון, והבנה עמוקה יותר שלו, מה הוא יכול לקחת ממך ומה לא.

וכאן מגיע השלב השלישי:

בחורי ישיבות, במיוחד המבוגרים שבהם, על אף שהם עסוקים רוב הזמן בתלמודם, יכולים ליצור לעצמם הכנסות כספיות מסוימות מהצד. לא מתכוון שהבחור יעזוב את תלמודו ויצא לעבוד, אך בישיבה וגם בארגונים שונים הפועלים בה, יש מבחנים תורניים שמי שעושה אותם מקבל מעבר לשכרו הגדול בעולם הבא, גם מענק כספי קטן. בחורי ישיבות רבים עוסקים בעבודות תורניות של כתיבת חידושי תורה, מסירת שיעורים, לימוד תורני עם אחרים ועוד. מעבר לכך ישנן גם אופציות של מעשי חסד שניתן לעשות בתשלום מועט, וזה יכול להוות עוד מקור להכנסה צדדית.

שוב, כמובן שאינני מציע שבחור שעוסק ראשו ורובו בתורה יצא מבית המדרש כדי לעשות כסף, אדרבה, כי הם חיינו ואורך ימינו ועלינו להגות בהם יומם ולילה ככל שניתן. רק אומר שבתוך בית המדרש גם כן יש אופציות שונות להכנסה צדדית מועטת. לא מדובר בהכנסה משמעותית, אבל כן כזו המספיקה לאלפי בחורים מבוגרים הנמצאים בעולם הישיבות, להתקיים לצרכיהם האישיים בדברים שהוריהם ברוכי הילדים אינם יכולים לתמוך בהם.

אם תצליחי לעודד את הבחור, מעבר ללקיחת האחריות האישית ותיאום הציפיות על המצב הכלכלי גם להתחיל לשאת בעול האישי שלו בעצמו, סביר להניח שיהיה לו הרבה יותר ערך לכסף. הוא גם ילמד להעריך יותר את מה שהוא מקבל ממך, וגם יבין שכסף הוא דבר מוגבל שיש להתנהג עמו בחכמה ובחסכנות.

אני משער כי צעדים אלו, עשויים להפוך את המצב אליו נקלעתם ממשבר לצמיחה. אפשר לנצל מצב זה להגברת האחריות וההבנה של בנך מהו כסף, כיצד משתמשים בו בחכמה, ובעיקר כיצד לוקחים אחריות על המצב הכלכלי והאישי. אפשר דרך כך גם לחזק את הקשר והאמון ביניכם, מה שמאד חשוב בגילו. כך גם תיפתר הבעיה הנוכחית וגם תקבלי בחור חכם ונבון, שיקח אחריות על המשך דרכו וצמיחתו האישית.

זכרי שהדרך אינה קלה. צעדים אלו עלולים להיתקל תחילה בהתנגדות ולא פשוט יהיה לגייס אותו לתהליך. אך אם את תהיי נחושה ותאמיני בדרך, היא בעז"ה תביא לצמיחה אישית גדולה, גם בעבורו וגם בעבורך.

בהצלחה רבה!

דניאל

[email protected]